אתר ספרים וכתבי יד

מירה מרקוספלד


גלגול אישה נמכר כספר דיגיטלי בחנויות המקוונות הנבחרות

נותרו מספר עותקים מודפסים למכירה במחיר 20 ש"ח במייל

ofnamira@gmail.com
                                                 


גרני נמכר כספר דיגיטלי בחנויות המקוונות הנבחרות



כתב יד


תקציר

עמוק בליבה של ישראל המודרנית, הנאורה, טבועה תיבה עתיקה, זכר לעברה. תיבה זו מזכירה שפעם התהלכו על אדמה זו גברים לבושים בשרוואלים, ראשיהם עטורים בכאפיות. פעם רקמו נשים את שמלותיהן ועל ראשיהן בד לבן שכיסה את שיערן. פעם הסתובבו גמלים על החול החם בנגב וילדים רעו צאן. האמנם רק פעם? ומה היום?
פעם התקיים מנהג מילת הנשים בחברה הבדווית. פעם... והיום?


המפגש בין דרור, בהווה איש היי-טק מצליח, בעבר נער מטופח מיישוב אמיד, לבין טאלב, הבדווי מהפזורה, שבאקראי חשף אותו למנהג מילת הנשים, הוריד אסונות כבדים אחר כך על נשים תמימות ובנות משפחה אוהבות. דרור, ששלט בחוכמה בכל, לא יכול היה למחוק מזיכרונו את מראה מילת ילדה בדווית קטנה, אי-אז, בשנות השמונים של המאה העשרים, שוקרייה.


שנים רבות לאחר מכן, בימינו אנו, תתגלה סטייתו של דרור במלוא חומרתה. אך למזלו, חבריו ואוהביו שמו להם למטרה להגן עליו למרות פשעיו. היחידות שלא הסכימו להניח לו, היו עורכת הדין שולמית בר-נוי ושאר המתנדבות מהעמותה שהקימה להגנת אותן נפגעות תקיפה מינית.


לעמותה מצטרפת ענת, סטודנטית בת עשרים ושמונה, שבעיצומו של המאבק להביא את דרור לדין, מתאהבת בחברו הטוב ביותר.


"איש משפחה" הוא ספרה השלישי של מירה מרקוספלד, שמטרתו לעורר מחשבה על אותם גיבורים שאוהבים להעריץ, שלפעמים, גם אם יש להם הפרעת אישיות כלשהי, רק בגלל שהם מפנים אותה כלפי החלשים מהם, אין רואים אותה. לכן גם לא מאמינים שהגיבור – גיבור רק על חלשות.



כל קשר בין הדמויות והאירועים המופיעים בספר לבין המציאות, מקרי בהחלט והם פרי דמיונה של הסופרת בלבד.





פרק 1

ספטמבר תעתע בדרום. החום הכבד ששרר זה חודשיים עדיין לא הראה סימני התפוגגות, על אף שהיה זה כבר סוף החודש. לאוגוסט, קודמו, הייתה לגיטימציה להרתיח את דמם של הבריות והם קיבלו זאת בהבנה. אך מספטמבר ציפו שיצנן מעט את הגוף. אלא שספטמבר התעצל ולא העניק להם הפוגה נעימה לפני בואו של מזג האוויר הקיצוני השני, הלא הוא החורף. מאז ומעולם היה קשה לחוש בבאר-שבע את ההבדל בין אוגוסט לבין ספטמבר וכל שניתן לעשות היה להמתין.
  ששת שולחנות הפורמייקה הירוקים שעמדו מחוץ לבית הקפה השכונתי של סאלח ננטשו על ידי הלקוחות. הללו העדיפו את ארבעת השולחנות, שעליהם נפרסו שעווניות פרחוניות, בתוך בית הקפה הממוזג שהמה מאנשים.
  ענת הייתה צריכה ללכת מהתחנה לבית הקפה כעשר דקות ברגל, שכן לאוטובוס שהסיע אותה מהאוניברסיטה הייתה רק עצירה אחת בשכונה הוותיקה, שבתיה הישנים החלו להתפורר ותושביה החלו להזדקן. אך היא לא קוננה על מזג האוויר המחניק. בת עשרים ושמונה הייתה והרגישה עדיין את חדוות הנעורים בה. הללו טמנו בחובם תקווה וורודה לעתיד לבוא וכל קושי היה זמני בהחלט בעיניה.
  "לאט, מה את ממהרת? לא קרה כלום," קידמה את פניה לואיז, אשתו של סאלח.
  "תארי לעצמך, חצי שעה חיכיתי לאוטובוס עד שהואיל בטובו להופיע," התנשפה ענת וחייכה ללקוחות המוכרים לה היטב.
  שלוש פעמים בשבוע עבדה אצל סאלח ולואיז, שמזה ארבעים שנה התפרנסו בכבוד מבית הקפה שבבעלותם. יחד עם לקוחותיהם גם התבגרו. למאפיה וכריכיה של לואיז יצא שם בכל השכונה. סאלח מצידו הכין קפה משובח מפולים שטחן במקום. ריח הקפה היה פושט עד לרחוב וגורם לעוברים ושבים להתמוגג.
  ענת סקרה את המקום בזמן שיישרה את משקפי הראייה המיושנים משהו שהרכיבה. היא פיזרה את שיערה הארוך המתולתל שצבעו היה חום כהה, אך מיד התחרטה ואספה אותו שוב לפקעת. בעדינות הידקה אותו בסיכת ראש שחורה, במיומנות של סטודנטית שקדנית שאין לה זמן להתעסק בזוטות כמו הופעתה החיצונית.
  בקושי יכלה לשמוע את עצמה מדברת. נראה היה שבכל אחד מהשולחנות ניצת ויכוח פוליטי כזה או אחר, שבו הדוברים ניסו לשכנע ואילו השומעים ניסו להקשות בשאלות. ענת חייכה לעצמה בהכירה את אופיים של הלקוחות. היא נשמה נשימה ארוכה לפני שניגשה לאיש כסוף שיער בשנות השבעים שלו. עוד בטרם כרכה את הסינר סביב מתניה, הרים את ידו בחוסר סבלנות וקרא לה בקול רם ככל שיכל, כדי להסב את תשומת ליבה אליו. היא אמנם יצרה קשר עין איתו מיד כשנכנסה, אך רק לאחר שהתארגנה דידתה אליו בנחת. היא חייכה אליו במתיקות והוא נרגע מהנרגנות שלו.
  "מיידלע, קפה הפוך ושטרודל."
  "מיד אדוני המנהל," כך קראה לו, זכר להיותו מנהל סניף הדואר בשכונה. ענת ידעה שאהב כשמזכירים בקול את תוארו מן העבר. הוא חייך אליה בחיבה ומיד הפנה את תשומת ליבו לחבריו המתלהמים.
  ענת הפנתה מבט מרוצה מבעד לחלון הראווה וציפתה שלא יהיו לקוחות בחוץ. אלא שאישה, באמצע שנות השלושים לחייה, התיישבה ליד אחד השולחנות והוציאה מתוך תיק מנהלים שחור ומהודר מסמכים כלשהם. היא החלה לעיין בהם. שיערה, שהגיע עד לעורפה, היה חלק ובהיר. היא הייתה לבושה בחליפה אלגנטית ויקרה למרות החום והלחות ששררו. ענת נעמדה במקומה לדקה, מהופנטת מהאישה, ואמרה לעצמה שזו 'אורחת לרגע' שלא ראתה מעולם.
  "תיגשי לראות מה היא רוצה," ניערה אותה לואיז, שגם היא הבחינה בה.
  ענת יצאה החוצה וחייכה כשהאישה הרימה את ראשה. משקפי שמש גדולות ואופנתיות הסתירו את עיניה.
  "צהריים טובים," ברכה אותה ענת.
  "שלום. אפשר לעיין בתפריט?" שאלה האישה והחזירה לה חיוך קטן.
  "אפשר, אך אשמח לספר לך על סוגי הקפה, המאפים והכריכים שיש לנו בעצמי, כולם מעשה ידיה של בעלת המקום." האישה הנהנה בראשה והזמינה קפה הפוך וכריך טונה קטן.
  אחרי שהגישה לה, התפנתה לשרת לקוחות בתוך בית הקפה ורק חצי שעה לאחר מכן הבחינה שהאישה כבר עזבה. היא יצאה החוצה וראתה על השולחן שטר שכיסה את עלות ההזמנה בתוספת תשר נדיב מאד.


ימים ספורים לאחר מכן הופיעה האישה שוב. שוב התיישבה ליד אחד השולחנות שהיו מפוזרים על המדרכה בגפה. כעבור כמה דקות הגיעו פנסיונרים ומילאו את שאר השולחנות. מידי פעם הגניבו בה מבטים.
  ענת הופתעה לראותה. סאלח, שחשש התגנב לליבו שמא מדובר בנציגת מס הכנסה, עצר ממלאכתו ונעמד לצידה. הוא שיתף אותה בחששותיו.
  "אוי, אל תהיה מודאג. אנסה לדובב אותה," התנדבה ומיד ניגשה לשאול את האישה מה ברצונה להזמין.
  "הקפה בפעם שעברה היה מצוין וכך גם הכריך. אזמין שוב קפה הפוך אבל הפעם אנסה עוגת גזר."
  כשהגישה לה את כוס הקפה ועוגת הגזר באיטיות מכוונת, ניסתה לחשוב כיצד תפתח בשיחה עם האישה ששידרה ריחוק מסוים.
  האישה כנראה הבינה מיד שענת סקרנית לגביה. חיוך רחב התפשט על פניה.
  האישה כנראה הבינה מיד שענת סקרנית לגביה, כי חיוך רחב התפשט על פניה.
  "אני לא גרה כאן. באתי בענייני עבודה. בערך..." הוסיפה את ה"בערך" תוך כדי שהיא מתבוננת הצידה ופניה מתקדרות.
  "אה," הגיבה ענת נבוכה ונשארה לעמוד על מקומה.
  "עורכת דין שולמית בר-נוי," הושיטה את ידה לענת, שניגבה מיד את כף ידה בסינרה ולחצה את ידה של האישה.
  "נעים מאד. ענת לוי," חייכה תוך כדי שהיא קולטת בעיניה פנסיונר אחד מנופף לה בידו, לאות שברצונו להזמין.
  "סליחה, קוראים לי," אמרה באכזבה. ברצון הייתה נשארת לשמוע מה מעשיה של עורכת הדין במקום, אך משסיימה להגיש לחברי 'הפרלמנט', אחד מארבעת 'הפרלמנטים' הקבועים שיצרו פנסיונרים במקום, עורכת הדין כבר עזבה ושוב השאירה לה תשר נדיב.
  "בטח לא אראה אותה יותר," התגנבה מחשבה לליבה.


אבל היא טעתה. כבר במשמרתה הבאה הופיעה עורכת הדין בשעות הבוקר המוקדמות, עת לא היו כמעט לקוחות. בעל כורחה ננעצו מבטיה של ענת באישה המהודרת. זו הייתה חדת אבחנה כפי הנראה ורצתה להבהיר את עצמה שכן אמרה לענת:
  "הקמתי עמותה לפני חמש שנים. אנו עוזרות לנשים בצרה. אני פה בגלל מישהי שהותקפה ומאז אינה מוכנה לצאת מהבית. אני הולכת לבקר אותה." היא שתקה ובחנה את פניה המופתעות של ענת, שלא הייתה מעלה בדעתה שאישה הנראית ומתנהגת כבת מלך, תטריח עצמה למען מישהי מוכת גורל. שתיקה מביכה השתררה עד שענת מצאה מה לומר.
  "אני סטודנטית לעבודה סוציאלית. טוב, אני רק בתחילת דרכי," נידבה גם היא פרט מחייה על מנת להפיג את המבוכה.
  "מתנדבות אצלנו עובדות סוציאליות. בינינו ישנן גם אחיות ואף בלש אחד. אבל אל תטעי, אנחנו עמותה קטנה. בסך הכול מונות פלוס-מינוס עשרים נשים בכל רגע נתון. תמיד חסרות לנו ידיים," רמזה שולמית אך ענת לא קלטה את הרמז.
  ענת הייתה בת הזקונים של זוג הורים שעסקו בהוראה. הם העריפו עליה חיבה והגנה כל ימי חייה. מעולם לא נתקלה במישהו שרצה לפגוע בה בזדון, אם לא מביאים בחשבון התקוטטויות בילדותה עם ילדים אחרים. ממילא הגנו עליה שלושת אחיה הגדולים ממנה. על כן לא הבינה מיד את צרתן של נפגעות האלימות ששולמית דיברה עליהן.
  הבחירה בלימודי עבודה סוציאלית לא הייתה העדפתה הראשונה. אף לא הוראה לחינוך הרך, מקצוע שהוריה המליצו בפניה בחום כשפשטה מדיה מצה"ל. וכך, באין לה משהו אחר לשאוף אליו, מצאה עצמה מסיימת תואר ראשון בחינוך אך מיד מחליטה לא לעסוק בזה. באין מקצוע אחר שחשקה בו, החלה בלימודי עבודה סוציאלית, שוב בהמלצת הוריה. אלא שגם בזה לא הייתה בטוחה שתרצה לעסוק.


בקושי חלף שבוע עד שעורכת הדין שולמית הופיעה. במשך כל אותם ימים ענת לא הפסיקה לחשוב עליה. היא אף שיתפה את חברותיה מרשמיה מהאישה.
  "באופן כללי צריך להתנדב למשהו," אמרה אחת.
  "אבל אנחנו רק בשנה הראשונה ללימודים, מה אנחנו מבינות?" ענתה לה השנייה.
  "בתיכון עסקתי כל הזמן בפרויקטים חברתיים כמצוות המערכת," הצטדקה ענת.
  "גם אני. אבל מאז הייתי עסוקה רק בעצמי," הוסיפה עוד חברה ללימודים.
  "בכתה י"ב חנכנו ילדים ממשפחות מצוקה. זה בטח נחשב," המשיכה ענת באי נוחות מסוימת להצדיק את העדפתה לעבוד בבית הקפה של סאלח על פני המשך חניכה, שבגינה היתה מקבלת מלגה נאה. אלא שחניכה דרשה ממנה כוחות נפשיים רבים יותר.
  לאחר מכן, בעקבות הדיון שנערך, החליטה לעשות בכל זאת מאמץ ולחשוב על אחרים זולת עצמה. אבל קודם תתעניין באופי ובתנאי ההתנדבות בעמותה של שולמית. יכול להיות שזה אחד מאותם רעיונות שבפועל לא תוכל לבצע.
  "איך זה הולך? מבחינת השעות אני מתכוונת. יש שעות קבועות? כמה שעות המתנדבות מקדישות בשבוע?" התעניינה ברצינות כשהבינה ששולמית עברה דרך בית הקפה רק כדי לנסות ולגייס אותה. על פניה של שולמית ניכרה הבעת שביעות רצון. הצעתה הסמויה חלחלה בסופו של דבר.
  "מתי שרוצים ומתי שיכולים. תמיד יש מישהי לטפל בה," ענתה שולמית. ענת התיישבה בכיסא מולה, מוותרת בהיסח הדעת על פורמאליות. שולמית הושיטה לה כרטיס ביקור ואמרה שהיא צריכה לזוז, לא לפני שהוסיפה:
  "איזה בית קפה קסום זה. אני רואה שנעים לך פה." שלומית הוסיפה את ההערה כדי להבהיר לענת שהיא תבין אם ענת תחליט שלא להצטרף לעמותה.
  "אחשוב על זה," הבטיחה ענת. שולמית חייכה אליה בחיבה והלכה מבלי להוסיף.


במשך שבוע הלכה ובאה הדילמה, אם להתקשר לשולמית, אם לאו. מצד אחד רצתה בקשר עם האשה המרשימה. מצד שני חיה באושר בחלקת הנוחות הקטנה והשלווה שלה, כשכל עיסוקיה סובבים סביב עצמה, כמו רבות מחברותיה.
  כמעט אמרה אומר להתקשר ולהתנצל על כי עליה לסרב, אך בטרם הספיקה, הופיעה שולמית כעבור שמונה ימים בצהרי היום, כשעבדה בבית הקפה.
  "אני בדרכי לסימונה, אשה שאנחנו מלוות בדרך להחלמה. חשבתי שאולי תרצי להתלוות אלי. חשבתי לעצמי, שאם את לומדת עבודה סוציאלית, וודאי תרצי להתוודע יותר לשטח עיסוקך העתידי."
  ענת הופתעה מההזמנה והפנתה מבטה הצידה כדי שזו לא תראה את ההיסוס בעיניה, אך תחת זאת נתקלה בעיניה של לואיז, שהקשיבה לנאמר. בדרכה החביבה, מבלי להתכוון לרע, כשברצונה רק להיות לעזר, התערבה ואמרה:
  "זה בסדר מאמי, את יכולה ללכת לשעה-שעתיים. ממילא אין הרבה לקוחות."
  לפיכך, לענת לא היה תירוץ לסרב, ובאין ברירה חייכה באילוץ והסירה את סינרה.
  "אני מביאה את תיקי," ביקשה לעצמה דקה או שתיים כדי לעכל את הקשר החדש.
  שולמית צעדה מהר אף על פי שנעלה נעלי עקב גבוהות וענת הייתה צריכה לעמוד בקצב שלה, אף על פי שנעלה נעליים שטוחות.
  "סימונה בשנות הארבעים לחייה," עדכנה אותה שולמית, "נשואה ואם לארבעה. אולי את מכירה אותה? הייתה לה פרפומריה בשכונה עד לפני שנה. היא נאלצה לסגור אותה אחרי שלא יכלה להמשיך, במצבה הנפשי, לתפעל אותה. מיותר לומר לך עד כמה זה פגע בכלכלת המשפחה."
  במוחה של ענת ניצת זיכרון עמום.
  "אני חושבת שאני יודעת מי זו. אני זוכרת אישה חייכנית שרכשתי ממנה כמה מוצרים כשרק התחלתי לעבוד אצל סאלח ולואיז. באמת, זמן קצר לאחר מכן הבחנתי שהחנות סגורה כל הזמן. לא ידעתי שקראו לה סימונה. היא הייתה הוגנת מאד ולא גבתה מחירים מופקעים." עכשיו הסתקרנה לדעת מה קרה לה.
  שולמית שתקה והוליכה אותה לרחוב שמשני צדדיו עמדו בנייני רכבת בני ארבע קומות, ישנים ומוזנחים, נטולי מרפסות. כמעט כל החלונות היו מסורגים. מחוצה להם הייתה תלויה כביסה על חוטי תיל זרועים כתמי חלודה.
  שולמית נעצרה פתאום באחת הכניסות האין סופיות של בניין רכבת מתפורר ופנתה לענת.
  "אם במקרה ישובו בעלה וילדיה, אסור לך לומר דבר. הם אינם יודעים על הקורות אותה," הזהירה אותה.
  ענת הנהנה בראשה ועלתה אחרי שולמית לדירה בקומה רביעית.
  אישה כהת עור, כחושה ושפופה, בחלוק ונעלי בית, פתחה להן את הדלת. ענת בקושי זיהתה את בעלת הפרפומריה.
  סימונה הלכה באיטיות לפניהן והוליכה אותן לתוך סלון קטן שרהיטיו כבר היו יכולים לשאת את המושג הטרנדי וינטג', אילו מישהו היה טורח לחדש אותם.
  "מה שלומך?" שאלה ברוך שולמית.
  "כל יום דומה לשני," ענתה סימונה כמעט בלחש והחזיקה במסעד הספה כדי להתיישב.
  שולמית ישבה צמודה אליה והחזיקה בידה. היא נעצה את מבטה בה.
  "זה ישתנה. אני מבטיחה לך שיגיע היום שתשובי לאיתנך. אך 'הוא' לעומת זאת, לא יוכל להימלט מעונש בסופו של דבר."
  סימונה נראתה חסרת אמון. שולמית הסתכלה על ענת ומבט של דאגה קטנה בפניה.
  "שכחתי להציג לך את ענת. ענת עובדת כמלצרית בקפה של סאלח ולואיז. היא סטודנטית לעבודה סוציאלית." היא חיכתה לתגובה שלא הגיעה מסימונה.
  "נעים מאד," אמרה ענת, נבוכה מחוסר העניין של סימונה שאפילו לא הפנתה מבט קטן לעברה.
  לאחר חצי שעה שבה שולמית התעניינה אם סימונה נפגשה עם הפסיכולוגית של העמותה, ואם כן, איך חשה בפגישה, סימונה ענתה בלאות "בסדר."
  שולמית שבה ושאלה אותה אם היא זקוקה למשהו, אולי לעזרה בבית, אך סימונה הביעה רצון להיות עם עצמה.
  "את רוצה שאשלח את טובה?" שאלה שולמית. לענת הסבירה "טובה אחות בבית חולים ומתנדבת שלנו."
  סימונה לא ענתה. לענת היה קשה לראותה עצובה ובאבחה נכנסה לשיחה.
  "אכפת לך אם אני אבוא לבקר אותך?" שאלה להפתעתה של שולמית ששביעות רצון מיד התפשטה על פניה. ענת, שחומת הברזל שסימונה עטפה בה את עצמה הטרידה אותה, הוסיפה:
  "פעם קניתי ממך כמה מוצרים ומאז אני לא מוצאת את אותה איכות בשום מקום. אולי תוכלי לעזור לי?" סימונה התבוננה בה כרואה אותה בפעם הראשונה.
  "כן, בסדר," ענתה בשקט וענת חשבה שהנה, הזכירה לה ימים טובים יותר.
  כל הדרך עד לבית הקפה שולמית שתקה. חיוך קל היה נסוך על פניה. כשהגיעו, אמרה לענת:
  "את טבעית. יש לך את זה. זה זורם ממך. ברוכה הבאה."
  "לא תכננתי להתנדב," ענתה לה ענת.
  "אני יודעת. עברתי דרך בית הקפה במכוון כדי לשכנע אותך. אנחנו זקוקות להרבה מתנדבות. דרך אגב, סימונה מסרבת לומר את שמו של התוקף אותה, למרות שאנחנו חושבות שהייתה היכרות מוקדמת ביניהם."
  היא חיבקה את ענת לפני שנכנסה למכונית המזדה הכסופה שלה, חיוך שביעות הרצון הקטן עדיין על פניה.

***

ענת החזיקה בנייד שלה בשתי ידיה. בהיסח הדעת ליטפה אותו משל היה חיית מחמד. היא כמעט לא הקשיבה למרצה. דעתה הייתה מוסחת מהמסרון ששולמית שלחה לה. לכאורה לא היה בו דבר מטריד, מלבד מספר הנייד של סימונה ובקשה שתקבע עמה זמן לבקרה. שולמית כפי הנראה הייתה סמוכה ובטוחה לאחר ביקורן המשותף, שענת שלמה לחלוטין עם החלטתה להתנדב בעמותה על אף שפני הדברים לא היו כך.
  נקרתה לה הזדמנות להיות מעורבת בחייהן של נשים זרות, גם אם הדבר לא היה מתוכנן במסלול חייה. אם תעסוק בעבודה סוציאלית לפרנסתה, מן הסתם תתקל בנשים כמו סימונה. אולי הגיע הזמן לצלול למים העמוקים? כך תוכל לבחון אם ברצונה באמת לעסוק במקצוע זה, הרהרה.
  היא עזבה את אולם ההרצאות והתקשרה לסימונה. למרות ששולמית דחקה בה, כיבדה את פרטיותה של סימונה ולא רצתה לכפות את עצמה עליה. לכן הייתה צריכה לוודא שוב אם זה בסדר מצידה שתחליף מדי פעם את שולמית ותבוא לבקרה. סימונה ענתה באדישות שאין זה משנה לה.


למרבה פליאתה, הביקורים הראשונים לא היו טעונים רגשית כמו שחששה. בביתה של סימונה נדמה שהזמן עמד מלכת אך היה משהו אפוף שלווה בזמן שנעצר, כאילו שנעלם הפחד מפני החיים הרצים אל החידלון.
  תחילה הייתה מבקרת אותה פעם בשבוע, אך שולמית העירה שזה לא מספיק ולחצה מעט שתמצא זמן לביקורים נוספים. ענת נענתה לה ומצאה זמן נוסף לבקרה, בין אם מוקדם בבקרים או בשעות הצהריים לפני תחילת משמרת בבית הקפה. לפעמים הייתה מוותרת על הרצאה שנראתה לה לא חשובה באוניברסיטה כדי לבוא לסימונה.
  אחרי תום כל ביקור הייתה מתקשרת לטוני, פסיכולוגית העמותה, ומדווחת לה על מצבה של סימונה. טוני הייתה מבקשת ממנה לנסות ולדובב אותה על מנת לדעת פרטים על הפוגע ועל נסיבות הפגיעה. "ידיעת העובדות דחופה ביותר לעשיית הצדק לפני שהפוגע יחמוק מעונש, לפני שיפגע שוב," חזרה ואמרה טוני.
  "היא צריכה לדעת שצדק צריך להיעשות כדי שתוכל להתחזק. קשה לחשוב שמי שפגע בך ממשיך את חייו ואולי אף משגשג, כשאתה שרוי בעלטה," הוסיפה באחד הימים.
  ענת חשה מצוקה קלה לנוכח הדרישה הזו ממנה. במשך חודשיים לא דחקה בסימונה לגלות את שם הפוגע. היא אף התרעמה בינה לבין עצמה ששולמית וטוני מעמידות אותה במצב שאינה יכולה לסרב להן מצד אחד ומהצד השני חשבה שזה מעבר ליכולותיה. היא אף אמרה זאת לשולמית שפטרה אותה ב"תשתדלי, את יכולה."


הסתיו כבר כמעט נגמר ומחוץ לדירתה הישנה של סימונה השמיים היו מעוננים. ענת חיבקה את ספל הקפה שלה והתבוננה לתוכו כשהרגישה את עיניה של סימונה נעוצות בה.
  "הוא נכנס לפרפומריה שלי יום אחד. גבר גבוה, יפה תואר. הוא קנה את הבושם היקר ביותר לעצמו וויתר על העודף. הייתי רגילה שמתווכחים איתי על כל שקל, אבל הוא היה ג'נטלמן מושלם. אחר כך המשיך לבוא. תמיד קנה את המוצרים היקרים ביותר. הוא התחיל איתי." היא השתתקה וענת חשה שהיא מפליגה בזיכרונה לרגעים שהיו נעימים בחברת הגבר "ההוא".
  "בשביל אחת כמוני... שאחד כמוהו יתעניין בי... זה סיפור סינדרלה שעליו גדלתי. הרגשתי מיוחדת. בגידה בבעלי נראתה לי תשלום קטן לעומת האהבה הגדולה שציפתה לי. ככה הרגשתי. מה ידעתי?" דמעות עלו בעיניה. ענת קלטה את ההזדמנות לברר עליו פרטים לפני שסימונה עלולה לשוב ולהתכנס בעצמה ושוב לא תוכל לשמוע ממנה על התקיפה. אלא שהיא הייתה מסוגלת רק לחבק אותה, תוך שהיא נזכרת שכילדה שנאה את 'סינדרלה'. היא אהבה לקרוא את סדרת 'ננסי דרו', על נערה בלשית שפותרת תעלומות עוד לפני שהמשטרה מודעת לכך שנעשה פשע.
  "דרור." ענת ניעורה ממחשבותיה. סימונה, שכפי הנראה ראתה שאינה מבינה אותה, הבהירה:
  "קוראים לגבר דרור."
  ענת שתקה. פתאום לא הייתה בטוחה שברצונה לשמוע את הפרטים. תחושה של מיאוס עלתה בה. כל שרצתה היה לעודד את רוחה של סימונה. פירוט סיפור התקיפה דחה אותה משום מה. אלא שסימונה המשיכה:
  "נפגשתי עמו בסתר בבתי מלון זולים. בפגישות הראשונות הוא איכשהו השקיע, פינק... אחר כך היינו באים, עושים והולכים. בכל פעם הוא הגביר את האלימות שלו כלפי. אני שתקתי. קיוויתי שאראה שוב את הגבר המקסים שחיזר אחרי בהתחלה. בסך הכול נפגשתי איתו תשע פגישות רומנטיות."
  "מה קרה בפעם האחרונה?" מלמלה ענת וקיוותה שסימונה לא תשתף אותה בעוד מידע, אך הסכר נפרץ אצל האישה והיא המשיכה.
  "הוא הפעיל אלימות... חיבל בגוף שלי... אמרתי שאתלונן... הוא אמר שאם אפתח את הפה, בעלי ידע שבגדתי בו ויזרוק אותי לכלבים. זה מה שהיה קורה באמת. הייתי מוצאת את עצמי בלי משפחה ובלי בית." כאן החלה להתייפח.
  עד שלא נרגעה, ענת לא עזבה אותה למרות שרצתה לברוח משם מהר. היא תרצה לעצמה את הדחף שחשה לא להמשיך את הביקור בכך שהיא עלולה לאחר לשיעור באוניברסיטה. אך לא היה בזה מן האמת. בכל אופן, מצפונה לא נתן לה להפקיר את סימונה במצב הרגשי הקשה שהייתה בו.


  שולמית הייתה מרוצה. סימונה נפתחה בפני ענת כמו שלא נפתחה בפני אף מתנדבת אחרת. היא צדקה לגביה.
  "אני בטוחה שבבוא היום היא תתחזק ותעיד נגדו, אף על פי שאני סבורה שצדקה באומרה שתשלם מחיר גבוה על עדותה זו." אחרי הרהור קל הוסיפה:
  "חבל שלא אמרה לך מה טיב החבלה. נו, שוין, אי אפשר לאכול את כל העוגה בבת אחת."





פרק 2

הקור חדר אף מבעד לשכבות הרבות שלבשה. רק עיניה היו חשופות. החזאים אמרו שימי סוף ינואר אלו יהיו הימים הקרים ביותר באותה שנה.
  כשנכנסה לבית הקפה, הסירה מעל פניה את הצעיף ונשמה לתוכה את ריח הקפה הטרי. סלאח ראה אותה עוצמת עיניה ומתמוגגת ותוך כמה דקות הגיש לה כוס קפה מהביל. היא כמעט נשקה לו. יש רגעים שמחוות קטנות, ככל שיהיו, יחדרו ללב ולא ישכחו.
  מסביב לשולחנות כבר התקבצו חברי ארבעת "הפרלמנטים" הקבועים, מעיליהם תלויים על משענות כיסאותיהם. ענת עצרה לשנייה והתבוננה בהם. בחצי השנה שחלפה מצאה נחמה הולכת וגוברת בעבודתה בבית הקפה. היא לא שיערה לעצמה שעיסוקה בעמותה יחדור לנימי נפשה, עד כי יהיו ימים שתיזרק נפשית לתוך מערבולת וגלגל ההצלה היחיד שלה, שגרת יומה הישנה, זו שהובילה אותה הלוך ושוב בין בית הקפה לאוניברסיטה, תקל על המועקה.
  היא התיישבה ליד שולחן צדדי קטן ולגמה מהקפה. כבר שבועיים שלא ביקרה בעמותה. היא ביקשה משולמית פסק זמן. התירוץ היה שעליה ללמוד למבחני סוף הסמסטר. הדבר היה נכון כשלעצמו, אם כי זו לא הייתה כל האמת. שולמית הסכימה ואף עודדה אותה, אלא שעתה, אחרי שסיימה את הבחינות, חשה שהיא רוצה להמשיך בחייה, הרחק ממעורבות בחייהן של נשים אומללות. למרות שזה מה שרצתה, בכל זאת הייתה מוצפת ברגשות סותרים. מצד אחד היו בה חמלה ורצון כן ואמיתי להועיל. מצד שני היתה בה תרעומת על המותקפות. היא כעסה על שלא נשמרו לנפשן ותחת זאת הלכו אחרי תשוקותיהן.
  בנוסף, לא יכלה להימנע מהמחשבה שגם היא, כאישה, פגיעה. אמנם ניסתה לבדל את עצמה בתירוץ שהיא יודעת להגן על עצמה, אך בכל זאת, תחושת אי-נוחות הביאה לתודעתה את החשש שמא גם היא תיפול ברשתו של גבר לא ראוי שיפגע בה. למרות החתירה לשוויון, נשים עדיין נשארו נחותות פיזית. האם במצב של ערגה לאהוב כלשהו תוכל באמת להפעיל שיקול דעת? בטחונה העצמי החל להתערער מעט. הפתרון הקל והמיידי שמצאה למתח היה להתרחק מכל פעילות בעמותה.


הנייד צלצל.
  "מה שלומך ענת?" שאלה טובה מעברו השני של הקו.
  "טוב. תודה," ענתה וליבה החל לפעום חזק מלחץ. היא ידעה שאם טובה מתקשרת, סימן שיש לה משימה בשבילה והיא עדיין הייתה חצויה.
  "אתמול אחר הצהריים התקבלה אצלי בבית החולים פציינטית." ענת ידעה מה זה אומר בלי שטובה תכביר במילים.
  "אני באמת לא יודעת... זה עתה סיימתי את המבחנים וחשבתי לנסוע למקום כלשהו להתאוורר," תירצה בהיסוס.
  "אנחנו באמת זקוקות לך," התחננה טובה בשקט.
  "אני יודעת." שתיקה השתררה משני עברי הקו למשך דקה ארוכה עד שענת הפרה אותה.
  "מה קרה?" שאלה את טובה.
  "היא הובאה חסרת הכרה. מישהו חיבל בה. אין לי את מלוא הפרטים. אהיה בבית החולים אחר הצהריים," תמצתה טובה בכמה משפטים את שרצתה לומר ובזאת הסתיימה השיחה. ענת השעינה מרפקיה על השולחן ואחזה ברקותיה ההולמות. היא תלך. היא תהיה מעורבת. אין דרך אחרת.
  השעה הייתה שעת צהריים מוקדמת ומשמרתה בבית הקפה רק החלה אך סלאח, שראה שאינה מרוכזת ושאל מדוע, נענה על ידה לקונית.
  "לא חשוב מה מציק לך, קחי כמה שעות. ממילא אין הרבה לקוחות עכשיו," הציע. ענת הביטה בו בהכרת תודה על שלא שאל יותר מדי שאלות.


ליד מיטה צמודה לקיר עמדה אישה ותג על דש בגדה. הדש הבהיר לענת שמדובר באחת מצוות בית החולים. טובה עמדה בשקט לצידה לבושה בחלוק האחות הלבן שלה ורמזה לענת להתקרב.
  במיטה שכבה לה אישה שנראתה בשנות הארבעים לחייה. שיערה, שהיה פזור על הכרית, הזכיר לענת את שיערה של הזמרת דולי פרטון כי נראה כמו קש בלונדיני נפוח. שפתיה החיוורות היו מלאות וחושניות אך איכשהו לא נראו כשייכות למבנה פניה הארוכות. כפי הנראה הוזרק להן מעט בוטוקס.
  היא הייתה לבושה בפיג'מת בית החולים ומכוסה בסדין. ענת העריכה שהיא נמוכת קומה. ייתכן שהייתה שמנמנה פעם וירדה בצורה דרסטית במשקל שכן עור פניה היה מדובלל, דהוי ומקומט מעט.
  "איך את מרגישה?" שאלתה של העובדת הסוציאלית נותרה ללא מענה. מבעד לעפעפיה החצי-סגורות-רועדות, נראה היה שהאישה מזהה צלליות של בני אדם הסובבים את מיטתה. ענת שיערה שקולותיהם חדרו אליה מעומעמים וחסרי פשר לנוכח חוסר הכרתה החלקית. טובה ניסתה בעדינות לנער את כתפיה אך האישה עצמה את עיניה ושקעה לתוך שינה.
  מתמחה נכנס לחדר, החזיק בפרק כף ידה של החולה ומדד לה את הדופק. טובה ליטפה את פניה ומדדה לה לחץ דם.
  "איך קוראים לה?" שאל המתמחה.
  "שלי מועלם," ענתה העובדת הסוציאלית.
  "נשואה? ילדים?" המשיך בקול ענייני.
  "לפי תעודת הזהות בתיקה, נשואה פלוס שלושה," ענתה והוא נאנח והתרחק מעט מהמיטה.
  "כשתתעורר נספר לה בעדינות. היא חייבת לדעת," אמר בשקט לעובדת הסוציאלית בדרכו החוצה מהחדר שהיו בו עוד שתי מיטות ריקות.
  "קראתי את התיק," אמרה טובה לעובדת הסוציאלית אחרי שסיימה לקחת משלי דמים, "נורא."
  ענת לא שאלה את טובה מה כתוב בתיק הרפואי של החולה. היא רצתה לדחות את הידיעה כמה שיותר, בטוחה שאין בה בשורה משמחת. עליה לאגור כוחות כי ודאי תזדקק להם בימים הקרובים, חשבה.
  "ענתי, את נשארת לשבת לידה?" שאלה טובה, "כי אם כן, אביא לך קפה ומאפה."
  "כן," ענתה ענת, משכה כיסא פלסטיק כתום שעמד בסמוך למיטה והתיישבה עליו.
  שקט השתרר בחדר לאחר שכולם עזבו. בהיסח הדעת נגעה בידה של שלי. חצי שעה החזיקה ברפרוף את אצבעותיה עד ששלי זעה מעט ונדמה היה לענת שעפעפיה נפתחות.
  "איך את מרגישה?" התכופפה לעברה וליטפה את מצחה אך שלי לא ענתה אם כי שוב זעה מעט. ענת העריכה שהיא מצויה בנים לא נים.
  "אני ענת. אני מבטיחה לא לעזוב אותך." ההבטחה לאישה הזרה יצאה מליבה מבלי שחשבה עליה. אחת היא להתחייב בליבה ודבר שני הוא להצהיר בקול על כך, אף על פי שהיה זה רק בפני שלי שלא הגיבה להצהרה הזו. מלבדה לא היו עדים. דווקא ההבטחה הזו שיכלה לסגת ממנה, גרמה לה להבין שלא מדובר כאן רק בחמלה אלא גם באתגר שהיא מאתגרת את עצמה. כל אותו ערב לא משה ממיטתה של שלי שלא התעוררה ולו פעם אחת. לבסוף כיבו את האורות והיא נותרה בחשיכה, תוהה אם אי פעם תוכל האישה לשקם את חייה ואם כן, איזה אדם תהיה. הרי ברור שלא תישאר אותה אישה שהייתה. לבסוף נעצמו עיניה וראשה צנח למרגלות רגליה של שלי.


רחשי דיבורים שנשמעו סביב מיטתה של שלי לפנות בוקר גרמו לה לפקוח מעט את עיניה ואילו את עיניה של ענת הם פקחו לגמרי. כמה רופאים ורופאות לבושים במכנסיים וחולצות בצבע ירוק ובידיהם לוחות כתיבה עמדו מסביב למיטה. לצידם עמדו טובה ואחות נוספת, מוכנות למלא כל בקשה. מבטם של כולם היה ספק קשה, ספק רך ואוהד, אך לא הסתיר את חומרת המצב.
  כשענת חזרה משטיפת פניה, הבינה שניסו להסביר לשלי את מצבה אך זו רק הייתה מכווצת כמו עובר, פניה צמודות לקיר ולא היה ברור מה קלטה מדבריהם.
  "איך את מרגישה?" שאל רופא בכיר את שלי. נדמה היה לענת ששואלים את שלי אותה שאלה שוב ושוב מתוך תקווה לראות שינוי אך מקבלים את אותה התגובה.
  שלי מלמלה משהו לא ברור. ענת חשבה על עליבות החיים, ברגע אחד אדם שולט לחלוטין בחייו וברגע השני חייו נתונים לחסדיהם של אחרים. "מישהו צריך להגיד לשלי איך להרגיש," זעק קול בתוכה, "כי נדמה ששלי לא יודעת והיא צריכה להרגיש ולו כאב עמום כדי להתחבר לחיים."
  "זה מובן, היא בטראומה," העיר אותה מהרהוריה קולו של רופא, כמו שמע את מחשבותיה תוך שהוא מחזיק בידה הרפה של שלי.
  "כבר לא אכפת לה אם גופה שלה או לא. היא מנותקת מכל מה שקורה סביבה, אולי אפילו חושבת שזה רק חלום מזוויע," שמעה מישהי בחדר מפרשת את דבריו של הרופא בלחש לרעותה. אבל גם ענת שלא חדלה מלרעוד, חשבה את אותם הדברים עצמם. "עדיף לאישה במצבה לברוח מהמציאות מאשר להתמודד איתה, עד שתתחזק," חשבה.
  אבל הרופא לא הניח לנפגעת להמשיך ולשקוע בשינה. הוא החל לדבר איתה על החלמה, על שיקום ועל כך שעליה להיות אופטימית. אחר כך סגרו את הוילון בפני ענת והעובדת הסוציאלית של בית החולים שנכחה מאחור והחלו לבדוק אותה פיזית. ענת שיערה מבעד לוילון שהם פשפשו באיבריה המוצנעים של שלי, כל רופא או רופאה בתורם. בו-בזמן האחיות ניקו זיהומים, משחו משחות והזריקו זריקות. למרות הכוונות הטובות, ענת חשבה ששוכבת לה אישה שגופה מופקע ממנה בפעם השנייה. הפעם הראשונה הייתה כש"ההוא" פגע בה.
  כשהוילון נפתח וכולם עזבו, נותרה ליד מיטתה של שלי. היא התקינה את שמיכתה וניגבה את מצחה החם. טובה עמדה מאחוריה והתבוננה בה בהיסוס.
  "את בטח עייפה. בואי איתי לשתות קפה," הציעה לה. ענת הלכה אחריה בדממה לבית הקפה הקטן שהיה ממוקם בתוך בית החולים.
  "שמעי," פתחה טובה לאחר שהוגש הקפה, "אני רואה את הרוך והחמלה שיש לך כלפיה. עליך לדעת מה קרה לה. אבל דעי לך שמדובר כאן בחיסיון רפואי ואסור לדברים לצאת מפיך." היא עצרה לראות את תגובתה של בת שיחתה. ענת הניחה את הכוס על השולחן והמתינה למוצא פיה.
  "מישהו מל אותה," אמרה טובה בקצרה.
  "מל אותה? מה פירושו של דבר?" ענת הייתה המומה.
  "מל אותה," חזרה טובה על המשפט.
  "כלומר..." ענת השתתקה.
  "היא לא תדע עונג מיני יותר. יש תרבויות שכך עושים לנשים. בתרבות שלנו זה פשע. הרופאים ניסו לספר לה מוקדם יותר אבל נדמה שהיא לא קלטה את דבריהם. עכשיו הם נמצאים איתה שוב. יש להם דרך לבשר זוועות, ככה, אט-אט, בוררים כל מילה, לוקחים פסק זמן בין משפט למשפט וכל הזמן בודקים את תגובותיה. השיטה הנהוגה, כך אנחנו סבורות בעמותה, היא לתת לקרבן להתעמת עם העובדות כצעד ראשון להחלמה. למען האמת, לא רציתי שתהיי נוכחת. אני לא בטוחה כמה ילדה נפלאה כמוך מסוגלת להכיל." ענת הבינה שטובה מגינה עליה.
  היא החווירה ועיניה דמעו. פתאום קמה במהירות ממקומה ורצה לשירותים. כשחזרה החזיקה בפיה וראתה שעל השולחן מונחת כוס תה.
  "סליחה, הקאתי," התנצלה ועיניה עדיין רטובות מדמעות.
  "לכן הזמנתי לך כוס תה עם לימון. שתי."
  כשחזרו לחדר, נכחו רופא צעיר ואחות ליד מיטתה של שלי. עיניה של שלי היו פקוחות, מבטה אטום, חסר אכפתיות. על פניה חיוורון של אדם מת. ענת ידעה מיד שהיא קלטה את שסיפרו לה.
  כעבור שעה קלה הופיעו שוטר ושוטרת. שלי לא הגיבה לשאלותיהם אף שהייתה ערה. היא הפנתה מבטה לקיר מימינה ועיניה לא פגשו את עיני אף אחד מהנוכחים ולו פעם אחת.
  לאחר מחצית השעה לערך, השוטר העלה השערה בקול רם למדי, שמא זה בעלה שגרם לה לחבלה. פניה של שלי, לאחר שעות של הבעה אטומה, נראו המומות לפתע. הנוכחים הבחינו בכך.
  "לבעלך קוראים שלום. נכון? יש לו חנות לשכפול מפתחות במרכז המסחרי הישן בשכונה שלכם. נכון? עלינו לזמן אותו לחקירה." השוטר דיבר בחומרה ולא חיכה לתשובותיה של שלי, בזמן שטובה רכנה עליה בזהירות והחזיקה בידה בחמלה כמסוככת ומנסה להקרין עליה מחום גופה המלא, מפני מה שענת חשבה לחוסר רגישות מצדו של השוטר.
  "אסור ששלום ידע," מלמלה שלי בחרדה בשקט באוזניה של טובה אחרי שהשוטרים עזבו, "אסור ששלום ידע," חזרה על המשפט כמו תקליט ויניל שרוט, מבטה מלא אימה.
  "לא התקשרנו לבעלך עדיין, יקירתי. תבכי ככל שאת רוצה אם בא לך, תוציאי מתוכך את כל הכאב. זמן האבל חיוני להחלמתך." טובה ליטפה את מצחה ברוך והגישה כוס מים לפיה אך שלי הפנתה ראשה ומיאנה לשתות.
  ענת התבוננה בשלי בהפתעה. עד לאותו רגע לא חשבה על מצבה המשפחתי של שלי. דרך משקפי הרווקות שלה לא יכלה לדמיין עד כמה יהיה הדבר מורכב לאשת איש ואם לילדים קטנים. עד לאותו רגע לא חשבה על ההתמודדויות הקשות שצפויות לשלי בהקשר רחב יותר, כמו בהקשר משפחתי.
  "נגיד לו שזו בעיה גניקולוגית," המשיכה טובה ברוך, "אני מבטיחה לך שלא ידע את הפרטים." היא שתקה לכמה רגעים ואחר כך הוסיפה בהיסוס, "עד שתחליטי את לספר לו."


שלום הגיע כולו מבוהל. מיד הרגיעו אותו ואמרו לו שזו בעיה 'נשית' והכול יהיה בסדר. הוא שאל אם הביאו אותה היישר מהעבודה כי אמרה לו שעליה לעבוד כל הלילה. לכן לא טרח לחפש אותה משלא שבה הביתה. אחרי שנרגע, דיווח לאשתו ששלח את שני ילדיהם הגדולים לבית הספר ואת הקטן לגן ונשם לרווחה, כאילו שהדבר החשוב ביותר בוצע.
  טובה התבוננה בענת. היא קיוותה שהסטודנטית הבינה שעליה להחריש. שלום נראה כמי שלא יוכל אי פעם להתמודד עם האמת. איש פשוט הליכות היה. איכשהו, כשדיבר אל אשתו, בחר להתמקד דווקא בעבודתו ובילדיו ולא בה. מבלי ששם לב, שתי ידיו חיפשו האחת את השנייה ולא מצאו. נראה שנושאים גניקולוגיים הביכו אותו.
  אחר כך, כשניסו אט-אט לטפטף לו את המצב לאשורו, הבינו שלא יסכים בשום אופן לדבר רבות "בענייני נשים."
  "זה לא מקובל אצלנו. זה לא צנוע," אמר להם, "אשלח את אימא שלה, סבתא שלה, האחיות שלה, האחיות שלי ואימא שלי. נשים יודעות מה לעשות." הוא המשיך למנות את כל הנשים שהקיפו את אשתו בחיי היום יום שלה וכל אותו זמן עיניה של שלי היו עצומות ונפקחו רק כשהלך.
  ענת חשבה על אביה שידע כל אימת שהגיעו הימים הללו בחודש, ללכת על בהונות רגליו מפאת רגישותה של אמה באותם ימים. היא סברה שמשלום לא תבוא כל תמיכה באשתו וזאת עוד בטרם ידע את האמת. לא מרוע לב, חשבה, אולי מחינוך.
  שאלות רבות עלו בראשה של ענת באשר לשעות שקדמו לפגיעה בשלי. האם הכירה את הפוגע? האם נחטפה? האם ידעה בשעת אמת מה מבוצע בה? היא התבוננה בשלי שבהתה בתקרה באותו מבט חלול. ענת חשה שהיא מודעת לכל הנאמר סביבה והסתגרותה בתוך עצמה הייתה אולי פרי בחירתה.


בימים הבאים הופיעו גדודי נשים לבקר את שלי. בכל אותם ביקורים עיניה של שלי היו עצומות ונפקחו רק אחרי לכתן. ענת שיערה שהיא היתה מודעת לנוכחותן אך עשתה עצמה ישנה בתקווה שלא תצטרך לענות לשאלותיהן. גם כך לא הוציאה הגה מפיה. היא לא פנתה לענת או לטובה או למישהו אחר ולו פעם אחת. נדמה היה שהיא מתעלמת גם משוחרי טובתה.
  "ענתי, שולמית החליטה שכיון שאת נמצאת כבר שבוע ימים בבית החולים ואת מפסידה כסף בגלל ויתורך על משמרות בבית הקפה, העמותה, שמקבלת תרומות כספיות, תעניק לך סכום מסוים, מעין משכורת," אמרה לה טובה לאחר כמה ימים שבהם ענת לא משה ממיטתה של שלי, אלא רק כדי לחזור להתרעננות בביתה.
  ענת לא סירבה. הוריה תמכו בה כלכלית ככל שיכלו אך זה לא הספיק. היה עליה בכל זאת לעבוד כדי לכסות את הוצאותיה, לכן הייתה אסירת תודה על ההתחשבות בה מצד שולמית.
  מחויבותה לשתי המטרות העיקריות של העמותה, עזרה לנפגעות והבאת הפושעים לדין, כבר גברה בה. כיון שלהחלמות אורך זמן משלהן ולרוב לוקחות שנים אם בכלל, הרי שמנגד, הבאתם לדין של הפושעים תלויה רק בחריצות החוקרים. אלא שברור היה לענת, כמו במקרה של סימונה, ששלי לא תענה לשאלות ישירות ולא תשתף פעולה. היא שיערה שלאחר זעזוע כה חמור, נפגעות מתחפרות עמוק בתוך עצמן ואינן מבדילות בין דורשי שלומן לבין דורשי רעתן.
  "שלי, תעזרי לי," לחשה לה בעודה מלטפת לה את זרועה. אך לשלי היה מבט זר, מנותק. ענת נאנחה. בימים שלי לא הוציאה הגה מפיה, בלילות גנחה וראשה היה זע בעצבנות. כל גופה היה קפיץ מתוח. "היא בטח חווה כל לילה את אותו הסיוט שוב ושוב," העריכה ענת.
  "יום אחד, שלי, את תתעוררי וכל זה יהיה מאחוריך. תזכרי את ילדיך, הם מחכים לאימם." בהיסוס מה שאלה, "ושלום?" אבל לא יספה. איך שלום יגיב כשיבין שאשתו בעלת מום שלא יאפשר לה להיענות לגבריותו מתוך תשוקה?
  בביקוריו לאחר מכן, ראתה עד כמה לא היה מסוגל אף לשאול שאלה אחת בנושא בריאותה של אשתו אף על פי שטובה אמרה לו שתשיב על כל שאלה שישאל.
  מדי פעם ענת מצאה את טובה מביטה בה בהרהור. אולי טובה לא לגמרי בטוחה שאישה צעירה כמוה, ללא ניסיון אישי רב בתחום שבינו לבינה, תוכל להתמודד עם המצב החמור הזה? מצד שני, טובה כבר ראתה שהתנהגותה הספונטנית של ענת הביאה לכך שנפגעות נפתחו מעט בפניה. תהא הסיבה אשר תהא, שולמית ביקשה קצה חוט לתת למשטרה. אולי, כך אמרה, זה יניע אותם לחקור ביתר מאמץ. אם לענת יש דרך משלה להשיג מידע, יהי כן.
  "אני בטוחה שאם ענת תזדקק לכוחות נפשיים, תדע למצוא אותם בתוכה בשעת הצורך," אמרה לטובה כשזו תהתה אם אין הן מטילות על הבחורה תפקיד גדול מדי.


ואמנם, שולמית צדקה. כעבור כמה ימי אשפוז, כשרק ענת לצידה של שלי, מסדרת את חפציה המעטים של החולה לצד חפציה שלה על שולחן הצד הקטן, מלמלה ענת בהיסח הדעת לעצמה בקול שקט:
  "מי? מי היה כל כך אכזרי לעשות מעשה שכזה? זה בטוח לא שלום. שכן? קרוב משפחה? מאהב?" המשיכה למלמל לעצמה, "האם פגע גם באחרות?" ענת קימטה את מצחה במאמץ למצוא תשובה.
  בשקט של אותו הבוקר, לאחר שכל מהומת ביקור הרופאים תמה, לאחר שהוחלפו המצעים והלבישו את שלי בכותונת לבנה ושם בית החולים מודפס עליהם, גם מעופו של זבוב היה נשמע בחדר, לא כל שכן מלמוליה של ענת. מאז ומעולם נהגה לדבר אל עצמה בקול. איכשהו דבריה כנראה חדרו להכרתה של שלי, כי זו הניעה את אישוניה לכיוונה של ענת ומבט פני הפוקר השתנה. ענת לא השגיחה בו. כיון שכך, המשיכה בספקולציות שלה.
  "אז אם היו אחרות, צריך להגיע אליהן. בטוח שהוא סדרתי, בטוח שהיו נשים אחרות. איפה טובה?" היא יצאה מהחדר כדי לשתף את האחות בהרהוריה.
  כשחזרה לחדר לאחר שלא מצאה את טובה, עיניה של שלי היו פקוחות לרווחה ומבטה מריר משהו. השינוי גרם לענת לשבת ולהחזיק בידה השמאלית של שלי, כשאינה מבינה מה חולל את השינוי.
  "ברוכה השבה," אמרה לה ברוך, "להביא לך משהו?"
  שלי התבוננה בבחורה שהייתה לבושה במעיל סטודנטים לא רכוס בצבע קמל ששיווה לה מראה זרוק ומיושן משהו. מתחת למעיל לבשה מכנסי ג'ינס רחבות וחולצת סריג וורודה ונעלה נעליים בגזרת חצי מגף שטוחות. ענת לא הייתה גבוהה במיוחד. היא אמרה לעצמה שאולי הופעתה החיצונית בעיני שלי תחשב למרושלת משהו ביחס לטיפוח ששלי הייתה כנראה מטפחת עצמה.
  ענת הזיזה את תיקה גדול המימדים שהיה פתוח לרווחה ותכולתו כמעט נשפכה ממנו, והניחה אותו מאחורי כסאה על הרצפה.
  "סליחה שאני גמלונית," אמרה וחייכה חיוך קטן, אף על פי ששלי רק התבוננה בה במבט מרוחק ולא הגיבה. "אני תמיד מפילה דברים והחדר המבולגן שלי משגע את אימא שלי זה שנים." היא סובבה את גופה לאחור כדי להוציא ספר לימוד ממנו, כשלפתע שמעה את שלי לוחשת:
  "דרור."
  "מה?" סובבה ענת את ראשה מיד.
  "דרור כץ," אמרה שלי והניעה את ראשה חזק מצד לצד.
  "דרור כץ? זה שפגע בך?" ענת הייתה נרגשת כששלי הנהנה בראשה לאישור. לימים תבין שמלמוליה בדבר קיומן של נפגעות אחרות גרמו לשלי סערה נפשית וכעס רב עליו, עד שהחליטה לגלות את שמו. נדמה היה ששתי המילים שלחשה גרמו לה לעייפות נוראית כי מיד שקעה בשינה. ענת הבחינה שלא זזה הפעם כמתוך סיוט כמו שהייתה רגילה לראותה, אלא ששנתה הייתה רגועה יותר, כאילו מעט מהעול ירד מעליה.
  מיד כששולמית וטובה שמעו שחלה התפתחות, באו והמתינו לשלי שתתעורר.
  "שלום שלי, מה שלומך?" שאלה שולמית. היא הציגה את עצמה ואת הנוכחות שוב, למקרה ששלי לא הבינה שהן כאן לטובתה:
  "אני עורכת הדין שולמית בר-נוי, ממרכז לנפגעות עבירה. את טובה ודאי הכרת. היא לא רק אחות אלא גם מתנדבת שלנו. זוהי ענת, סטודנטית לעבודה סוציאלית שגם היא מתנדבת שלנו אבל אותה הכרת. אנחנו כאן כדי לתמוך בך." היא התבוננה בשלי ובהיסח הדעת הסיטה קווצת שיער שנדבקה ללחייה של הנפגעת.
  "נעים מאד," לחשה שלי בצורה מקוטעת וענת חשבה: "איזה מסכנה, מנסה להתנהג כבת תרבות אף על פי שנהגו בה כמו צאן לטבח. היא נראית כמו פוחלץ חלול. אלוהים אדירים." חמלה הציפה אותה.
  "לא נשאל אותך שאלות מלבד השאלה אם את זקוקה למשהו," אמרה טובה. כאב כיווץ את פניה, כאב שענת ראתה כבר בעבר על פניה בכל פעם שפגשה בנפגעת. היא שמעה מטובה שהיא עצמה לא חוותה חוויה כה מזעזעת אך טמונה בה חרדה, חרדת נשים אוניברסאלית, שמא לא יעמדו לה כוחותיה בשעת הצורך להגן על עצמה.
  טובה התבוננה בענת ושתיהן העבירו מבטן לשלי שהחלה שוב להתנתק מהסובב אותה. מבט הזרות המוכר הופיע שוב על פניה. שולמית וטובה הכירו את ההכחשה, את ההתנתקות מהמציאות הקשה והסבירו זאת לענת.
  "אם היא לא מסוגלת להתמודד עם המציאות וקשה לה, עלינו להניח לה לברוח לעולמות אחרים. כשם שמרדימים חולה במכוון עד שיחלוף הזמן והוא יתאושש מעט, כך גם עליה לאגור כוחות על מנת שתוכל להשתקם," שמעה ענת את טוני מביעה דעתה ערב לפני כן.
  הוחלט שענת תישאר צמודה לשלי עד שתבוא מתנדבת אחרת וכך יערכו משמרות בין כל המתנדבות ככל שזה יהיה נחוץ.
  בלילה שוב נתנו לשלי כדורי שינה. לענת נדמה היה ששנתה הייתה טרופה פחות מאז גילתה את שמו.





פרק 3

בשעת לילה מאוחרת ישבו במשרדי העמותה מתנדבות חדורות מוטיבציה. ביניהן נכח רק גבר אחד, פרוכטניס, בלש מנוסה שחרט על דגלו לעזור לנשים אומללות.
  "ממה שהספקתי לדלות הוא נשוי. יש לו ארבעה ילדים ומשרה מכובדת בחברה שפעילויותיה עלומות. מהנדס בהשכלתו, איש מכירות בעיסוקו. נוסע הרבה בעולם. אמיד למדי. גבר נורמטיבי לחלוטין, מהסוג שאפילו אני הייתי רוצה להיות חבר שלו," דווח הבלש.
  "כן... נורמטיבי... אה?" העירה טובה בציניות, קמה ממקומה ויישרה את שולי שמלת הטריקו הירוקה שלבשה, שלא הסתירה את קווי המתאר של גופה כבד המשקל. "ראיתי אותה שעות ספורות לאחר שפגע בה. הם הביאו אותה חסרת הכרה. הייתי בתורנות והביאו לי אותה. לי הם הביאו אותה." פניה העגולות האדימו והיא דפקה על חזה באצבעה כמבקשת זכות ראשונים על המקרה.
  "כשהתעוררה כעבור כמה שעות, פיה היה יבש והיא רצתה לבקש מים אך האומללה יכלה להוציא רק קולות גניחה חלשים," הנידה ראשה בכעס והפנתה גבה לפרוכטניס ולענת. הם התבוננו בה מנגבת אגלי זיעה ממצחה ומחוטמה, אף על פי שהיה זה יום חורפי קר במיוחד בחודש פברואר. אחר כך הסירה את משקפי הראייה העבים שלה והניחה אותם על שולחן עץ ישן.
  "מסכנה," אמרה ענת בהתרגשות.
  "ליטפתי את מצחה. היא לא יכלה אפילו להרים את ראשה. נאלצתי לתמוך בצווארה כדי שתוכל ללגום מכוס מים. אוי, איך שהראש שלה צנח על הכרית... פניה היו חיוורות כפני מת." טובה כבר לא יכלה לשאת את הזיכרון ופרצה בבכי. ענת מיד ניגשה אליה וחיבקה אותה, כשהיא מעיפה מבט בפרוכטניס שהתבונן בהן בשפתיים מהודקות.
  "אני ראיתי אותה רק למחרת," הבהירה לו ענת בשקט, "קשה להאמין." חולשה קטנה פשטה בה בזמן שטובה המשיכה להתייפח.
  לאחר מכן השתרר שקט בחדר הגדול שהיה ממוקם בבית פרטי ישן, בשכונה ותיקה בבאר-שבע. הוא הושאל לעמותה על ידי קשיש ערירי אמיד בתוספת תרומה נכבדת.
  "מה דעתך טוני?" שאל הבלש פרוכטניס לדעתה של הפסיכולוגית, "היא אמינה? הקרבן? כי בדקתי את עברו ולא היה דבר שיכול להסביר אלימות כזו חריפה כלפי נשים. הוא אפילו שירת במשטרה במהלך הקריירה שלו אבל התפטר לאחר שנתיים." במוחו הדהד שמו של התוקף מאז ששולמית ציינה אותו. הוא ניסה להיזכר אם אי פעם, בכל קריירת הבילוש שלו, נתקל בשם הזה.
  "האיש התקבל לאחר מכן מיד ל'סֶנס' שבה עובדים בכירי מערכת הביטחון," המשיך, "ולכן אני סמוך ובטוח שעבר בדיקה יסודית בכל היבט מחייו."
  "סֶנס-שמנס. זה לא אומר כלום, אתה יודע את זה," אמרה טובה בכעס וטוני הוסיפה חוות דעת מקצועית:
  "ידוע שפסיכופתים יודעים להסוות את הסטיות שלהם היטב."
  "טוב, למרות שהמשטרה תחקור, אולי כדאי לנו לשמור לעת עתה מידע אודותיו לעצמנו. הוא עבד בשירותה ולכו תדעו מי הם חבריו. אני רוצה קודם כל לברר על אשתו, מה היא יודעת. להתראות בנות." אחרי שהלך ישבו המתנדבות בשקט. הן שתו קפה, כל אחת עם עצמה.
  "אשתו..." הרהרה ענת בקול.
  "מה? חשבת על רעיון כלשהו?" טובה התבוננה בה בחיבה. ענת הייתה צעירת המתנדבות. אף על פי שגדלה בבית שעטף אותה והעריף עליה מכל טוב, לא הייתה מפונקת. כולן במרכז הסכימו שיש בה רגישות לסבל. היחס האוהד שקיבלה עודד אותה לפצות פיה מידי פעם ולומר את דעתה. היא סברה שנשים צריכות לשנות את דרך הסתכלותן על היחסים בינו לבינה אם חפצות הן לשלוט בחייהן, אך לא ידעה לומר מה טיב ההסתכלות החדשה שהציעה.
  גם טענות כלפי המערכת היו לה. לא פעם הביעה את דעתה שהמערכת רוצה להשיב לקרבן את שיווי המשקל שהיה לה טרם התקיפה, אך מתעלמת מכך שאין זה אפשרי. במקום זאת, לדעתה הבלתי מלומדה, הצטנעה יום אחד, היה רצוי למצוא לקרבן שיווי משקל חדש, כזה שיוכל להכיל גם את החוויה הרעה שעברה, בבחינת תאונה שתוכל לחיות איתה. שיווי משקל חדש שיאפשר בניית חיים חדשים. "חיים אחרים," הייתה חוזרת ואומרת להן.
  למרות הערכתן אליה, המתנדבות המבוגרות חשבו שחלק מהשקפותיה נבעו מקריאה מרובה ולא מניסיון חיים. מה שהבינו ממנה היה שיש לשנות סדרי עולם מבראשית. הדבר לא היה מעשי, כך גם אמרו לה בעדינות מדי פעם.
  "מעניין אם הוא פגע גם באשתו..." המשיכה עתה ענת להרהר בקול.
  "באמת רעיון. איך נדע?" שאלה טובה.
  "אולי נגלה לה את האמת בפשטות ונראה מה תהיה תגובתה," הציעה ענת.
  "ואם ייוודע לו?" שאלה צפרירה, מתנדבת בשנות החמישים לחייה.
  "שידע. שיפחד. אולי ימעד ויעשה טעויות וכך נוכל לתפוס אותו בקלקלתו." טובה החלה להתלהב מהרעיון.
  כיון שהייתה אחדות דעים פנו לפרוכטניס, שלא שלל את הרעיון על הסף. הוא אמר שייתכן שהאישה אינה מודעת למעשיו של בעלה אך אם יובא לידיעתה את שעולל, אולי תשתף פעולה. הוא לא דלה מספיק פרטים עליה אך ידע את שמה הפרטי ומקום עבודתה מתוך המעקבים אחרי בעלה.
  "את לומדת באוניברסיטה שבה היא עובדת, הלא כן?" שאלה צפרירה.
  "כן, אבל אני לא מכירה אותה. פרוכטניס אמר שהיא מזכירה בחוג לארכיטקטורה," ענתה לה ענת.


המעט שידעו הספיק לטובה. היא הציעה לענת להתלוות אליה. שתי הנשים שמו פעמיהן לאוניברסיטה והסתובבו אנה ואנה יותר משעה, מנסות לזהות אותה לפי תמונה שפרוכטניס סיפק להן מבעוד מועד. משזיהו אותה בוודאות, ניסו לאמוד אותה מרחוק. הן דנו ביניהן אם כדאי יהיה להוציא את הרעיון לפועל ולפנות אליה ישירות אם לאו, שמא תאשים אותן בהטרדה.
  בעודן עומדות ותוהות מחוץ לקפטריה שישבה בה, נועצת מזלג בתוך החסה היבשה בקערתה מבלי לטעום ממנה, התבוננו בה. בעוד הקולגות היושבות לידה נהנו מקציצות מטוגנות, צ'יפס ועוגות שוקולד למול עיניה, שוחחו וצחקו בלהט, היא עצמה הייתה מהורהרת ומנותקת משהו מסביבתה.
  כשקמה ממקומה ראו שהייתה רזה מאד. שמלתה היקרה הייתה תלויה עליה ברפיון. רגליה הדקות שהיו נעולות בנעליים גבוהות עקב, הקנו אשליה שגובהה הרבה יותר ממטר ששים. הן היו דרוכות כמו משמר המלכה והיא כמעט לא כופפה ברכיה כשהלכה.
  ביציאה מהקפטריה, בדרכה למשרדי האוניברסיטה הסמוכים, עצרו אותה טובה וענת.
  "גיתית?" פנתה אליה טובה.
  "כן?" שאלה בהפתעה. שני החריצים בפניה שלא היו אלא זוג עיניה, נפערו. הן יכלו לראות בבירור את אישוניה החומים.
  "אפשר לדבר איתך? זה חשוב," אמרה ענת.
  "אפשר לשבת על הספסל ההוא," הציעה גיתית והוליכה אותן לספסל הקרוב. נראה שהיא שלטה היטב בסקרנותה, שכן לא שאלה מיד מה הן רוצות והייתה ממלכתית וקרת רוח.
  אין ספק שהיא חונכה לאיפוק. רואים מיד שנימוסיה ללא רבב. אך האם זו רק חזות חיצונית שהיא מציגה? כי נניח שבעלה אכן מפלצת והיא מודעת למעשיו, היעלה על הדעת שאם נורמטיבית היא תוכל לחיות בשלווה עם הידיעה? כמה טוב שההורים שלי לא התעלמו אף פעם מבעיה שצצה! חשבה ענת בזמן שצעדה לצידה של טובה, שתיהן נשרכות ברישול אחרי גיתית שצעדה בבטחה.
  הן התיישבו על הספסל וטובה הציגה את ענת ואת עצמה ומיד שטחה בפניה הכול. גיתית החווירה. ענת הוציאה בקבוק מים והציעה לה לשתות אך גיתית הדפה אותו בכעס.
  "הידעת?" שאלה-קבעה טובה. מבטה של גיתית כבר לא היה מאופק אלא התיז גיצים של שנאה כלפי טובה וענת.
  "לכו. מה זה צריך להיות? להאשים את בעלי בפשעים כאלה? אני לא מתכוונת להקשיב לכל השקרים הללו," ענתה בקול שקט אך תוקפני למדי. לאחר דקה ארוכה התחלף מבטה ושוב היה מנוכר ומאופק. לרגע השפילה את עיניה לקרקע כמבקשת מהאדמה לבלוע אותה. ללא ספק הייתה אישה המקדשת את פרטיותה ולא פינתה מקום לזרים בחייה. בטח לא תיתן מקום לנשים שעמדו מולה, חשבה ענת. אך ברור שהנושא רציני וטעון ואינו נוח לה. לכן טובה וענת שתקו בזמן שהוכיחה אותן דקה נוספת שלאחריה קמה ממקומה והלכה.
  טובה וענת נשארו לשבת במקומן חסרות אונים וצפו בה מתרחקת במהירות מהן.
  "החתירה למגע איתה הייתה נכונה. אולי אחרי שתעכל את מה שסיפרנו לה, תסייע לנו," קיוותה ענת, "עלינו לגלות חמלה כלפי כל אישה שנשואה למפלצת. הרי בהקשר רחב של החיים, שנים של חיים לצידו גרעו מאיכות חייה."
  טובה לא ענתה לה מיד אך נראתה מהורהרת. לבסוף אמרה:
  "היא יודעת משהו על בעלה. תגובתה לא הייתה של הלם אלא של כעס." טובה אמרה את הדברים בפסקנות של מי שטבע האדם לא היה זר לו. אחרי שגיתית יצאה מטווח ראייתן, משכה בידה של ענת.
  "בואי," החלה לגרור אותה לכיוון מכונית הפיאט הישנה שלה.
  "לאן?"
  "לבית החולים, אולי שלי תספק פרטים מפורטים יותר. תוכלי לעמוד בזה?" שאלה בדאגה.
  "למה את מתכוונת? למה עלי לצפות?" ענת הייתה מוטרדת מחוסר נסיונה בפרשיות כאלה וחרדות בלתי מוסברות בדבר ההשלכות שיהיו לגביה הציפו אותה עתה ביתר שאת. זה הזמן לסגת, מי יודע לאן פני הדברים, אמרה לעצמה באותו רגע. טובה עצרה מהליכתה כשהבחינה בהיסוס על פניה.
  "את לא חייבת," פטרה אותה מיד.
  ענת התיישבה על ספסל קרוב וטובה הצטרפה אליה. היא התבוננה אל עבר נקודה עלומה ונשמה נשימה ארוכה לפני שפתחה את סגור ליבה בפני טובה.
  "הכול חדש לי. מעולם לא היה לי חבר רציני אפילו, לא כל שכן מערכת יחסים מורכבת עם גבר והנה אני נדרשת לתמוך בנשים מנוסות ממני שנפלו קורבן. כל ימי חיי ראיתי את אבי אוהב ומכבד את אימי. בין אחיי לביני שררה תמיד חיבה ותמיכה הדדית. אפילו את הביקורים המעטים אצל סימונה בקושי יכולתי להכיל." היא התבוננה בטובה שהתרגשה מדבריה.
  "בשבועיים האחרונים, מאז שהתוודעתי אל שלי, אני לא ישנה בלילות ועוד מעט מתחיל הסמסטר," המשיכה בניסיונה לקבל את אהדתה של טובה למצוקתה.
  "אני מבינה. אני לא יכולה לומר לך שקל רגשית לשאת את המראות, אבל זו מהותה של עבודת ההתנדבות שלנו, לעזור לאומללות הללו גם אם נהגו בפזיזות. אנחנו לא שופטות אותן. גם לא נשפוט אותך אם תחליטי שאין זה מתאים לך. נחפזתי. אני אחות ותיקה ובמשך עשרות שנים התרגלתי למקרים קשים ואילו את כולך עוללה קטנה. נניח לך חמודה." היא קמה ממקומה, "להקפיץ אותך הביתה?" שאלה.
  "לא. אשאר באוניברסיטה. את הולכת לבית החולים?" היא חשה הקלה על כי טובה מבינה אותה ולא מעמידה אותה במבוכה.
  "כן." טובה נישקה את לחייה ופנתה אל עבר חניון האוניברסיטה.
  ענת שוטטה במדשאות האוניברסיטה כחצי שעה. אחר כך נכנסה לקפטריה והזמינה קפה וכריך. לאחר נגיסה אחת בלבד, הכניסה את הכריך לשקית הנייר ואת השקית תחבה עמוק בתוך תיק הגב הגדול, שהיו בו כל מה שהייתה זקוקה לו לאורח חייה העמוס. תחושת הדיסוננס שפקדה אותה גרמה לה לאבד את התיאבון. היא ניסתה להיאבק בתחושה הזו בלא הצלחה. מצד אחד עדיין לא הגיעה להגשמה עצמית כדי שתוכל להקדיש כל כך הרבה משאבים לזולת אך מהצד האחר, איך תוכל לפרוח ולהתקדם בחייה כשמאחוריה היא מותירה נשים שלא שפר עליהן גורלן?
  בעוד כל המתח הולך ומתגבר בה, ראתה מבעד לזכוכית את גיתית חולפת לכמה שניות ונעלמת. המתח התחלף לתרעומת על האישה החוקית. פתאום הבינה שלא תוכל לחיות עם מה שנגלה לעיניה. עליה ליישב את הדברים בתוכה וזאת לא תשיג אם תשב בצד.
  "רק תסתיים הפרשה הזו ואחזור לחיי. לא אהיה מעורבת בפרשיות אחרות," הבטיחה לעצמה ונשאה רגליה לבית החולים.


אותו לילה היה חסר מנוחה אצל שלי. היא מיאנה להכניס דבר אל פיה, שתקה כשהייתה ערה ובכתה כשישנה. ענת חיבקה אותה מדי פעם, לחשה לה דברי הרגעה כמו שלוחשים לתינוק, אך לא ידעה אם רכות מסוגלת לחדור מבעד להלם שהייתה מצויה בו.

***

חמש שנים קודם לכן גילתה שדרור בוגד בה אך התגלגלו הדברים כך ששרה, אמו של דרור, שכנעה אותה להבליג ולהמשיך כאילו כלום לא קרה "למען שלוות נפשם של ילדיה." מאותו רגע, גיתית, שגם כך הייתה מופנמת, הסתגרה לה עוד יותר בתוך עצמה.
  אך שמועות החלו לצוץ. היא הייתה נחושה למנוע מזרים וזרות, כמו שתי הנשים שפגשה באותו בוקר, לדחוף חוטמם לענייניה. היא תמיד קידשה את פרטיות משפחתה, הציגה לעולם רק את שרצתה שיראו. היא השלימה עם הידיעה שאינו נאמן ובלבד לא לפגום בחזות המשפחה המושלמת. בזאת הייתה דעתה זהה לזו של שרה. אלא שלמרות הכול, לא עזר הדבר לשלוות נפשה.


כל הדרך לישוב 'ארמון' שבו גרו כל שבט כץ, בכתה. בקושי הצליחה לנהוג. "הזרות הללו" ניסו לספר לה על האישה השוכבת בבית החולים בגלל בעלה, למרות שלא רצתה לדעת שיש אישה כזו במקום כלשהו, עם קשר כלשהו לבעלה. אף על פי שלא היה לה קל לשלוט ברוחה באותם רגעי הבשורה, הצליחה. אך על כעסה ועלבונה מדרור כי בכלל רצה נשים אחרות לא יכלה להתגבר. כל גופה רעד מאומללות. עיניה הקטנות לא יכלו להכיל את כל הדמעות והן זלגו על לחייה, במורד צווארה, בואכה למחשוף חולצתה.
  כשהגיעה לפתח דלתה של שרה עצרה את הרכב והשעינה מצחה על ההגה. כך ישבה כרבע שעה עד ששרה יצאה במקרה מפתח כניסת ביתה וראתה אותה. היא ניגשה אליה. בשקט עצוב פתחה את הדלת ואחזה בזרועה בראותה את כלתה שוב שבורה. שתי הנשים למדו להבין במשך השנים אחת את השנייה גם מבלי להכביר במילים.
  בבית השקתה אותה בכוס מים ושמעה מפיה על הפגישה הבלתי צפויה. שרה, בניגוד לגיתית, לא הזדעזעה. גיתית ידעה ששנים של ציפייה מתוחה שהסיוט יגמר ואיכשהו מישהו או משהו יפסיקו את מחול השדים שבו הייתה שרויה, עלול להגיע מהר יותר ממה ששתיהן שיערו. בתוכה ייחלה שהשינוי לא יהיה חד כל כך על אף בגידותיו, אלא רק יגרום לו "להתיישר." הוא ממילא מעולם לא נטש את הבית ואת הקשר ביניהם וכל עוד לא יתגלו דברים קשים, שיווי המשקל יכול מבחינתה להישאר כמות שהוא.
  "עלינו להרוויח זמן ככל שנוכל עד שיתבררו הדברים. אתקשר לדלית שתגיע מיד. היא אחותו וצריכה להיות מעורה בכל מה שקורה," פסקה שרה.
  שעה ארוכה חלפה עד שדלית הופיעה. בכל אותו הזמן גיתית התייפחה בשקט על הספה ושרה עמדה ליד החלון והתבוננה בגינתה. בקושי יכלה להמתין למכוניתה הוורודה של בתה שתעצור בבלימה חזקה מול הבית.
  דלית הגיבה בכעס ובקולניות לשמע הדברים. היא הייתה היחידה מבין שלושת הנשים שהרגישה מיד חמלה כלפי שלי אף על פי שלא הכירה אותה.
  "צריכים לבקר אותה," אמרה בצער.
  "לא צריך לעשות כלום," ענתה לה שרה נחרצות, "עלינו להמשיך את חיינו כאילו שזה לא נוגע לנו, כאילו שאנחנו לא יודעות במה מדובר. אף מילה לדרור. לא צריך שהוא יתרגש ויעשה מעשה פזיז. התמונה עדיין לא ברורה לנו דיה ואנחנו לא בטוחות שיש בידיהם הוכחות לטענותיהם." דלית קמה ממקומה, מבט ציני על פניה.
  "יהי כן אימא. נמשיך להסתיר. בזה אנחנו טובים במשפחה," אמרה והלכה לה. שרה התבוננה בגיתית שלא פצתה פיה מרגע שסיימה לספר ותהתה אם כלתה תוכל להעמיד פנים ולהתנהג כאילו אינה יודעת דבר. בעיני שרה היא לא הייתה מתוחכמת. גיתית ידעה מאז ומעולם שכך היא חושבת עליה.
  "גיתית, חשוב שלא תסגירי דבר ממה ששמעת באוזני דרור. מי יודע מה הוא עלול לעולל מתוך פאניקה. תבטיחי לי?"
  "מה יגידו הבנים? מה תגיד כנרת, עכשיו שהיא בת אחת עשרה ומתחילה להתעניין בבנים? זה יעוות את התפיסה שלה," קוננה גיתית בחושבה על ילדיה.
  "בדיוק כך. לכן צריך להמשיך ולחשות עד שדברים יתבררו."
  גיתית כעסה על שרה ודלית. במשך חמש שנים הסתירו את מעלליו של בעלה עד שגילתה בעצמה, ועוד חמש שנים לאחר מכן אילצו אותה לעשות כמותן. בעצם הייתה זו שרה שקבעה את התנהלותן, אף על פי שגיתית ודלית היו עומדות מאחוריו בין כך ובין כך.

***

זה לא תמיד היה כך. דרור אהב את גיתית, חברתו מתיכון ובת היישוב, אהבת נפש. העתיד היה וורוד כשהתחתנו ושלושת הבנים שנולדו בזה אחר זה רק חיזקו את הקשר ביניהם. דרור היה עוזר לחתל אותם, לוקח אותם לחוגים, לטיולים, מכין עמם שיעורי בית ואף זכה שנה אחר שנה בתואר 'אב השנה' בקרב ידידיהם. הוא אהב לחשוב עליהם כאל גברים קטנים ומעולם לא נתפס כשהוא מדבר אליהם בשפה 'תינוקית'. תמיד דיבר אליהם כדבר גבר אל גבר. הם מצידם רחשו לו כבוד ואהבה. רוני, איתי ודניאל היו אמנם בנים שובבים, אך הפרש הגילאים הקטן ביניהם בקושי עמד על שנתיים בין רוני הבכור ואיתי, ובין איתי לדניאל, הקטן ביניהם. הם היו חברים והעסיקו זה את זה, כך שהוא לא חש עייפות מלגדל אותם.
  כשמלאו לו ארבעים שנה, למרות שהייתה מטופלת בשלושה ילדים ובהריון, ערכה לו גיתית מסיבה כה גדולה, שמכוניות חנו בכל פינה ביישוב שכמעט לא ידע מהי מצוקת חניה. הוזמנו מנכ"לים של חברות, קולגות וחברים מחו"ל ששהו בארץ לרגל עבודתם, ופה ושם ידוענים זוטרים שדרור אהב להתהדר בקשריו עימהם.


  כנרת נולדה כשדניאל סגר שמונה אביבים. אמנם דרור לא רצה ילדים נוספים וחש שבגיל ארבעים לא היה לו כל רצון לחזור ולחתל תינוקות, אך גיתית, משום מה וללא סיבה נראית לעין, החלה לחוש שבעלה מתחיל להתרחק ממנה וכבר חשדה שיש לו מאהבת והוא מוצא את סיפוקו מהצד, אף על פי שמעולם לא סירבה לו, גם כשלא חשקה בכך. זה קרה לעתים נדירות כי דרור היה מאהב מושלם. בכל זאת רצתה להבטיח את מחויבותו אליה ולכן הרתה.
  כבר בימיה הראשונים, גיתית חשה שדרור נרתע מכנרת התינוקת. הוא עמד מרוחק ממנה בכל פעם שהיה צורך לטפל בה. בפרט נרתע מלחתל אותה. גיתית לא ייחסה לזה חשיבות מיוחדת.
  "שכחתי ואני חסר בטחון, תחתלי את," היה אומר לגיתית, וגיתית קיבלה את תירוציו כפשוטם ולא הקדישה לכך מחשבה נוספת. ממילא שרה וחברתה דוקטור רחל, שהייתה רופאה בדימוס אך כל היישוב זכר לה חסד נעוריה וחריפות שכלה שלא נגרע במאום במהלך השנים והיו פונים אליה כדי שתפתור להם את בעיותיהם, היו מתנדבות לטפל בתינוקת. זו הקטנה שבתה את ליבן. בכך פינו לגיתית זמן למנוחה ולטיפול בעצמה, כך שעזרתו של דרור כמעט לא הייתה דרושה בסופו של דבר.
  בין כה וכה נדיר היה לראותו בבית לפני השעה שבע בערב בימי חול. שבתות היו סיפור שונה. במשך שנים, מאז חזרו מארצות הברית, היה מבלה את זמנו עם חבריו מהקנטרי המקומי משעות הבוקר המוקדמות ועד לשעות הצהריים המאוחרות ביום המנוחה. זה לא הפריע לה בזמנו.
  כנרת שינתה את כל זה ושינתה את גיתית. גיתית רצתה נתח גדול יותר מזמנו של דרור לבתה התינוקת ולה בשבתות.
  "אולי תחזור מוקדם יותר מהקנטרי בשבתות?" הציעה לו כמה חודשים לאחר שכנרת נולדה.
  "למה?" תמה.
  "שתטייל איתה קצת. אתה לא רואה אותה כמעט."
  הוא הפטיר הברה כלשהי ופניו הרצינו. "איך אפשר לא להבחין בה?" שאל.
  "אני לא מתכוונת ל-ה-ב-ח-י-ן בה. אני מתכוונת לשחק איתה, להקדיש רק לה תשומת לב," הדגישה את דבריה. היא לא הבינה מדוע יחסו אל כנרת שונה מאשר היה יחסו אל בניו כשנולדו. נכון שהוא היה אב טרי ונלהב אז ואילו עתה, התינוקת כפי הנראה לא היוותה לו חידוש, אבל היא רצתה שהוא ימצא בתוכו את אותה התלהבות. בזה היה מוכיח שאינו כועס על כי החליטה להרות בלי לשתף אותו בהחלטה.
  "את יודעת מה? נצא אחר הצהריים להליכה ברחובות היישוב. תהיה לך הזדמנות, כשכל העיניים יהיו נעוצות בנו, הזוג היפה שכוחו עדיין במותניו והוא יולד ילדים לתפארת, לקבל אינספור מחמאות," הקניט אותה.
  "די. אני לא עושה את זה כדי להשוויץ," אמרה בטון לא משכנע.
  "זו את. תהיי מי שאת," ענה ברצינות.





פרק 4

למחרת יום הפגישה עם גיתית, נכנסה טובה לחדר בשבע בבוקר כולה נמרצת. היא מצאה את ענת כשראשה למרגלותיה של שלי, פוקחת בדיוק את עיניה מנים-לא-נים, עייפה להחריד.
  "עוד מעט ביקור רופאים," אמרה לענת בלחש והוסיפה: "כבר שעתיים היא מסתובבת למטה."
  "מי?" ענת לא הבינה.
  "גיתית. היה ברור שהיא תרצה לראות את צרתה," לחשה, "או אחת מהן לפחות..."
  קורי השינה נעלמו בבת אחת מעיניה של ענת והיא הצמידה את שתי כפות ידיה זו לזו, הידקה אותן אל שפתיה העבות, הרימה ראשה והתבוננה לתקרה בייאוש.
  "לא-לא. אל תחשבי אפילו לפנות אליה. גם לה קשה. תני לה להתמודד עם זה לבדה," ניחשה טובה את מחשבותיה של ענת.
  כעבור רבע שעה גיתית הופיעה, התבוננה בשלי החיוורת שוכבת בתנוחת עובר כשפניה כמעט דבוקות לקיר, מלמלה לחלל שאין זה החדר הנכון ונעלמה מיד. היא לא הבחינה בענת שעמדה בצד ולא זזה ממקומה.
  "אל דאגה. המראה ייחרט בזיכרונה," אמרה טובה לאחר מכן, "היא תשוב ותישאר יותר משנייה. הן תמיד חוזרות. יש קשר מיוחד בין נשותיו של אותו הגבר, מין חבל שהוא קושר אותן אחת לשנייה לעד."
  "שתיהן חוו אותו מזוויות שונות. ברור שמעבר לכאב שלה, גיתית גם סקרנית. אני מניחה שלזה התכוונת," הוסיפה ענת.
  "אני חושבת שאת צודקת ילדה. לא נראה לי שלגברים יש את אותה הסקרנות לגבי בני זוג אחרים של אישה. הם מחפשים משהו מיידי. הסקרנות כאן מייחדת רק נשים. כך נדמה לי."
  גיתית אכן שבה יומיים לאחר מכן. הפעם היא הבחינה בענת שישבה ליד מיטתה של שלי ושידלה אותה לאכול מכפית דייסה. היא עמדה בפתח והתבוננה בהן במבט קשה עד שענת הפנתה ראשה אליה ולא בהפתעה.
  "את יכולה להיכנס. בואי, שבי כאן." ענת הצביעה על כסא הפלסטיק הכתום שעמד ליד מיטתה של שלי אך גיתית רק הרימה את ראשה בהפגנתיות, מרמזת בכך שאין זה מכבודה לשבת בינות למי שטופלות על בעלה עלילות, נוטלת את גאוותה ועוזבת את החדר כשהיא מותירה את ענת מהורהרת.


גיתית ברחה מבית החולים כל עוד נפשה בה ומצאה את עצמה נוהגת ללא מטרה ברחובותיה של באר-שבע. היא ניסתה להיזכר מתי הכול החל לחרוק. בתחילה לא שמה לב שהוא נעדר בלילות ואינו ישן לצידה. היא הייתה עייפה מבקרים שבהם עבדה באוניברסיטה כאשת מנהלה ומאחרי-צהריים עמוסים בחוגי ילדים, בעבודות בית ובאירוח חבריו של דרור. את הללו הזמין לעתים תקופות יותר ממה שהייתה רוצה.
  כעבור זמן מסוים, כשהייתה מתעוררת באמצע הלילה, הייתה מגלה שהוא חסר. או-אז הייתה מתקשרת לנייד שלו ושומעת ממנו שהוא עובד, שקר שיצא מפיו בקלות, כך נוכחה לדעת שנים לאחר מכן. בזמנו העירה את תשומת ליבה של שרה:
  "זה לא סביר שהוא עובד קשה כל כך. זה לא בעלי הנהנתן," אמרה לה.
  "הוא לא רוצה להדאיג אותך. האמת היא שהוא לא מסוגל לישון ולכן יוצא לנהיגה מרגיעה. יש עליו לחצים בעבודה," הייתה מרגיעה אותה וגיתית האמינה להסברה, לא מתארת לעצמה אז ששרה תשקר לאם נכדיה.
  גיתית ראתה אז עצמה אישה נורמטיבית שהצליחה בחיי נישואיה, בטוחה בעצמה, אהובה על ידי בני משפחתה ובכלל זה על ידי אמו ואחותו של דרור. יכולתה להשאיר את הלהבה בין בעלה לבינה דולקת כל הזמן, גרמו לה לחוש צדקנית משהו כלפי נשים בסביבתה שדיברו על בעליהן הנשחקים מעול החיים ולכן אינם משקיעים בזוגיות. אז, לא שיערה שאת הלהבה עזרו גם נשים אחרות להשאיר דולקת.

***

התפנית התרחשה יום לאחר יום הולדתה השישי של כינרת שנחגג ברוב פאר. הגינה הגדולה בביתה של גיתית המתה מילדי שכבת כתה א' שבאו בליווי הוריהם ואחיהם, לבושים חגיגית ומתנות בידיהם. הוזמנו גם אורחים שהגיעו מרחוק, כי ביתם של גיתית ודרור נדמה כבית של אושר, עושר, בריאות וסיפוק.
  גיתית הזמינה קוסם ושתי נערות תיכון שידעו להרקיד את הילדים לצלילי מוסיקה קופצנית, כמו בקלאב-מד. רוני הבכור שהיה בן שמונה עשרה ועמד להתגייס לצבא, היה תקליטן חובב והוא אך שמח לתקלט במסיבת יום ההולדת של אחותו הקטנה. לא הייתה מאושרת מכנרת שבימים כתיקונם הייתה ילדה בודדה ומכונסת בתוך עצמה.
  כולם שאלו על דרור שלא נכח, אף על פי שידעו את התשובה אך כיון שרצו לרצות את גיתית ושרה שרצו שישאלו אודותיו, נאלצו לשאול את השאלה ולשמוע את התשובה, "עבודתו של דרור אילצה אותו להעדר." ברור היה לכולם שאין לשאול שאלות נוספות מעבר לכך מחמת החשאיות.
  המסיבה החלה בארבע אחר הצהריים והייתה כל כך מוצלחת שנמשכה עד לשעה עשר בלילה, עד שאחרון האורחים עזב באי רצון אמיתי. במשך כל המסיבה גיתית חשה עקצוצים באזור גופה התחתון אך פטרה אותם בכך שלבשה לבנים חדשים בלא לכבס אותם קודם. רק כשעלתה לחדרה ונכנסה להתקלח, הבחינה באודם, בנפיחות והתקשתה במתן שתן. היא בילתה כמעט כל הלילה בתוך אמבטיה מלאה במים חמים ולא הבינה את פשר העניין. בכל זאת קיוותה שאין זו אלא פריחה מקומית.
  מוקדם בבוקר שמה פעמיה לביתה של דוקטור רחל שגרה במרחק כמה בתים ממנה. היא ויתרה, כמו תמיד, כמו רוב רובם של תושבי הישוב, על הטרחה ובזבוז הזמן שבהליכה לקופת חולים.
  רחל כבר הייתה לבושה במכנסיים וז'קט מחויטים, נעלה נעלי עקב קטן אופנתיות והתכוננה ללכת למרפאתה שמוקמה כמה רחובות מביתה. דוקטור רחל לא התכוונה לפרוש בגיל שבעים וחמש מהפרקטיקה. היא הייתה אישה בריאה שעסקה בספורט באופן שגרתי, דאגה לאכול רק מזון בריא ולישון טוב בלילות. מאז שהתאלמנה בפתאומיות מבעלה, קיבלה החלטה להמשיך את חייה ולמתוח אותם עד קצה גבול היכולת בעשייה אינטנסיבית, אף על פי שנחשבה במערכת הבריאות כמי שמזמן הייתה אמורה לפרוש בגין גילה. אבל כמו שהיא ראתה את עצמה, כך ראו אותה חלק נכבד מאנשי היישוב - רלוונטית תמיד.
  רחל התפלאה על הביקור בשעה מוקדמת כל כך והכניסה אותה בחביבות לסלון ביתה, תוך שהיא מחבקת את כתפיה בחום.
  "סליחה שאני מפריעה לך," התנצלה גיתית בקולה השקט שרחל מעולם לא שמעה אותה מרימה אותו.
  "מה פתאום מפריעה?" ענתה רחל במבטא גרמני כבד. היא הציעה לגיתית כוס קפה או מיץ סחוט אך גיתית דחתה את ההצעה וניגשה ישר לעניין, מוטרדת מכך שהיא כבר מאחרת לעבודה.
  "אולי זה כלום," אמרה לרחל, מקווה שזו תסכים איתה אחרי שסיפרה על הסימפטומים שפקדו אותה. אך רחל הפתיעה אותה ושתקה.
  "אני מציעה לך ללכת לבית חולים," ענתה לה הרופאה כעבור כמה דקות בצורה ישירה.
  "בית חולים? מה פתאום? משחה בלבד תועיל לי." גיתית נחרדה והייתה המומה ממבט התוכחה והסלידה שהלכו וגברו על פניה של רחל. היא חשה שעליה להתגונן אם כי עדיין לא הבינה למה. עיניה של גיתית שנדמו לשני חריצים בפניה והסתירו כמעט תמיד את אישוניה, הצטמצמו יותר מתמיד. נחירי אפה הארוך שנראה כמו גליל עומד מעל שפתיה, רעדו. שפתיה שדמו לשפתיה של המונה ליזה והשלימו את המראה המיוחד שלה, נפערו מעט.
  רחל השתתקה ונעצה מבט חודר בגיתית. עיניה של זו התרחבו שוב בניסיונה לקלוט מידע נוסף שרחל לא סיפקה לה מילולית.
  "לכי לגניקולוג יקירתי," הציעה רחל בשקט לבסוף וקמה ממקומה כמרמזת לגיתית שהפגישה הסתיימה. גיתית לא יכלה לחוש עלבון גדול יותר מזה ויצאה מביתה של רחל מבלי לומר שלום או להודות לה. היא הרגישה מושפלת כל כך והחלה לצעוד במהירות. תקוותה הייתה שבבית החולים ירגיעו אותה ורחל תודה בטעותה. היא לא הבינה איך רחל יכלה להיות כל כך קרירה אליה לאחר שנים של הכרות וחברות אמיצה ביניהן. למען האמת, התנהגותה של רחל העסיקה אותה יותר מאשר מצב בריאותה.


"זה לא ישפיע על חייך אבל המחלה כרונית. יכול להיות שלא תזכי שוב לסימפטומים לעולם." גיתית בקושי יכלה לקלוט את מה שאמר לה, לא כל שכן להבין לעומק את פשר מילותיו, אך הרופא המשיך לדבר:
  "למחצית מהאמריקאיים יש את הווירוס הזה ואף אחד עוד לא מת מזה. את יודעת מי הדביק אותך? אולי הוא לא יודע שהוא נושא את הווירוס? היה רצוי להזהירו לבל יפסח על קונדומים." למשמע דבריו האחרונים התחוור לה לפתע שרק את דרור הייתה צריכה להזהיר שכן לא היה אחר מלבדו.
  דרור היה אמור לחזור רק כעבור שבועיים. הוא שלח לה מסרונים וצלצל כמה פעמים ביום, כולו נשמע אוהב ומתגעגע. היא לא התפתתה לספר לו דבר על כל הקורות אותה. היא ניסתה לעכל את העובדה שבגד בה ולכן השיבה לו לקונית. בתוכה הייתה קפואה. הוא לא קלט את זה כנראה ממרחק אלפי קילומטרים משום שלא העיר על כך.
  עד לאותם ימים, לא שיערה שדרור יכול לבגוד בה. אמנם במשך השנים עלתה בראשה האפשרות שנשים אחרות תנסנה לקחת אותו ממנה, אלא שגירשה את המחשבות ושכנעה עצמה שאהבתו אליה מובטחת ויהיה חזק דיו לעמוד בפני הפיתוי. זו הפעם הראשונה הממשית שמצאה עדות על פני השטח לבגידה מצידו.
  הרופא רשם כדורים לבליעה. היא צייתה ונטלה אותם. הם גרמו לה לבחילות. כל תכולת קיבתה עלתה וירדה בתוכה כמו יו-יו, אבל לא ידעה אם היו מהמחשבה על דרור מתנה אהבים עם נשים אחרות או מהכדורים.


כעבור כמה ימים שרה הבחינה שהיא מחזיקה בבטנה וראתה את ארשת הבחילה בפניה.
  "לא יכול להיות," ספקה כפיה, "את בהריון?" שאלה בשמחה ומבט של אושר על פניה.
  "לא," ענתה גיתית בבהלה כשהבינה ששרה קלטה את תחושת גלי הבחילות שחשה שלא פסקו לרגע. פניה החווירו, ראייתה נתערפלה והיא צנחה לתוך הספה. שרה נבהלה וצעקה את שמה אך גיתית לא ענתה לה. באותם רגעים שקעה בתוך ערפל שכלי ורגשי.
  "אני בסדר," אמרה לה כשהתעשתה, פוחדת ובושה בחולשתה הפיזית. שרה הייתה בת לגזע הנשים בונות המדינה וכל חולשה, קלה כבחמורה, הייתה מיד הופכת לנושא השוואה בין אז לבין היום.
  "אתם כל כך מפונקים. אין לכם מושג מה עברנו," היה המשפט האהוב עליה. עתה גיתית קיוותה לא לשמוע שוב את זה. רוחה וליבה היו שבורים, אך שרה הייתה עסוקה מדי בהתרוצצות סביבה מכדי שתזכור את התוכחה הקבועה שלה.
  "מים," מלמלה שרה כשהיא מנסה להסדיר את מחשבות הבהלה שהציפו אותה, "אני מביאה לך מים." נראה שחשבה שמים היו הדבר הנכון להביא לגיתית. שרה הסתובבה סביב עצמה במשך דקה מבולבלת וניגשה לכיור המטבח, מזגה כוס מים והביאה אותו במהירות לגיתית, תוך שהיא שופכת כמות לא קטנה בדרך. היא הגישה את הכוס לפיה של גיתית והשקתה אותה בדאגה רבה. אחר כך הוציאה אנחת רווחה כשראתה אותה מתאוששת. מבטה החם והאוהב של שרה באותם רגעים עתיד היה להיות המבט החם האחרון שגיתית תזכה ממנה עוד זמן רב. אם כי גיתית לא חשבה שכך יהיו פני הדברים, שנים רבות לאחר מכן תזכור את הרגעים הללו.
  שרה התיישבה על הכורסא מול גיתית והתבוננה בה. היא לא שאלה אותה מדוע היא לא חשה בטוב, אך מבט השאלה על פניה היה יכול לעבור אפילו דרך קירות בטון. ראשה של גיתית היה מושפל כל אותו הזמן ומבטה, שהיה גם כך חסר הבעה לרוב, הפך לנציב מלח. גיתית הכירה היטב את שרה וידעה שזו גמלה אומר בליבה לא לזוז ממקומה עד שתדע מה קרה. אך רצונה של שרה באותם רגעים לא היה בראש מעייניה של גיתית.
  יום הולדתה השמח של כנרת נראה רחוק כל כך פתאום. הימים הספורים שחלפו הפכו אותה מאישה מטופחת וגאה, נאהבת עד בלי גבול לתחושתה, מלאת אנרגיות, לאישה מוזנחת שפניה נפולות, מרומה על ידי הגבר היחיד שאי פעם אהבה ושנתנה לו את כל כולה. עתה לא היה אכפת לה מה יקרה איתה. היא אפילו הייתה שמחה למות. היא הרגישה כל כך בודדה ומדוכאת.
  "את רוצה לספר לי?" העיר אותה קולה השקט והרך של שרה. זו התיישבה לידה, הטתה את גופה המלא אל עבר גיתית ואחזה בידיה. גיתית עצמה את עיניה שכבר לא נדמו לחריצים אלא הצטמצמו עוד יותר ונראו כנקודות מתחת למצחה. היא חשה את שרה מהדקת את ידיה ובאופן מוזר הייתה במעשה נחמה קטנה שריככה אותה והשיבה קורטוב מביטחונה העצמי שהתערער. לכן נגררה ושפכה את ליבה בקול רועד ועיניים דומעות שמבעדם ראתה איך הבעת פניה הדואגות והחמות של שרה משתנות, תחילה למבט משתאה ואחר כך למבט חסר אמון.
  גיתית הבינה לפתע ששרה מטילה ספק במה שהיא אומרת. היא ניחמה את עצמה בחושבה שאולי שרה חולקת על הדיאגנוזה של הרופא. תמיד הייתה אומרת לכולם שצריך ללכת לחוות דעת נוספת אלא אם כן דוקטור רחל, חברתה, תפסוק שהדיאגנוזה של הקולגה נכונה. בניסיון לרכוש את אמונה, גיתית אמרה:
  "הייתי אצל רחל לפני הכול." תחושתה שאם שרה תדע שהיא עשתה כמצופה ממנה, לא תקשה עליה. אך שרה הפתיעה אותה כשאמרה בארסיות מסוימת ובנימה צדקנית מאשימה:
  "נסי לזכור מי הם הגברים שהכרת." גיתית הבינה שבעיני שרה היא אשמה עד שלא יוכח אחרת. החריצים נפערו פתאום לרווחה. שרה בעצם אומרת, הכתה בה המחשבה, שהיא בגדה בדרור.
  "את לא רומזת..." גיתית לא השלימה את המשפט מבושה ותדהמה.
  "אני מכירה את בני. הוא אוהב אותך אהבת אמת ותמיד אהב," ענתה לה בקרירות. לשרה היה תמיד מדרג נאמנות. היא הייתה בראש ובראשונה נאמנה לילדיה. עתה התמקדה בגיתית, מעמידה אותה על דוכן הנאשמים.
  "לא... לא ייתכן שאת חושבת שבגדתי בו..." למרות שגיתית הרימה קולה כמו שעושים אנשים שמתגוננים מפני האשמות שווא שמטיחים בהם, עדיין נשמע שקט יחסית.
  "טוב, הוא לא פה," רמזה שרה שדבריה של גיתית אינם מספיקים דיים כדי להעיד עליה. החמות ידעה שהיא מטלטלת את כלתה על אף שגיתית הייתה במצב פגיע ביותר. לימים תדע גיתית שהיא עשתה זאת כדי להימנע מלגלות ולו טפח קטן מהאמת על בנה. שרה ודלית ידעו חמש שנים לפניה שהיה לפחות מקרה אחד שבו לא היה נאמן לאשתו, אך הסתירו זאת ממנה. הטינה הסמויה של גיתית כלפיהן החלה להתפתח באותם רגעים, בשל מה שראתה כבגידה בה מצד המשפחה. היא כעסה על עצמה כי הייתה פתיה ובטחה ביושרן כלפיה.
  "הבן שלך הוא הגבר היחיד שהיה לי בחיי." גיתית קמה ממקומה ופניה רשפו זעם רב. גם שרה קמה ממקומה, נטלה את צרור המפתחות שלה מהשולחן, התבוננה בגיתית במבט קר ואמרה:
  "נחכה שיחזור ונשמע מה יש לו להגיד. אין צורך להטרידו ממרחק אלפי קילומטרים, אבל אי אפשר לשמור זאת בסוד מפניו," רמזה לגיתית שלא תסבול הסתרת האמת מבנה. "יש לך הזדמנות לנוח ולהבריא את עצמך," נתנה לגיתית את האפשרות להיערך לשיחה עם דרור לכשיחזור, יודעת שהמסכנה אפילו לא תדע כיצד להתחיל לספר לו.
  גיתית נשארה לעמוד במקומה המומה עד ששמעה את טריקת הדלת ואת צעדיה של שרה מתרחקים. רק אז התיישבה על ספת העור שלה ללא יכולת להוציא את גוש הדמעות שהצטבר לה בחזה. אילו היה מתפרץ, היה מטביע אותה בו, חשבה.
  היא הפסיקה לתפקד אחרי ששרה עזבה. הכלים נשארו מלוכלכים בכיור עד שאיתי חזר מבית הספר, ראה אותה שוכבת על הספה ושמע ממנה שהיא חולה. הוא ניגש ושם אותם במדיח מבלי לומר מילה. אחר כך בישל פסטה לדניאל וכנרת לארוחת צהריים כי הבחין בשולחן האוכל הלא ערוך, בניגוד למה שהיו רגילים. גם ריחות בישולים לא נישאו באוויר ואלו היו סימנים שהמצב גרוע ביותר.
  גיתית לא שמה לב למעשיו של בנה. עיניה היו מעורפלות וליבה הלם בחוזקה. היא קמה ועלתה לחדרה ולא יצאה ממנו כמעט. היא המתינה לדרור שיחזור ויתקן את המצב.


אך דרור לא חזר במועד המתוכנן. הוא התקשר והודיע שעליו להישאר עוד כמה ימים בארצות הברית שכן התגלתה בעיה באחת המערכות. היא לא האמינה לו אבל לא אמרה דבר. אחרי שהשיחה הסתיימה לא הפסיקה לבכות. היא גם לא ניסתה להסתיר את עצבותה מילדיה המודאגים שנכנסו לחדרה מדי שעה ולא ידעו מה לעשות כדי לרומם את נפשה של אמם.
  רחל ששמעה מפיהם מה עובר על אמם, באה לבקרה. גיתית ידעה שהיא באה בחוסר חשק מוחלט. בהכירה את רחל, הבינה שזו קלטה שהעגלה חורקת ולכן רצתה לשמור מרחק כדי שלא תידרש לנקוט עמדה.
  כרופאה לא יכלה להתעלם ממצבה של גיתית שגופה התכרבל לו לכדי כדור ככל שיכלה מבושה ומדיכאון. מכל המחלות, חשבה גיתית, שלה נמצאה בתחתית ההיררכיה של המחלות. מחלה זו העידה על הפקרות מסוימת בעיני הבריות.
  רחל שאלה אותה שאלות אינפורמטיביות בלבד בנוגע למצבה הרפואי. היא הביעה שביעות רצון מכך שמצבה של גיתית משתפר ופסקה חד משמעית שעד שדרור יחזור, היא כבר תהיה אחרי ה"אירוע."
  התחמקותה מלדבר על מצבה הרגשי של גיתית ומבטי הסלידה שגיתית ראתה בפניה פה ושם, הביאו את גיתית למסקנה שכל מה שתנסה להוסיף להגנתה רק יגרע משארית כבודה. על כן שתקה וקיוותה שהכול יתברר כחלום. הסיכוי שתשוב למעמדה המכובד כאם ורעיה בעיניהן של שרה ורחל היה קלוש לדידה. שתי הנשים הללו, ידעה בוודאות, מעולם לא ידעו גבר מלבד בעליהן. אף היא קיבלה על עצמה מיד בתחילת יחסיה עם דרור להיות אישה מהסוג השמרן למדי, כדי לזכות במקום מכובד ביניהן. עתה, חשבה באירוניה, הכול היה לשווא.


לבסוף דרור חזר מנסיעתו, ממש יום אחרי שגיתית קיבלה אישור מרופאה שמצבה הרפואי השתפר. בניסיון אחרון למצוא הסבר אחר, ניסתה לברר אצל הרופא אילו חיידקים מועברים מאסלות ציבוריות, כדוגמת האסלות באוניברסיטה, אך הוא הבין את כוונתה ואמר לה בתוכחה שעליה לראות בזה תאונה. הרופא התעלם מהקשר בין מצבה הרפואי להשלכות בתחום יחסיה עם בעלה. נראה שמיהר לקבל את החולה הבאה בתור. גיתית הבינה שיהיה עליה להתמודד בעצמה במישור הרגשי, עתה כשהמישור הפיזי נפתר.





פרק 5

הוא חזר בשתיים לפנות בוקר כשהיא הייתה שרויה בנים-לא-נים והביא עמו ריחות מן העולם שלא היו שייכים או דומים כלל לריחות בביתה ובגינתה. הריחות שהכירה היו של בישולים ביתיים, חומרי ניקוי בריח לימון, ריחות זיעה שנדפו מנעלי ההתעמלות שהילדים היו חולצים מיד בכניסתם לבית, והבשמים היקרים שלה. היא ניסתה לחשוב איזה ריח יש לו, לדרור, כשהוא בבית אך התברר לה שכששהה בבית היה חסר ריח לחלוטין, למעט ריח האפטר-שייב היקר שהזליף עליו.
  היא התבוננה בו אחרי שנרדם. כאב חד פילח את ליבה ודמעות זלגו על לחייה שנספגו מיד בכרית. היא לא השמיעה קולות התייפחות כיון שלא רצתה שיתעורר וישאל אותה לפשר העניין. ביישוב שקט עדיף לשתוק בלילות שמא מישהו ער ויאזין. הרי כאן היו עניינים שאין לפרסמם ברבים. בבוקר, עד הבוקר, עוד כמה שעות והעניין יובהר, אמרה לעצמה.
  אלא שלמחרת בבוקר הוא ישב לאכול עם הילדים, חילק להם מתנות וסיפר להם בחדווה שלא היה לו זמן לנשום כי הייתה הרבה עבודה לבצע.
  "השקר כבר חלק ממנו עד כי גם אם לא רצה לשקר, ידידו השקר מופיע ומדבר במקומו, משתלט עליו..." חשבה גיתית. היא נשענה על משטח השיש שליד הכיור. זו הייתה הפעם הראשונה שלא האמינה לו מאז הכירה אותו. לכן הסתובבה כשגבה מופנה אליו. היא לא הייתה מסוגלת להסתכל לו בעיניים.
  "מה קרה?" הוא שם לב להתנהגותה תוך כדי פטפוטיו העליזים עם ילדיו אך היא לא ענתה.
  "אני ממהר לישיבה דחופה. אתקשר אליך בצהריים," אמר ונשק לה על ראשה.
  בצהריים התקשר. היא חשה דלת פלדה כבדה חוסמת את חדרי ליבה ולא יכלה להיפתח בפניו. לכן כילתה את רבע השעה שהייתה מוכנה להקדיש לו בשיחה שטחית. הוא שאל על אימו, אך היא התחמקה מלענות לו וסיימה את השיחה כשהיא מבטיחה לעצמה שבערב תהיה חזקה יותר ותפתח ליבה בפניו.
  אך בערב הגיעו חבריו לבקרו. הבית המה גם מחבריהם של ילדיה. בעבר הייתה שמחה בהמולה מן הסוג הזה. מיד הייתה מפשירה פיצות, פשטידות, פותחת קופסאות חמוצים, טחינה, חומוס ועוד דברים שהיו לה תמיד במקרר או במזווה. גם עתה היו אותם מוצרים מאוחסנים שם, מחכים בדיוק לאותם חברים, אלא שהיא כבר לא הייתה אותה מארחת והם נשארו ארוזים במקומם ולא הוצעו לאורחים.
  כשרק החל הערב, גיתית חשה משותקת ונכנסה לבהלה, ליבה הלם בפראות וכל גופה בער. ואז, מבלי לחשוב, חטפה את תיקה באינסטינקט של רגע ונמלטה מהבית לתוך החשכה. רגליה נשאו אותה לתחנת האוטובוסים.
  בחשכת הליל, בשקט שמסביב, נרגעה. השעה הייתה בסך הכול שמונה בערב אך כיון שהסתיו היה בפתח, הבריות החלו לחוש רצון להתכנס בביתם ובחיק משפחותיהם. לכן הרחובות היו ריקים. בעבר התחושה הזו הייתה גם נחלתה. עתה הייתה זרה.
  עד לא מזמן אהבה את תקופת סוף החגים. הכול היה נרגע רגע לפני גשמי החורף. מזג האוויר היה נעים וזוהר והיא הייתה חשה בימים כגון אלה את העוצמה שבשגרה. היא מעולם לא חשה צורך לאתגר את השגרה, לבחון אם אין היא מונעת ממנה לראות התרחשויות אחרות. מעולם לא שאלה שאלות פילוסופיות. הכול היה נהיר לה וכל התשובות היו שם לדידה. היא נסחפה מרצונה בנהר ולא ראתה את המפל.
  דרור היה אהובה מימי התיכון ואהבתה אליו לא נגרעה במשך השנים. נהפוך הוא, היא רק התעצמה עד כדי כך שלעתים נדירות, אם הייתה חושבת מחשבות רעות, כמו לדוגמה אסון שיקרה לו והוא לא ישרוד והיא תיוותר בלעדיו, הייתה גומרת אומר עם עצמה להתאבד. היא לא הייתה מוכנה לחיות בגעגועים ובכאב על לכתו בשארית חייה.
  בגללו ויתרה על קריירה והסתפקה בחצי משרה כשהילדים היו קטנים. היא הייתה ממשיכה כך אילולא לא היה מנוס והוכרחה לעבוד במשרה מלאה כשבגרו. כל אותו זמן היה ברור לסביבתה ולה שאין זו קריירה. היא גם לא חשה צער רב משלא קודמה בדרגות. אף על פי שלמדה אדריכלות ומדי פעם חלמה על משרד משלה שבו תוכל להביע את עצמה בתחום, מעולם לא פעלה לממש את זה. חייה עם דרור סיפקו אותה די והותר.
  האוטובוס לבאר-שבע הגיע והיא עלתה עליו. הדמעות עמדו לזלוג אך היא עצרה אותן לכמה דקות עד שסיימה לשלם לנהג. היא מיהרה להגיע למושב אחורי ליד החלון והסיטה את ראשה הצידה שמא מישהו יתעניין בה, אף על פי שהאוטובוס היה כמעט ריק. היא הניחה לדמעות לכסות את ראייתה. עיניה טבעו בהן.
  "פתיה עיוורת ותמימה," נזפה בעצמה, "הנה ביתך נעשה כלוב זהב. הלוואי שהיית מסוגלת לאבד שליטה על חייך ולשקוע במצולות."
  בחשכת האוטובוס, כשהמחשבות מבולבלות בראשה, לא חשבה בצורה מעשית ולכן לא תכננה את השעות הקרובות. לאור הדברים זה נראה לה חסר חשיבות. ההתנהלות השגרתית היום יומית לא הייתה נחלתה באותם רגעים. היא נזרקה הרחק לתוך שטח הפקר.
  אבל כשהטלפון הנייד החל לצלצל בעצבנות ללא הרף בעודה יושבת על ספסל בבאר שבע, התעוררה משקיעתה במחשבות האבדון שלה. על הצג הופיע השם 'דרור'.
  היא חככה בדעתה אם להשליך את הנייד לפח שלידה. כל עולמה היה מרוכז בסדר מופתי בטלפון היקר והמתוחכם הזה. היא המשיכה לאחוז בו ברפרוף.
  צלצולו של הנייד לא נדם. בהיסוס ניסתה באצבעות רועדות להשתיקו במקום להשליכו, אבל אז קרה דבר מוזר, האצבע שהייתה אמורה ללחוץ על מקש ההשתקה, לחצה על מקש אחר והשיחה מדרור נכנסה. הצלצול המנדנד הפך לקול מוכר. היא נבהלה כששמעה אותו קורא בשמה.
  "גיתית?" שאל בדאגה. הכעס התחלף בתחושת מסכנות. היא לא יכלה לנתק. דרור הרי אינו מודע למה שעובר עליה והיא צריכה להתייחס אליו. אולי טוב שזה קרה, הרגיעה את רוחה, כיון שאם לא כן, יכול להיות שלא הייתה אוזרת אומץ להתעמת איתו.
  "כן," ענתה בקול חלוש, מנסה להישאר ממלכתית.
  "איפה את?" שאל ברכות ובבלבול.
  "בבאר-שבע," ענתה.
  "אני בא. תגידי לי היכן את נמצאת בדיוק."
  היא התבוננה מסביבה. המקום היה מוכר אף על פי שכשהגיעה לשם, לא שמה לב היכן היא. היא פשוט התיישבה על הספסל הראשון שראתה. עתה גם לא ידעה כמה זמן ישבה שם. שקט השתרר מעברו השני של הקו אחרי שאמרה לו היכן היא נמצאת. אחרי שניתק המשיכה לבהות עד שהגיע והתיישב לידה.
  היא לא ידעה מה עליה לחוש כלפיו. מצד אחד רצתה נואשות שיחבק וינשק אותה וירגיע את העניינים, יבטיח לה שזו רק אי הבנה. מצד שני, החלק המפוכח הקטן שנותר בה הזהיר אותה שהמילים שיצאו מפיו לא ינעמו לה, הם יחשפו ויעלו דברים לקדמת תודעתה.
  "מה קרה? הכול בסדר?" שאל והיא הבחינה פתאום שמבטו ענייני. הוא לא הראה סימני חיבה ולא ניסה לחבקה. ניכר בו שחיכה לתשובה ממנה על מעשה תמוה שגרם לו לפקפק במצבה הרגשי.
  היא כעסה באופן ילדותי למדי על כי אינו מנחש את מה שעובר עליה. נפשה הייתה שזורה בנפשו והיא חשבה על שניהם כשני צדדיו של אותו מטבע. לא יכול להיות מטבע בעל צד אחד בלבד. היא ציפתה שיחוש אשמה מיד, גם בלא שנאמרו מילים, אך הוא נראה זחוח.
  "לא. הכול לא בסדר," ניסתה להישאר רגועה ככל שיכלה לנוכח תגובתו העניינית.
  "מה קרה?" הפעם שאל בדאגה. זה כבר קרב אותה לתגובה שציפתה ממנו.
  "לפני שאספר לך אני רוצה שתענה לי בכנות. בגדת בי?" אפילו היא עצמה התפלאה על הישירות שלה.
  דרור נראה המום. ברור שלא ציפה שתשאל את השאלה הזו לעולם, גם אם היה עולה בה חשד, גם אם מישהו היה לוחש לאוזנה. כל השנים חשה שהייתה ספר מוגמר בשבילו, שלא היה מה לשנות או להוסיף בו, אישה שבעלה וילדיה הם שורשי קיומה ומקרה מצער אחד או שניים לא יערערו ויזיזו דבר ממקומו.
  למרות האפשרות שאולי לא בגד בה וקיים הסבר אחר, הכירה את בעלה. היא ידעה שהיה חש מחנק לפעמים והעדיף את העולם הגדול על פני הישוב הקטן. מצד שני, כך אמר לה פעם, כששהה בחו"ל, המחשבה שיחזור אל בית חם ואוהב היה גורם לו להתגעגע למקום מגוריו.
  "תמיד הייתי בעל אוהב ומפנק, תמיד הקשבתי לך והייתי איש סודך." הוא התבונן בה במבט נוקב. היא חשה שהוא מנסה להרוויח זמן עד שיחליט לשקר או להודות.
  "פעם אחת," הודה אחרי דקה ארוכה, ראשו מושפל.
  "מתי?" שאלה בנוקשות.
  "לפני שנתיים."
  "איפה?" המשיכה בתקיפות.
  "בארצות הברית," השיב בצייתנות.
  היא השתתקה. פעם אחת הספיקה כדי להפוך את עולמה. לא רק הבגידה, הוא גם התרשל בהגנת בריאותו ובריאותה. המושג "באש ובמים" התכוון לשניהם. לא רק היא הייתה אמורה להקריב. היא שמרה באדיקות על חלקה בהבטחה אליו והנה הוא הפר את שלו. הגם שהודה כי בגד רק פעם אחת, והאף שלא הייתה לה סיבה להאמין שהיו פעמים נוספות, הרי בכל זאת בגד. אחת היא לדידה אם היו פעמים נוספות אם לאו. הסתבר שהוא מסוגל לבגוד וזה היה העיקר, יכולתו לשחרר את בלמיו.
  "אני אוהב אותך," אמר לה בכנות.
  "אני יודעת." היא האמינה לו. פתאום חשה איך הדמעות זולגות שוב מעיניה ולבה שהקשיח, התרכך.
  "פעם אחת ולא יקרה יותר לעולם," הבטיח, אך כיון שהשפיל עיניו חשה שמצפונו אינו נקי. אלא שהיא שייכה זאת רק לבגידה הזו, היחידה.
  "בואי הביתה." הוא קם והושיט לה את ידו. עייפה ומדוכאת קמה גם היא ממקומה והניחה לו להוליך אותה אל מכוניתו. פתאום עצרה ונזכרה שלא שאל, והיא לא סיפרה, כיצד עלה בה החשד.
  "מה קרה?" שאל בבהלה, חושש כנראה שמא תחזור בה.
  "בוא נשב עוד קצת. אני צריכה לספר לך משהו," ענתה בשקט. היא סיפרה את כל מה שקרה מאז יום הולדתה השישי של כנרת. לא החסירה פרט.
  הוא החוויר. היא ידעה שהוא סרב להשתמש באמצעי הגנה כי זה גרע מהנאתו. היא אפילו לא חשבה פעמיים אם להיענות לרצונו, רק רצתה לרצות אותו. פתאום התחוור לה שכך נהג גם עם 'האחרת'.
  "דרור? אפשר לחיות עם זה." הייתה זו גיתית המגוננת שפרצה מתוכה. עתה האמינה לו לחלוטין שפעם אחת בלבד מעד, כי אילולא כן, לא הייתה לה הצדקה לסלוח לו. כל מה שרצתה היה להחזיר את המצב לקדמותו, לאזור הנוחות. ביש המזל היה שבפעם היחידה הזו הוא נדבק.


אחר כך המצב ביניהם היה אף טוב יותר. הוא אמר לה שילך מיד להיבדק אך לא ישתמש בקשריה של דוקטור רחל אלא בשירותי רופא בתל-אביב, כי רצה לשמור על חיסיון.
  כשהגיעו תוצאות הבדיקות אמר לה שנרגע, כי הם הראו שהוא נושא רק את הווירוס "שלך ושלי" ותו לא. עם זה הם יכולים לחיות. זו הייתה נחמה-פורתא אמנם, אך דיה כדי שיבטל את הנסיעה שתכנן לשבועיים הבאים. לאחר מכן הצטנף בביתו ככל שיכל.
  הימים שבאו לאחר מכן אופיינו בגילויי חיבה וגיפופים אין סופיים כלפי גיתית. היא הצהירה שהיא סולחת לו על "המעידה החד פעמית", משכנעת את עצמה שיש בעלים גרועים יותר.
  היא התעודדה, חייכה יותר ולחייה הלבנות שוב קיבלו גוון ורדרד. היא חזרה לתפקד כאם וכרעיה, אך אף על פי ששבו להיות נאהבים, לא יכלה להפסיק לחשוב על האשה האחרת.
  "איך היא?" שאלה אותו יום אחד כשהיו שכובים ונינוחים במיטתם. היא נשענה על זרועה ונישקה אותו בעדינות על כתפו. הוא שכב על גבו והתבונן מהורהר בתקרה.
  "מי?" נראה שלא הבין בהתחלה אך התעשת וענה לה מיד.
  "בימבו. בלונדינית ולא מלידה, אנורקטית שהשתילה ארבע מאות וארבעים סי.סי. סיליקון בחזה. אמריקאית, את יודעת..."
  "ואת מי אתה מעדיף?" הנה הגיעה שאלת ההשוואה.
  "אותך כמובן," אמר אך היא לא השתכנעה. בו ברגע החליטה שאם זה טעמו, היא תדאג להיות הטעם הזה בדיוק.


כך החל המסע לשינוי הופעתה החיצונית במשך השנים הבאות.
  תחילה שכנעה את דרור שמה שישמח אותה ליום הולדתה הארבעים וחמש יהיה ביקור אצל מנתח פלסטי. הוא התבונן בה בתמיהה.
  "למה לך? אני אוהב אותם בגודלם הטבעי."
  "הם משעממים," תרצה.
  "איך חזה יכול להיות משעמם? את קוראת יותר מדי עיתוני נשים."
  "משעמם! חזה מ-ש-ע-מ-ם!" ענתה בתוקפנות לא אופיינית לה שגרמה לו לסגת.
  "החברות שלי כבר מזמן שינו חזותן המולדת לחזות קנויה. אני בסך הכול רוצה להיות עדכנית," שיקרה.
  "נו טוב. העיקר שתהיי מאושרת." הוא נשק לה על ראשה.
  היא עברה את כל התהליך כמעט לבדה, מלווה באמה בלבד. דרור הציע לבוא עמה, אך היא רצתה להיות 'האישה האחרת' בעיניו ולא פציינטית שהוא מלווה לרופא. כך, כשחזר מאחת מנסיעותיו, ראה את השינוי והבין שהשתלים היו הגדולים ביותר שאפשר היה לקבל, מה שגרם לו לגחך.
  אף על פי שקיבלה מחמאות רבות, חלקן אמיתיות וחלקן מזויפות, החליטה שזו רק ההתחלה. המשימה השנייה הייתה להחליק את שיערה ולצבוע אותו לבלונד. גם כאן החליטה להפתיע את דרור לכשיחזור מנסיעה נוספת. הציפייה שלה הייתה שימס למראיה. אך במקום זאת, למגינת ליבה, פרץ בצחוק בלתי נשלט. היא נעלבה והחלה לבכות.
  "די, מאמי, די," חיבק אותה חזק, "זה היה צחוק של מבוכה. לא ציפיתי לזה. הפתעת אותי. זה דווקא טוב שאת מרעננת את ההופעה שלך. זה ירענן אותך גם מבפנים," דיבר אליה משל הייתה ילדה קטנה.
  היא התרחקה ממנו וניגבה את דמעותיה. מבעד לחריצי עיניה ראתה שנותר סימן של חיוך בפיו והבינה שלא השיגה עדיין את המטרה, להיות מושכת להחריד בעיניו. היא לא יכלה למנוע ממנו לנסוע, לא יכלה למנוע ממנו להסתכל על אחרות וגם לא יכלה למנוע ממנו לבגוד. כל שהייתה צריכה כדי שיחשוק רק בה הייתה תמונה יפה שלה בזיכרונו, שלא יוכל ולא ירצה למחוק אותה, מעין מגדלור שיוליך אותו לחוף מבטחים הרחק מנשים מפתות. היא הייתה צריכה להמשיך ולהשתנות עד שלא יישאר זכר לגיתית הקודמת, כי כפי הנראה, גיתית "ההיא" לא סיפקה אותו.


בולימיה-אנורקסיה הייתה רק שאלה של זמן. ברור היה שגופה המלא הקנה לה מראה של אימא-אווזה ולא של ברבור לבן.
  היא הסתירה מדרור. הייתה אוכלת בנוכחותו כהרגלה, אך מיד מקיאה הכול בשירותים. הירידה הייתה איטית כך שאף אחד לא חשד. אט-אט החלו הכתפיים להתכנס לכיוון הצוואר וכבר איבדו מרוחבן. אחר כך השתטח לו הישבן. הירכיים הפכו שדופות, ולבסוף כל השומן במותניים ובבטן נעלם. במשך שנה המשיכה ללבוש את בגדיה ולא החליפה את מלתחתה, אף על פי שכבר היו גדולים למידתה המצטמקת, עד שביום הולדתה השביעי של כנרת חשפה בפני כולם גוף רזה וחטוב. שרה, רחל ודרור דווקא הבחינו בשינויים לאורך השנה, הם רק לא שיערו את עומקם.
  היא הסתובבה בין הקרואים במכנסי ג'ינס צרים, שהחליפו את מכנסי הדגמ"ח הקבועים שלה. נעלי סטילטו החליפו נעלי סירה. חולצת סריג צמודה ועמוקת מחשוף, שהבליטה מתחתיה את חזיית הפוש-אפ היקרה ולא השאירה מקום לדמיון, החליפה חולצה רחבה.
  בזווית עיניה הבחינה כיצד אבותיהם של בני ובנות כיתתה של כנרת מתבוננים בה בחשק מופגן. היא חייכה לעצמה וציפתה לראות את אותו מבט בעיניו של דרור. אך לאכזבתה, הוא רק חייך אליה בחביבות אבהית משהו והמשיך לשוחח עם אמה של אחת הילדות.
  גיתית נמלטה לחדר השינה והחלה להתייפח בשקט. כל טרחתה לא הועילה. הוא אהב אותה, זאת ידעה בוודאות, אבל לא השתגע מרוב תשוקה. השנים הרבות ביחד עשו את שלהן. היא חשבה שאל לה להתפלא אם יתברר שהוא המשיך לבגוד. בשנה שחלפה מאז הגילוי, הפכה לחסרת בטחון באשר למעמדה אצלו. האישה הנחשקת תהיה תמיד זו הבלתי מושגת. כל שנותר לה היה להתנחם במה שעוד נשאר ביניהם, הילדים, הרכוש והחברים המשותפים. הללו מספיקים כדי להצדיק את המשך הזוגיות.

***

יותר מחמש שנים חלפו מאז החלה במסע לשינוי חיצוניותה והנה רק עכשיו, לאחר שראתה את שלי, הבינה שלא בהופעתה היה האשם. האשם לא היה בה. האשם היה שד, פסקה בינה לבין עצמה, "שד שחדר לחיינו מתי שהוא בעבר והיה רדום."





פרק 6

"מי העלה את השטות הזאת? הקורבן הפכה לחשודה? על סמך אילו ראיות?" עו"ד שולמית בר-נוי דיברה בקול רם שלא כהרגלה וחינוכה והייתה כעוסה אף על פי שענת, שדידתה אחריה היישר לחדרם של קציני המודיעין בתחנת המשטרה, ידעה שהדבר האחרון שתרצה שיתפסו אותה בו, הייתה התלהמות. שנים של הצגות משפטיות לימדו אותה שרק ארשת פנים רצינית וקול נמוך יגרמו לאחרים להקשיב לה.
  "גברתי, אולי תשבי ותסבירי לנו במה הדברים אמורים?" שאל אחד משלושה קציני מודיעין שחלקו ביניהם משרד קטן בעל שולחנות וכסאות עץ ישנים. הקצין משך למענה כסא ושולמית התיישבה עליו.
  תיקי קרטון חומים רבים שעליהם כתובים מספרים ושמות, היו מפוזרים בכל מקום. בעיני ענת, רבים היו התיקים מכדי שמישהו אי פעם יוכל לעשות סדר בהם ודינם כנראה להיגנז, להתפורר, להיזרק או להישכח. שעות רבות שהושקעו בהם ירדו לבסוף לטמיון, חשבה בצער.
  שולמית ישבה מתוחה על הכסא. ענת נעמדה מאחוריה. השוטר שלבש כמו עמיתיו לחדר מכנסי ג'ינס וחולצה משובצת, הגיש לה כוס מים. היא לגמה ממנה מעט ומיד חזרה לשטף דיבורה, הפעם בפחות התלהמות.
  "רק במקרה שמעתי מפי שוטרת צעירה שלכם, שכנתי, שאתם מפנים את זרקור האשמה אל עבר הקורבן עצמה," אמרה לאחר שהבהירה למי התכוונה.
  "גברתי, הועלתה השערה שמא ניסתה לסחוט אותו לאור העובדה שמדובר בגבר עשיר ונשוי ומנגד באישה ענייה ופשוטה. עלינו לבדוק את כל כיווני החקירה האפשריים."
  "כן, השערה הגיונית," אמרה שולמית בציניות, "ושלי בוודאי מלה את עצמה. זו השערה סבירה." מיד שוב התלהמה. "יש לכם מושג מה קורה לאישה הזאת? היא מתהלכת בעולם הזה מתה. מתה! אתם שומעים? זה רצח!"
  לבסוף, כשרוחה נרגעה והיא מחתה את זיעתה, נכנס לחדר גבר בשנות הארבעים לחייו. הוא שמע מחדרו הסמוך דק הקירות חלק מהצעקות ובא לראות במה דברים אמורים. אחד מקציני המודיעין רמז לו בהבעות עיניים ובעיוות פה שיש כאן בעיה.
  הגבר גבה-הקומה נכנס בצעד בוטח, תפס את מקומו מאחורי השולחן ושילב כפות ידיו.
  "אני מוטי, המפקד של השלושה כאן. במה אוכל לעזור לך?" הציג עצמו. שיערו השחור היה קצר מאד, עיניו החומות הפקוחות לרווחה היו נוקשות וכל כולו אמר סמכותיות.
  שולמית השליכה לעברו תיק קרטון כחול שהכיל את המקרה של שלי ואמרה לו: "זו הבעיה, התיק הזה שלא חוקרים אותו כמו שצריך."
  מוטי פתח את תיק הקרטון ולמשך כמה דקות השתררה שתיקה בזמן שקרא את תוכנו. שלושת קציני המודיעין לא העזו להוציא הגה מפיהם או לזוז. אחרי שסיים לקרוא ביסודיות, נאנח.
  "אני מכיר אותו. עברנו קורס קצינים יחד במשטרה ולאחר מכן גם עבדנו תקופה מסוימת באותו מדור. גבר חיובי ביותר. שמעתי שאחרי שעזב את המשטרה עשה חיל. כבר אז כיון גבוה והצליח לו. את מבינה..." ופה נטל את כרטיס הביקור שהניחה לו על השולחן וקרא בקול את שהיה כתוב עליו, "עו"ד שולמית," הדגיש את תוארה, "אם היו שואלים אותי עליו באופן אישי, היה מקבל רק חוות דעת טובה." אחר כך המשיך לקרוא מתוך כרטיס הביקור בקול נמוך ושם אותו בצד.
  שולמית שתקה. לרגע כשהיה עסוק בקריאת תוכנו של התיק, עלה זיק של תקווה בעיני ענת שהאיש הזה שנראה לה אינטליגנטי במיוחד, ירעש ומיד ייגש לפעולה. אחר כך יסתבר לה שלא טעתה בו, מוטי באמת היה אינטליגנט, בעל תארים אקדמיים בקרימינולוגיה ובמשפטים וניסיון רב-שנים במשטרה. אך נדמה שהסתיר משהו מפניהן. עו"ד שולמית קמה ממקומה.
  "ברור שאין לי למה לצפות מכם," אמרה בקול שקט. מוטי התבונן בה מבלי להניד עפעף.
  "שבי," פקד עליה, "לא סיימתי."
  מופתעת, פערה את עיניה, הנהנה בראשה והתיישבה שוב. היא שתקה וחיכתה למוצא פיו.
  "תשאירו אותנו לבד בבקשה," פנה אל פיקודיו והם עשו כדברו. ענת מצאה כסא בפינה והתפללה שלא יורה גם לה לצאת. אך הוא לא התייחס אליה.
  אחרי שהם יצאו שוב עיין בתיק.
  "איך קוראים לה? שלי. אני צריך לדעת מה שלי אמרה לכן בדיוק."
  "שלי רק ציינה את שמו ואחר כך לא הוסיפה דבר וחצי דבר על מה שקרה." שולמית היססה לפני שהוסיפה, "היא ציינה את שמו בפני ענת," הצביעה לכיוונה. הוא הפנה מבטו אל ענת מהורהר.
  "היא בוודאי בטראומה. יכול להיות שהטראומה מבלבלת אותה? שהיא הוזה? שהיא מדחיקה את הפושע האמיתי מתודעתה וסתם זרקה את שמו של דרור כץ?" הקשה על שולמית.
  עו"ד שולמית בררה את מילותיה לפני שענתה.
  "אני סבורה שאפילו בטראומה שבה היא נמצאת, היא לא תאשים את הגבר הלא נכון. מתוך ניסיונם של העוסקים בטיפול בנפגעות עבירה, ידוע שמראות חוזרים שוב ושוב בפלאש-בקים חדים וסביר להניח שהיא רואה בבירור את התוקף שלה." שלוות רוחה של שולמית החלה לחזור.
  "מלבד זה..." וכאן היססה, "ענת שמעה אישה אחרת בשם סימונה שגם היא הותקפה וגם בה אנחנו מטפלות, אומרת ששמו של התוקף אותה הוא דרור אך לא הכירה את שם משפחתו."
  מוטי שוב התבונן בענת, הפעם במבט נוקב.
  "רק ענת שמעה? או שאחרות שמעו גם הן?"
  "רק אני," קפצה ענת ממקומה. הוא התבונן בה חדות לפני שאמר:
  "אני לא טוען שזה לא יכול להיות הוא, אבל מעולם לא שמעתי שאמר משפט אחד לאישה בנוכחותי שלא היה במקום." אחר כך שתק לדקה וקרב ראשו מעט אל שולמית כמבקש לטעת בה תחושה שהוא לצידה. "אנחנו בתחילת הדרך והדרך ארוכה. סופה מי ידע?" הוא התבונן בה, לרגע לא נראה מזלזל בה. ניכר היה שהוא חפץ לעזור להן.
  "מה עכשיו?" שולמית הייתה פרקטית. "אסטרטגיה, זמנים, החלטות?"
  "לפני הכול, אני חייב לומר לך בכנות שאני מטיל ספק אם אי פעם נדע את האמת כולה. אבל אני רוחש כבוד לעמותה שלכן ולכל עמותה שנטלה על עצמה לעזור למסכנות הללו. לכן אלווה את החקירה באופן אישי. תני לי זמן. אני מבטיח לך שאני לא מנסה להיפטר ממך. אמרתי לך שאני מכיר אותו מהעבר. הדרך לחקור אותו לא תהיה קונבנציונאלית. הוא מכיר את כל שיטות המשטרה, את כל המניפולציות, את החוקים. יתרה מזאת, יש לו מעמד וקשרים בדרגים הגבוהים. את חייבת לבטוח בי," הוא היה כן בדבריו.
  "כמה זמן?" שאלה בנוקשות.
  "כמה את נותנת לי?"
  "חודש."
  "חודשיים," ניהל איתה משא ומתן, למרות שלא היה חייב להיענות לדרישתה.
  "חודשיים," חזרה על דבריו וקמה על רגליה. גם הוא התרומם ולחץ לה את היד.

***

טובה וענת אחזו בזרועותיה של שלי כשהוליכו אותה מחוץ לבית החולים. נהג המונית שחיכה להן ישב בעצלתיים על מושבו והפנה מבטו המשועמם לעברן. הוא לא יצא כדי לעזור להן. שלי לבשה סוודר מהוה וחצאית ג'ינס גדולה ממידותיה ונעלה נעלי התעמלות ישנות ששלום מצא במגירת הנעליים וחשב שיהיו נוחות לה, כך אמר לענת.
  "יפה שלי, אנחנו נעזור לך לצאת מזה," אמרה טובה לשלי כשראתה אותה חצי מעולפת במונית, ממלמלת שהיא נופלת לתוך בור כלשהו או שוקעת בחול רך וחם. היא ישבה בינה לבין ענת ושתי הנשים החזיקו כל אחת ביד אחת שלה, כשטובה מתבוננת בענת בדאגה, רומזת שנדמה ששלי מאבדת קשר עם המציאות.
  "איך את מרגישה?" פנתה טובה לענת.
  "אני יכולה להכיל את זה, אם זו כוונתך," ענתה ענת בלחש, "אבל אנחנו חייבות לרדת לעומקם של דברים."
  טובה וענת עלו עם שלי לביתה. הילדים ניגשו אל אימם וחיבקו אותה בזמן ששלום הצביע על חדר השינה. שעה שלמה התרוצצו כולם סביבה אך היא הייתה כל כך מותשת שטובה נטלה פיקוד ומנעה אף משלום מלהיכנס לחדר השינה.
  "ענתי, אזמין לך מונית. את זקוקה לשינה טובה בעצמך," הציעה לה טובה.
  "ברשותך, אשאר איתה הלילה. ברור שאסור להשאיר אותה לבד ומה זה עוד לילה אחד בשבילי?" אמרה לטובה ורק לאחר שטובה וידאה שאכן זה מה שענת רצתה, עזבה את הדירה הקטנה, לא לפני שנתנה הוראות לשלום ולילדים בסמכותיות רבה. ענת ישבה לצידה וליטפה את ראשה עד שנרדמה.


שלי התעוררה רק למחרת בצהריים. ענת ליוותה אותה לחדר האמבטיה שאריחיו הירוקים לא עברו שיפוץ מאז בנו את הבניין, אך הכול הבהיק מניקיון. שלי מיאנה להסתכל על עצמה במראה מעל הכיור בזמן שענת שטפה את פניה. שלום עמד חסר אונים מאחוריהן. שלי התבוננה בו בחטף ומלמלה שצריך לגרוס אותה לרצועות במגרסה של המשרד.
  "מה את אומרת?" שאל בבהלה, "חלית בסך הכול. אל תהיי עצובה מאמי."
  "אני רוצה שילך לעבודה," אמרה בשקט לענת אך הוא שמע אותה אז היא פנתה אליו ישירות:
  "לך לעבודה שלום או קח את הילדים לחוגים, טוב? ותאכיל אותם בבורגר." לאחר שראתה אותו עומד ולא זז, הוסיפה "אני אהיה בסדר, ענת איתי."
  אחרי שהלך ולקח עמו את הילדים, ביקשה מענת להגיף את כל התריסים בבית. היא ישבה על הספה והייתה יושבת בחושך מוחלט אילולא ענת הדליקה מנורה קטנה.
  "אור היום קשה לי," אמרה לה.
  "אני יודעת חביבתי. אפשר להכין לך כוס תה?"
  "מה השעה?"
  "אחת בצהריים," ענתה ענת.
  "לא אכפת לי שהבית מוזנח," לחשה שלי.
  "ודאי שזה לא הזמן לחשוב על ניקיונות."
  "אבל שלום והילדים יחזרו בערב, אז אקום לסדר ולנקות להם קצת," חזרה בה והחלה להתרומם לאיטה, נעזרת בענת שהחליטה לא להתווכח איתה.
  "עדיף כך, שתחזור לשגרתה כמה שיותר מהר," חשבה ועזרה לה לנקות, לסדר ולבשל במשך שלוש שעות.
  לבסוף חזרו לשבת בסלון. ענת פתחה את התריסים. כיון שהיו אלה ימי סוף פברואר, החושך ירד מוקדם ומהקומה הרביעית השמיים בישרו על גשם העומד לרדת.
  מבטה של שלי ננעץ בחלונות הסלון. פתאום גופה רעד והיא התיישבה על הרצפה ודפקה את ראשה באריחיה. ענת נבהלה, הושיבה אותה על הספה וחיבקה אותה. ואז, להפתעתה של ענת, החלה לדבר ולא חדלה במשך שעתיים עד ששלום והילדים חזרו. אז השתתקה בבת אחת והתכנסה שוב בעצמה.
  "שלום ואני התחתנו כשהייתי בת שמונה עשרה. הוא היה משוחרר טרי מהצבא. הבית הזה הוא הבית הראשון והיחיד... שיכון לזוגות צעירים, כך קראו לזה. אף פעם לא בגדתי בו עד שפגשתי את דרור." ענת התפלאה על הקלות שבה היא מבטאת את שמו של התוקף שלה. חשד קל עלה בליבה שהיא פיתחה כלפיו רגשות שעלולים למנוע ממנה החלמה נפשית מהירה. כשדנו בסיטואציה כזו במרכז, היא למדה על מורכבות היחסים בין התוקף לקרבנו. שלי המשיכה:
  "שבע שנים לקח לי להיכנס להריון. הפריות מבחנה. הרופאים הסכימו לכל כך הרבה ניסיונות כי הייתי צעירה." היא שתקה לדקה ארוכה ואז המשיכה, "אחרי כל טיפול, שלום היה לוקח אותי לאכול גלידה. כל כך אהבתי אותו אז, כל כך היינו קרובים, אפילו שהרופאים ביקשו שנשמור נגיעה לפעמים. היינו רק עם עצמנו, התרחקנו מחברים כי היו להם ילדים וזה כאב. מכל מי שקראו 'רב' או 'חכם' הלכתי לבקש ברכה."
  ענת חשבה על העיר הקטנה ששלום ושלי גרים בה, עיר הידועה באנשיה קשיי היום. לידם הוקם הפארק התעשייתי המפואר שבו שכן בניין חברת סֶנס.
  "יאיר, כפרה, עוד מעט יהיה בן שלוש עשרה. הוא הראשון. אחרי עוד ארבע שנים של טיפולים באה אורטל. כשהייתה בת חמש, בא אסף. שלום קרא לו כך, כי אמר שאלוהים אסף את המשפחה הקטנה שלנו אבל הוא לא הסכים שאני יעבור יותר טיפולים ואם אלוהים ירצה, יבואו עוד ילדים טבעי בעזרת השם, ואם לא, ברוך שמו לעד." היא שתקה וענת חשבה שלא תרצה להמשיך, לכן הלכה למטבח כדי להביא לה משהו לאכול. אך משם שמעה את שלי ממשיכה בסיפורה, כמדברת אל עצמה.
  "בגלל הטיפולים עבדתי בסתם עבודות כל השנים, מה שבא. אבל אחרי ששלום כבר לא הסכים לעוד טיפולי הפריה, אחרי שלוש לידות, חיפשתי עבודה קבועה. בדיוק בסֶנס חיפשו פקידה לעבודות קלות במחלקת הנהלת חשבונות. שנתיים אני עובדת שם." היא שתקה לדקה ארוכה ותיקנה, "עבדתי. התפטרתי. בגלל דרור." מבטה היה מצועף וניכר ששוב התנתקה מהסובב אותה.
  "את רוצה לשכב?" ענת השכיבה אותה על הספה וכיסתה אותה. היא ישבה מולה בזמן ששלי בהתה בתקרה אך לא הפסיקה לספר את סיפורה.
  "אני זוכרת את היום הראשון שדיבר אלי. הייתי במטבחון. עמדתי מול המקרר ולא ידעתי איזה יוגורט לקחת כי היה כל כך הרבה מבחר. הוא הוציא קפה מהמכונה ואמר לי, שוב הקפה יוצא דלוח? מה יהיה? אני זוכרת את המילים הראשונות האלה שלו. לפני כן לא חשבתי עליו בכלל. ידעתי שהוא מנהל גדול בחברה והוא היה יוצא ונכנס מהמשרד שעבדתי בו אבל זה הכול. אז עניתי לו בנימוס, יהיה בסדר. הוא ענה, לא בטוח ואז הציג את עצמו אף על פי שלא באמת היה אכפת לי אז ממנו." היא נשכה את שפתה.
  "אמרתי לו שקוראים לי שלי. הוא שאל, ושלי איפה עובדת?אחר כך הייתי רואה אותו הרבה כי נסע לחוץ-לארץ פחות. משום מה תמיד חשב שאני חיוורת והציע עזרה... מצחיק. הייתי מספרת לו הכול, על שלום, על הילדים, עלי, הכול מכול וכל. אני, היה לי הרגל לדבר כל היום עם אימא שלי, אחותי, הגיסות והחברות שלי בטלפון, הרבה שעות בעבודה. בסוף המנהל שלי, צביקה, שמישהו הלשין עלי באוזניים שלו, נזף בי ואיים בפיטורים. אז דרור ראה אותי בוכה במסדרון, הזמין אותי לחדר שלו, אפילו שמיקי המהנדסת שעובדת בחדר לידו כעסה, ואמר שידבר עם צביקה למה הוא מתעמר בי. כמה הודיתי לו. אחר כך הייתי נכנסת כל הזמן לחדר שלו ואפילו הייתי מתכתבת איתו בנייד. כל כך החמיא לי שמנהל כמוהו מתעניין בי. חשבתי שהוא יקדם אותי בעבודה." היא שתקה. הפעם ענת רצתה לדעת נואשות מה הביא אותו לתקוף אותה. היא לא שיערה ששלי תלך אחריו כמו כבש לשחיטה שהרי סיפרה לה על קרבתה הרבה לבעלה. אך שלי הפתיעה אותה.
  "שלי, אמרת לי שאהבת את שלום אהבת נפש. למה נתת לדרור את מספר הטלפון שלך? את לא אישה בוגדנית מטבעך." ענת רצתה לדעת מה גרם לה לשנות ברגע אחד את אורחות חייה.
  "אה... נכון. הרבה גברים רצו אותי אבל אף פעם לא חשבתי לתת להם אפילו תקווה ובטח לא מספר טלפון. אה, לא... מיקי, המהנדסת שעובדת איתו נתנה לו את המספר שלי. מיקי חשבה שאנחנו מתאימים, ככה הוא אמר לי." ענת תהתה על האישה ששמה הועלה בפעם השנייה, האם הייתה סוג של מתווכת בין נשים שהכירה לבין דרור? אם כן, שלי כפי הנראה לא הייתה הקרבן היחיד. הנה פרט נוסף שנחשף בתשבץ העגום הזה.
  "אחרי שנכנסתי ויצאתי אצלו בחדר כמה פעמים, נתקלתי בו יום אחד במטבחון. לא ידעתי איזה תיון לבחור. כל כך הרבה סוגים היו לנו בחברה... פתאום הרגשתי שהוא עומד קרוב אלי, את יודעת... הוא חסון מאד והוא נצמד אלי עד שאם הייתי זזה צעד אחד לאחור ולא חשוב לאיזה כיוון, הייתי מתחככת בו ובאמת שרציתי לברוח משם כשראיתי שרק אנחנו לבד במטבחון. אלא שהוא לא נתן לי כי עמד... ככה עמד במקום, כמו דקל זקן. הוא שאל אותי לאן אני הולכת אחרי העבודה. עניתי, לקניות במרכז המסחרי הקטן שלנו. הוא אמר, בא לך לשתות קפה? אני מכיר בית קפה נחמד בסביבה. הוא חייך. הסכמתי בלי לחשוב בכלל. הייתי מבולבלת. הרבה גברים התחילו איתי מאז התחתנתי עם שלום, אבל לא בגדתי כי אף אחד לא היה טוב יותר משלום. אבל דרור כן. כן היה טוב יותר משלום... גבוה, יפה, עשיר, חכם. ושלום מזמן התעייף." עתה היא התעייפה מלדבר ועצמה עיניה.
  ענת לא הגיבה על מה ששמעה. לפתע הדברים התחילו להתבהר. לפתע הבינה כמה קשה היה לנשים תמימות לעמוד בקסמיו. היא נאנחה ואמרה לעצמה, "אני לעולם לא אתאהב, בטח לא באחד כמו דרור."
  אחרי כמה דקות שלי פקחה עיניה והמשיכה:
  "לא בית קפה ולא בטיח. הוא לקח אותי לבית מלון קטן וזול ואפילו לא שאלתי לאן נוסעים. אני זוכרת את החדר. פשוט. קירות לבנים. ריח עובש יצא מהשטיחים המהוהים. הוא התיישב על המיטה ולא זז. אני הלכתי קצת בחדר מפה לשם ומשם לפה עד שהוא משך אותי אליו. לא זזתי. הוא פתח בקבוק יין זול שהביא ועשינו 'לחיים'. אני לא שתיתי הרבה פעמים יין בחיים שלי, אז שתיתי שתי כוסות בבת אחת כי הייתי קצת צמאה. אחרי שלוש שעות התלבשתי והרגשתי שהוא אוהב אותי הכי בעולם ובטח ייקח אותי משלום ונחיה באושר ובעושר אבל הוא החזיר אותי לפינה שממנה אסף אותי ונסע מהר משם."
  "שלי, את לא חייבת להמשיך," הציעה ענת כשראתה עד כמה התעייפה.
  "אני רוצה שתדעו שזו גם אשמתי כי הייתי רעה כל כך שהלכתי איתו כמה פעמים ושמרתי על זה בסוד. העמדתי פנים בבית שאני אישה ואימא טובה ולא חשבתי רגע מה אני עושה למשפחה שלי. הייתי עוצמת עיניים כששלום היה נכנס בלילה לישון איתי כי לא רציתי אותו. התאהבתי בדרור. לא יכולתי לישון ולאכול. כל הזמן חשבתי עליו, על איך נחיה בעושר ובאושר כל החיים גם כשכל פגישה איתו הייתה פחות נחמדה מהשנייה, כי הוא נהיה אלים יותר ויותר, וכבר התחיל לקחת אותי לצריף של חבר שלו." פה שתקה וכיווצה עפעפיה חזק. ענת תהתה בקשר למשפט האחרון שבו הזכירה צריף.
  שלי שקעה לתוך עצמה וענת לא ידעה אם נרדמה או שסתם ברחה לעולמות אחרים. היא קמה והכינה לעצמה כוס קפה שאותו שתתה בעודה בוהה בה בהרהור, עד שלודמילה באה להחליף אותה.
  "מצטערת אם איחרתי," אמרה במבטא רוסי כבד. היא הייתה אחת המתנדבות הוותיקות בעמותה והגיעה אליה לאחר מקרה ביש שבו הייתה מעורבת מכרה שלה שהוטרדה על ידי מחזר אלים. בהיותה עולה חדשה שלא הכירה את חוקי המדינה, פנתה לשולמית וזו פתרה לה את הבעיה. או-אז החליטה לודמילה לגמול לטוב ליבה של שולמית על ידי כך שתתנדב בעמותה שלה.
  "לודמילה," לחשה ענת, "היא התחילה לספר לי על מה שקרה אבל לא הגיעה לחלק העיקרי, רק דיברה על צריף שהוא לקח אותה. אם תתעורר, נסי לברר אצלה במה דברים אמורים. אני אעדכן את שולמית בנוגע למה ששמעתי ממנה." היא נשקה ללודמילה והלכה, מותשת כולה.





פרק 7

חמישה ימים חלפו מאז השתחררה שלי מבית החולים וענת לא יכלה להתפנות ולו לשעה קלה מלימודיה כדי לבקרה. בימים הללו, שבהם נדמה שהשגרה המבורכת מרחיקה אותה מהסיוט ששלי הייתה שרויה בו, ידעה בתוכה שזו רק הפוגה זמנית. היא תחזור לטפל בשלי ברגע שיסתיימו מבחני הסמסטר.
  אלא שביום השישי נתבשרה ששלי שמה קץ לחייה.
  "איך?" בכתה כשטובה בישרה לה בטלפון את הבשורה המרה.
  "היא נמשתה מהים, צפונית להרצלייה, כנראה שתתה לפני כן כמות נכבדה של משקה חריף," אמרה בצער ונדמה כאילו הפליגה רחוק משם. אחר כך התעשתה ואמרה לענת בהיסוס:
  "לודמילה הרוסה. היא מאשימה את עצמה."
  "למה? מה קרה?" שאלה ענת והיא עודנה המומה.
  "זה סיפור ארוך. אני מתקשרת מהעמותה. יש קצת בלגן פה. אני צריכה להרגיע את לודמילה. נתראה מאוחר יותר מותק."
  רגליה של ענת נשאו אותה מיד לעמותה. כמעט כל המתנדבות היו שם, סובבות את לודמילה הבוכייה ומנסות להרגיעה. טובה ראתה אותה וגררה את ענת המבולבלת למטבח. שם סיפרה לה את מה ששמעה מלודמילה.
  "היא שהתה כל הזמן בבית משפחת מועלם, ניקתה, בישלה, חיבקה את שלי והילדים ולא הרפתה מהם. חוץ מאשר אתמול. היא חשבה שכיון שזה יום שבת, מן הסתם שלום יהיה בבית והיא יכלה ללכת לביתה לכמה שעות. אז היא עזבה בשעה עשר בבוקר ורק כשחזרה בערב, שלום אמר לה ששלי נעלמה. מיד התקשרה לשולמית ושולמית נמצאת עכשיו אצל מוטי בתחנה." טובה נשמה עמוק ועצמה עיניה.
  "איך שלום נתן לה לצאת מהבית?" ענת חשבה שמהיכרותם את שלום ואת העובדה שלא ידע מה באמת קרה לאשתו, לא היו צריכים לסמוך עליו.
  "אימא של שלום התקשרה וביקשה שיבוא אליה דחוף כי צינור התפוצץ בביתה והילדים רצו להצטרף אליו בביקורו, כך ששלי נותרה לבדה. הוא עזב את הבית בשתיים עשרה בצהריים לערך," הסבירה טובה.
  "אכפת לך אם אסע לתחנת המשטרה?" שאלה ענת במפתיע.
  "למה?" התפלאה טובה.
  "המשטרה ודאי יודעת עכשיו יותר פרטים." הנה, הבלשית בפוטנציה ענת יוצאת לאוויר העולם, חשבה על עצמה בעגמומיות.
  "לא אמנע ממך, אך זה נראה לי מיותר. אזמין לך מונית."
  בתחנה פגשה את שולמית.
  "באת בזמן. תיכף מוטי יתפנה ואולי יהיה בפיו משהו חדש," אמרה לה בשקט מתוח.
  ענת ציפתה לפרט אחד או שניים בלבד אך למוטי היה הרבה מה לדווח להן על שעותיה האחרונות של שלי.
  "אתמול נסעתי אליו הביתה. כלומר, לא נכנסתי לבית אלא ישבתי במכוניתי במרחק ובזווית כאלה שלא יבחין בי. הייתי טרוד מממצא מסוים בנוגע לפרשה שהובא לידיעתנו ואני מנוע מלמסור לכן פרטים עליו, אבל הייתי נוכח במקום כשפתאום מונית עצרה במרחק שני רחובות משם, לא רחוק ממני, ושלי יצאה ממנה. גוויה מהלכת. בגדיה הגדולים ממידותיה, היו תלויים עליה. מיד התמקמה מאחורי עץ בתצפית מושלמת לביתו." הוא שתק והתבונן מעבר לחלון משרדו ולאחר דקה המשיך:
  "כידוע לכן, אתמול היה יום חורפי נעים, השמש זרחה ולא היה קר מאד. בחצר שלהם עמדו כסאות ושולחן עץ גדול ומהודר ועליו ערימה של צלחות, כוסות, סכו"ם ומפיות. גיתית, שלושת בניהם ובתם הקטנה, יצאו ובאו מפתח הבית וסלסילות לחמים ומאפים בידיהם. ברור לכל בר-דעת, לפי הכמויות שהונחו על השולחן, שהם התכוננו לארח. אני מוכרח לומר, שכמו שלי, גם אני כעסתי כשדרור יצא מפתח הבית בצעדים עליזים משהו, עיניו חולמניות ופיו מחייך. בשביל אדם שרק לפני שלושה שבועות חתך בבשר החי בלי נקיפות מצפון, אם הוא אכן עשה זאת, זה היה נורא לראות איך חייו ממשיכים כאילו-כלום והיא עומדת שם, חייה הרוסים בגללו." הוא נשם נשימה ארוכה והרכין ראשו. ניכר בגבר הגבוה והחסון הזה שמשהו נשבר בו.
  "מוטי, אם זה יעזור, גם אני חשה כישלון," אמרה לו שולמית ומבט של צער על פניה.
  "אבל מעבר לכל, מה שלא יכולתי לסבול, זה שהוא נשק לאשתו ושניהם צחקו ממשהו שאמר. סוג של שובבות נעורים הייתה בפניו ואני ראיתי מרחוק במשקפת שדרכה התבוננתי, את שלי בוכה. אחר כך הופיעה חבורה של גברים שיצא לי לפגוש פעם אחת בעבר וגם כאן לא אומר דבר כי הכול חלק מהחקירה, מלבד זה שהחבורה הזו היא המעגל הקרוב ביותר אליו והם נוהגים להיפגש בקנטרי כל שבת בבוקר. אתם יודעים איך זה במפגשים הללו, כולם צחקו ואכלו מזון משובח. כל זה למול עיניה ועיני." שוב השתררה שתיקה מעיקה בחדר.
  "ומה קרה אחר כך?" שאלה שולמית בנוקשות.
  "שעתיים לא זזנו ממקומנו," סיפר, והוסיף בהיסוס, "לא ברור לי עצמי עד לרגע זה מדוע לא ניגשתי אליה. אולי כי לא הייתי בטוח שזו היא. הרי מעולם לפני כן לא פגשתי בה. בתמונה שניתנה לי נראתה שונה. אולי גם פחדתי להיחשף."
  "מה עוד אתה יכול לספר לי?" שאלה שולמית. ענת ראתה איך היא כובשת את סערת רוחה לנוכח דבריו. היא כבר הספיקה להכיר את דעותיה של שולמית בנוגע למשטרה. מעולם לא הסתירה שחשבה שהמשטרה לא עושה די כדי למנוע פשעים נגד נשים.
  "שני בקבוקי וודקה היו בקרבת המקום שבו מצאו אותה. כפי הנראה השתכרה לפני שנכנסה למים אל מותה, כנראה בשעות הערב המאוחרות. הים סער אתמול. היה חשוך ואף אחד לא היה על החוף שבחרה בו לסיים את חייה, ליד צריף שחור, מיזם של אמן כלשהו שנותר על כנו מהקיץ."
  "צריף?" שאלה ענת בהשתוממות ושולמית הסתכלה עליה בהפתעה.
  "כן, למה?" שאל מוטי.
  "היא הזכירה שדרור לקח אותה לצריף כלשהו," אמרה ענת ושולמית הנהנה בראשה והוסיפה, "נכון, סיפרת לי על כך."
  "הצריף היה נקי למדי. ברור שמישהו היה שם וניקה שברי בקבוק מנופצים, זרק עיתונים ישנים ואסף קש מרצפת העץ, כי מצאתי עקבות לכך, אך לא ייחסתי לזה חשיבות. סברתי שהיה זה האמן שביקר שם והחל לסדר לקראת פינויו. משום מה הצריף לא הוסר עד עכשיו..."
  שולמית קמה ממקומה.
  "ובכן, כך בחרה לסיים את חייה. רב הנסתר על הגלוי," אמרה ובפתח הדלת חככה בדעתה ושאלה:
  "איפה הצריף בדיוק? על חוף ימה של הרצלייה אמרת, לא כן?" שאלה והוא אישר.


שולמית לקחה את ענת עמה מיד לחפש את הצריף. ככל שהמכונית התקרבה, נגלה לעיניהן ונראה ברור יותר, צריף עשוי מקורות עץ צבועים בשחור שהאמן חיבר בברגים גדולים ובולטים. שולמית עצרה את המכונית והן ירדו דרך שביל עפר אל החוף.
  השעה הייתה אמנם רק שש בערב אך הכול היה חשוך מסביב, מלבד אור קלוש שזהר מבעד למנורה שהייתה תלויה מעל לדלת כניסת הצריף החורקת. משב רוח חזק סגר ופתח את הדלת ושולמית ייצבה אותה בזמן שנכנסו לתוך הצריף. רוחות עזות שרקו בחוץ.
  בתוך הצריף עדיין עמדו כל הרהיטים הישנים הפשוטים שהובאו לצורך המיזם. האמן וודאי לא חשב שהם ישמשו מישהו.
  בפינה אחת עמדה מיטת סוכנות ישנה, כמו אותן מיטות ברזל ששימשו את העולים החדשים בתחילת קום המדינה. שולחן שהיה עשוי מעץ שחור וכסא עץ פשוט לידו, עמדו בפינה השנייה. ביניהם עמדה קונסולה ועליה קערה מקרמיקה משופשפת וקומקום תואם. שניהם עוטרו באותם עיטורי פרחים וורודים. על הרצפה נח שטיח מהוה ועליו פיסת עיתון ישנה ומוכתמת. כל גודלו של הצריף לא עלה על עשרים מטר מרובעים.
  ענת התיישבה על המזרן ומיד קפצה ממנו. הוא היה ממולא בקש שדקר אותה מעט בירכיה.
  "איזו אווירה קודרת וקרה פה. מפחיד," אמרה לשולמית אך זו לא ענתה לה והמשיכה לסקור את המקום, עוצרת ליד שלט נחושת קטן שעליו חרוט המשפט:


הצריף הוקם כאות הוקרה לעולים החדשים בראשית הקמתה של
  המדינה, לכבוד עמלם בבניית הארץ
  אדם דניאל


שולמית הדליקה את המנורה היחידה שמצאה. זו השתלשלה מהתקרה והייתה בסך הכול חוט חשמל עם בית מנורה ומנורה בתוכה. היא הפיצה אור קלוש שנע מצד לצד לאיטו בגלל משבי הרוח, במין משחק עם הצלליות, אנה ואנה בחדר, הלוך ושוב, כמו שתי ילדות המשלבות ידיים ומתנועעות בתיאום מושלם. המראה היה מהפנט. רעד גדול חלף בגופה של ענת והיא נצמדה לשולמית.
  "אין לי ספק שכאן ביצע את זממו. המשטרה לא טרחה לבדוק את המקום כמו שצריך. אפילו הממזר לא יכול היה לנקות עד הסוף. בטח ימצאו כאן כתמי דם אם יבדקו ביסודיות," אמרה שולמית בזמן ששלחה מסרון בנדון למוטי.
  שעה ארוכה ישבו ברכב ושתקו. לבסוף פנתה שולמית אל ענת שעדיין נראתה המומה:
  "איך את מרגישה?"
  "אני משערת שמשהו הולך ומשתנה בי. עד לפני כמה חודשים הייתי כמו רוב האנשים שיודעים שקיים אופל בעולם אבל מתרחקים ממנו שלא ידבק בהם. בסך הכול הטווח הרגשי של רובנו לא כזה גדול. אבל כשמתקרבים, כשלא מתעלמים, כמו שגרמת לי לעשות, לא נותרת ברירה ואי אפשר להמשיך את החיים כאילו אין חורים שחורים שעלינו לטפל בהם. הסכנה, שמא ילכו ויפערו חורים אלה לכדי משהו שיבלע אותנו, ממשית." ענת עצמה את עיניה ותחושת בחילה גדולה עלתה בה.
  "העובדה היא שאת הסכמת להיות מעורבת. רוב הבריות לא. אני מודעת לכך שפיתיתי אותך אבל לא הייתה לי ברירה. כי מי יעשה את העבודה? אבל זה יחזק אותך ומכאן יבוא שכרך. טחנות הצדק טוחנות לאט וזה מה שמייגע אבל בסופו של דבר פקחת את עיניך ומה שאת רואה, דווקא הרוע שאת מתבוננת בו, מפניו תדעי להישמר טוב בהמשך חייך." שולמית החזיקה בידה בחוזקה והתבוננה בה במבט אימהי.
  "אני יודעת. ולכן מוטל עלינו לחשוף את האמת," אמרה ענת והתבוננה בה במבט רציני.
  "מה את מציעה?" שולמית התבוננה בה כרואה משהו חדש בענת שלא ידעה שקיים.
  "הם נפגשים בקנטרי בכל שבת בבוקר, הלא כן? הם לא מכירים אותי... אני אוהבת לשחות..." בזמן שאמרה את זה לשולמית כיווצה שפתיה.
  "אדבר עם פרוכטניס. אני לא מוכנה לסכן אותך. תעבדי בצמוד אליו. אם הוא יחליט שלא תמשיכי בעבודת הבילוש, בלשית ענת, אני רוצה שתבטיחי לי שלא תמשיכי לפעול על דעת עצמך." שולמית חייכה חיוך קטן של חיבה אל הסטודנטית שהתגלתה כדעתנית.

***

כולם בכו חוץ משלום והילדים. הם עמדו מעל לקבר של שלי, לבושים בחליפות שחורות, ראשם מורד והחזיקו ידיים.
  אף אחד מהמשפחה והקרובים של שלי לא זעק או אפילו הביע עצמו בקול רם. ביום החורפי החמים שהיה, של תחילת מרס 'המשוגע', כשהשמיים נצבעו בצבע תכלת זוהר ללא זכר לכתם לבן שיבשר על ענן הקרב ובא, נטמנה אישה צעירה שאמרו עליה שהייתה מלאת חיים. אם, רעיה ובת למופת. רק עליה חשבו הנוכחים, לא מבינים מה היה לה לחפש בין גלי הים הסוער באותו ערב שבת שבו הזמן של אוהביה עמד מלכת.
  מוטי עמד במרחק מה, לא רחוק מעו"ד שולמית. ראו שעיניו דומעות. טובה, ענת ומתנדבות נוספות, התייפחו וניגבו ללא הרף את הדמעות שאף משקפי השמש הגדולות והכהות שלהן לא יכלו להסתיר. לאחר שהסתיים הטקס הדתי, כולם עוד נשארו לעמוד במקומם. פתאום מישהי מהמתנדבות פצחה בלחש בשיר ומיד הצטרפו באותו שקט עצוב ודומע גם שאר המתנדבות:


שלום אחות, שלום חברה
באנו ללוותך בדרכך האחרונה
חשבנו שזעקה תזעזע עולם
כל שנשמע זה קולך השקט הנעלם
קולך שנצבע בצבעים זוהרים
ברח מתוכך כשאת צוללת
ומיד התעטף במערבולת אחרת
היי שלום
למען שכמותך נעמוד דום


פרוכטניס הכיר את מוטי מהעבר והתפלא לראותו נוכח שם. שולמית לא ידעה מן הסתם שהוא מכיר את השוטר מעברו והייתה קוראת למוטי "קצין המודיעין" ותו לא. אחר כך תשמע ממנו שדעתו על מוטי הייתה שהיה אדם ישר ושוטר חרוץ שלא ינום ולא ישקוט עד שיביא את הפושע לדין.
  בתום הלוויה התקרב אליו. ענת, שראתה עצמה כבר יד ימינו של פרוכטניס, הרשתה לעצמה ללכת אחריו לכיוונו של מוטי. היא שמעה את מוטי ממלמל דברי צער תוך כדי שהוא לוחץ את ידו של פרוכטניס, פניו רציניים. ענת זיהתה שנותרה בעיניו מעט לחלוחית.
  "אובדן חיים לשווא," אמר פרוכטניס וענת הנהנה בראשה בהיסח הדעת לאות הסכמה.
  "אין מילים לתאר," ענה לו מוטי בצער.
  "אני מניח שאתה מכיר את הפרשה," גישש פרוכטניס אך עיניו היו ממוקדות בשלום והילדים.
  "כן. התמהמהתי כנראה, אולי הייתי יכול להציל אותה," הודה מוטי.
  "אולי לשלי זה מאוחר אבל יש אחרות, אתה יודע. יהיה קשה למצוא הוכחות נגדו אבל אני משוכנע שזה האיש, דרור כץ."
  "זה מסובך," ענה לו מוטי לקונית ופרוכטניס התבונן בו מהורהר.





פרק 8

פניה של ענת היו שקועות עמוק בתוך מי הבריכה והיא הוציאה אותן רק מדי כמה תנועות כדי לפלוט ולשאוף אוויר לריאותיה. ראייתה החלשה, שמגיל שלוש התחדדה בזכות אינספור זוגות משקפיים, הייתה יותר טובה בלעדיהם במים. היא יכלה לראות את האור הנשבר בקרקעית הבריכה מרצד ומרקד ויוצר משולשים, מעוינים, אליפסות ואין סוף קווים סגורים של איים כחולים, שצבעם הושפע מצבעי אריחי הקרמיקה שרוצפה בהן הקרקעית.
  לאחר כמחצית השעה יצאה מהבריכה, בגד הים החום שלבשה היה דבוק לגופה והבליט את ירכיה השמנות שהיו מוצקות, כמו שני גזעי עץ צעירים. השעה כבר הייתה תשע בבוקרו של יום שבת אביבי וחמסיני של חודש מארס, שעה שזוגות של אנשים מבוגרים כבר ישבו להם על כסאות הנוח, חבורות ֿחבורות, לגמו קפה או אכלו יוגורט, שעה שמשפחות צעירות על ילדיהם הקטנים פורסות שמיכות על הדשא ומוציאות מתיקים גדולים ונפוחים צעצועי מים תוך כדי צהלות רמות.
  לאחר שלא ראתה אף אחד מחברי הקבוצה שתאם את התמונות שפרוכטניס צייד אותה בהן, התעטפה בחלוק מגבת, הרכיבה את משקפיה על אפה, שכבה על אחת ממיטות השיזוף והתבוננה סביבה. היא תהתה אם יש רווקים ורווקות בשעות הללו בקנטרי או שמא היא היחידה. היו מעט מאד בודדים ובודדות. רווקים ורווקות, חשבה, עדיין נמים את שנת הלילה שלהם לאחר שבילו במועדונים ובמסיבות פרטיות עד אור הבוקר. הם יבואו אחר הצהריים, בזמן שהמבוגרים כבר לא יהיו והמשפחות הצעירות תתחלנה לקפל את חפציהם ולנוע לעבר בתיהם.
  השמש הייתה חזקה מעל ראשה אך היא הייתה שקועה בתהייה הכיצד פרוכטניס אמר לה שהם נפגשים בימי שבתות בשמונה בבוקר מכדי לחוש אותה.
  "לא ייתכן שפספסתי אותם," חשבה.
  לאחר כעשר דקות שבהן הוציאה ספר והחלה לקרוא בו בחוסר ריכוז, הרימה את עיניה באקראי והתבוננה ברחבת הדשא מולה בהיסח הדעת. פתאום הבחינה במישהו שעמד במרחק מטרים ספורים ממנה ושתאם את תיאורו של אחד מחבריו של דרור. הוא לבש דגמ"ח בצבע זית וגופיית טריקו חסרת שרוולים בצבע אפור ונעל כפכפי מותג יוקרתי. ענת חשבה לעצמה שהוא הרבה יותר נאה במציאות מאשר בצילומיו של פרוכטניס. משהו זע בה והיא חשה שלא בנוח. אסור לה לחוש משיכה כלפיו, חשבה לעצמה, היא הרי במשימת קודש ולא תוותר עליה בשום אופן. אבל איכשהו נתנה הנחה לעצמה. אולי דווקא כי מצא חן בעיניה מיד, יקל עליה לשהות בחברתו לצורך עבודת הבילוש שלה.
  "מה קורה לך? טיפשה," נזפה בעצמה, "רק עכשיו ראית אותו וכבר את סוטה מדרכך וחושבת עליו במונחים רומנטיים? תתעשתי!" היא נשמה נשימה ארוכה, משננת את הכלל שקבעה לעצמה שלא להיות מעורבת רגשית.
  הבחור משך שני כסאות פלסטיק, הניח על אחת מהן תיק יד תפוח והוציא מתוכו משקפי שמש וספר. הוא התיישב על הכסא השני כשהוא מתרווח לו, פתח את הספר, שלף ממנו סימנייה והתחיל לקרוא. חיוך ציני קלוש היה נסוך על פניו ולא מש ממנו. נראה שהוא כלל לא הבחין שהיא מתבוננת בו. היא החליטה שאם היא רוצה קשר עין איתו עליה להתקרב אליו.
  היא ארזה את תיקה וצעדה בצעדים איטיים לכיוונו. במרחק של שלושה מטרים בערך מצאה כמה כסאות פלסטיק מפוזרים. היא התיישבה על אחד מהם והניחה את תיקה הגדול על השני כשם שהוא עשה, הוציאה שוב את ספרה ועשתה עצמה כקוראת בו. היא השתדלה לעשות הכול ברעש ובתנועות מוגזמות כדי שיפנה ראשו ויוצר הקשר הראשוני, אך הוא לא זז ולא מש ולא הפנה ראשו אליה אפילו פעם אחת. נדמה היה לה שאינו מודע לקיומה. עלה בה הספק בדבר יכולתה לעורר את סקרנותו הגברית לגביה גם אם יבחין בה. היא לא ידעה להעמיד פנים ולכן כשצחק לעצמו, הפנתה מבטה בספונטניות והתבוננה בו במבט תמים. הוא בטח קרא משהו משעשע, חשבה.
  פתאום הפנה מבטו אליה, כממשיך את מחשבותיה בקול:
  "קראתי משהו מצחיק," הבהיר לה.
  ענת חייכה אליו חיוך מתוק וטבעי.
  "אברום, דבש בפי חברי. מה את קוראת?" הציג את עצמו.
  "ענת, ענת מאז ומעולם. ספר של סופרת פמיניסטית. אתה יודע, סיפור רגיל על אישה ועולמה," אמרה בחן ושיערה השחור המתולתל, שהיה בדרך כלל אסוף אך עתה פזור ורטוב, התבדר לו ברוח.
  הוא חזר לקרוא בספר והשאיר אותה מעט נסערת. ענת ניסתה לשלוט ברוחה על ידי שאיפת הרבה אוויר לריאותיה ונשיפתו בשקט, מפחד שמא יבחין בהתרגשותה.
  לאחר כחצי שעה שבה לא הצליחה להפסיק לרעוד בתוכה, החליטה שדי ומספיק והיא רוצה ללכת משם כדי להירגע. היא השיגה את מטרתה ויצרה קשר ראשוני איתו ובטח תפגוש אותו בביקוריה הבאים בקנטרי ולכן אל לה למהר. הכול היה צריך להראות אקראי, שלא ירגיש שהיא אורבת לו. אך הוא הרים ראשו מהספר ושאל אותה:
  "כבר הולכת?"
  "כן. יש לי מה לעשות," ענתה בקול רועד משהו.
  "אני יכול להיות חוצפן ולבקש ממך את מספר הטלפון שלך?"
  היא אמנם הופתעה מכך ואפילו חששה שמא הוא חושד בה, אך אם תסרב הוא עלול לא לבקש ממנה שוב לעולם. "גבר כמוהו מבקש רק פעם אחת," החליטה. לכן חייכה חיוך מפתה, נטלה בלי להוסיף מילה פיסת נייר ממחברת שתמיד נשאה עמה, רשמה את שמה ומספר הטלפון שלה ומסרה לו תוך שהיא מתבוננת בעיניו.
  "אז ענת, מתי את פנויה?" המשיך לפלרטט איתה ללא המבט הציני.
  "בסופי שבוע." היא באמת הייתה עסוקה במהלך כל השבוע בלימודיה, בהתנדבותה במרכז ובבית הקפה, כי סלאח ולואיז לא הסכימו להיפרד ממנה והיא ממילא הייתה זקוקה לכסף.
  "אז היום את פנויה. סוף שבוע, לא?"
  ליבה הלם בפראות והיא חששה שמא ירגיש בכך. אמרו לה מיליון פעם שעליה לשחק את הקשה להשגה והיא לא ידעה מה זה החלק הקשה אפילו, אז ענתה ב"כן."
  "אתקשר אליך בסביבות שבע בערב כדי לקבוע מתי לאסוף אותך, זה בסדר?" היא הנהנה לאות הסכמה.
  כשהרגישה שהיא רחוקה דיה ממנו, הפנתה ספונטנית את מבטה לאחור כמבקשת לוודא שלא היה זה חלום. היא ראתה שני גברים מתקרבים אליו והוא קם כדי למשוך להם כסאות לצידו. היא שיערה שהיו אלה חברים נוספים של דרור.


ענת נברה בארונה ומצאה שמלה פרחונית ישנה אך רומנטית, חסרת שרוולים, בעלת כפתרה שהסתיימה במותן ומהמותן הלכה והתרחבה עד לברכיה וטשטשה את ירכיה הרחבות. על רגליה נעלה נעלי סירה לבנות בעלות עקב קטן. היא פיזרה את שיערה המתולתל השחור והרכיבה משקפי ראייה אחרות שתאמו יותר את הופעתה האביבית.
  דבש הגיע בדיוק בזמן, לבוש בחולצת פולו כחולה ומכנסי דריל בצבע בז' שהדגישו את ירכיו השריריות.
  "את נראית נערת פרובנס צרפתייה מושלמת... והעיניים החומות הנוצצות האלה... או הו," החמיא לה והיא הסמיקה.
  הוא לקח אותה לבית קפה אופנתי חדש בבאר-שבע שאך זה נפתח. רק הזריזים והמעודכנים ידעו עליו בשלב הראשוני הזה שלו, נוכחה לדעת מאוחר יותר. במקום שרתה אווירה קוסמופוליטית ש"כדאי ליהנות ממנה דקה לפני שהמקום יהפוך לעממי," כך הסביר לה.
  כל אותו ערב ענת לא שכחה את משימת הקודש שלה אך לא עשתה דבר כדי לדובב אותו. היא מעולם לא פגשה גבר כמוהו שסנוור אותה בביטחונו העצמי, בעדכניות שהפגין בכל נושא ובכך שהקדיש לה את מלוא כושר הריכוז שלו, למרות שסביבו פיזזו מלצריות צעירות וחטובות ממנה שניסו באגרסיביות רבה להסב את תשומת ליבו אליהן.
  בסוף הערב, כשהחזיר אותה לביתה, הגיעה הנשיקה הרכה והחמה שהשכיחה ממנה לכמה דקות את הדרך שבה הגיעה אליו. עוד זמן רב לאחר שנסע לדרכו אחרי שהבטיח שיתקשר אליה שוב, ישבה לה על מיטתה בפיג'מה קיצית בעלת הדפס ארנבות וורודות. רוחה הייתה פזורה מהתרגשות לאפשרות שהתאהבה בדבש ובד בבד, חרדה הייתה מהמחשבה שאם תשאב כל כולה למערבולת רומנטית, תהיה משותקת מכדי לדובב אותו או את חבריו. היא חשבה מאז ומעולם על עצמה כבעלת אופי חזק ויציב, בפרט אחרי שהחלה להתנדב במרכז וראתה לאן חולשתן של נשים הביאה אותן.
  מחשבה נוראית התגנבה אליה באותו הלילה והעיקה עליה. האם יתכן ותצטרך להחליט בין ויתור על הגבר שכבש אותה לבין ויתור על עשיית צדק? המחשבה הקפיצה אותה מתוך שינה לפנות בוקר והניסה אותה לרחוב לבושה בשמלת כותנה ירוקה ארוכה, נעולה בכפכפים אורתופדיות, כשידיה מלאות בשקיות ניילון ובהן מזון חתולים. השקיות נצפו על ידי חתולי רחוב מנוסים במזון המגיע בתוך משהו מרשרש. הם מיהרו לכתר אותה, מחכים שתפזר את הגושים החומים על המדרכה.
  אחרי שפיזרה את המזון ומילאה קופסת גבינת קוטג' ריקה במים מהברזייה בחצר, התיישבה על גדר הבטון של הבניין שגרה בו ועצמה עיניה. היא ידעה שבשלב הזה אין לה עם מי להתייעץ כי היא ורק היא תצטרך לקבוע אם לוותר עליו או לוותר על המשימה, אם תעלה הדילמה.


הימים שבאו אחר כך היו לא פחות רומנטיים מהפגישה הראשונה. היא חשה שדבש בכנות הולך ומתאהב בה ומספיקות היו עוד שתי פגישות כדי שהם ידעו שמשהו עמוק מתפתח ביניהם.
  "למה מצאתי חן בעיניך? בודאי עומדות בתור יפות ממני," אמרה לו יום אחד בהתחנחנות.
  "כי את חמודה, טוסיק גדול ושמן אך בטן שטוחה. שיער שלא ידע ספר כבר הרבה זמן. ילדה טובה ירושלים, סטודנטית נמרצת. מה עוד צריך הבן אדם?" היא ראתה חיוך משועשע על פניו וזרקה עליו אגוז קלוף שעמדה להכניס לפיה.
  "טוסיק שמן? שיער פרוע? אתה מציג אותי כטום-בוי שזולל כל היום ומשתולל," צחקה.
  "ואת לא ידעת שאת כזאת... ברצינות, האנרגיות שלך היו מתאימות בול לאווירה במשרד שלנו." הוא תפס בשתי ידיה אך לפתע פתאום הרצינה והשתחררה מאחיזתו.
  "אנחנו מכירים רק שבוע ופתאום מתחוור לי שאני לא יודעת עליך כלום," אמרה לו בהפתעה. הוא באמת לא סיפר לה הרבה על עצמו, רק שלמד במיטב בתי הספר והאוניברסיטאות בעולם והיה בן שלושים ושמונה. הם התיישבו על רצפת סלון ביתו המהודר והוא אמר לה בשקט וברצינות:
  "תשאלי ואענה לך."
  "במה אתה עובד?"
  "כיון שלמדתי יחסים בינלאומיים, בחרתי במשרד החוץ ומשרד החוץ בחר בי. אני נוסע הרבה בעולם, בעיקר לארצות אירופה. אני מכיר כל פינה בה, זכר לימים שגדלתי כילד וכנער ביבשת הזו כבנו שלי שליח מטעם המדינה. חייתי חיים מתונים, לא פרועים כמו שלך," הקניט אותה.
  "באמת פרועים..." ענתה לו ותחושת אי נוחות על שהיא צריכה להסתיר דברים מהותיים ממנו קיננה בה.
  "אני איש ספר וקורא ספרים רבים בכמה שפות. שרתתי ביחידה מובחרת. הייתי קצין." נדמה היה לה שהוא חש צורך להרשים אותה.
  "וחבריך? מי הם?" הייתה זו הזדמנות פז, קפצה על המציאה, גם להכיר אותו מקרוב וגם לדלות ממנו פרטים שיעזרו למשימתה. הוא שתק לכמה רגעים תוך כדי שהוא מתבונן בה מהורהר ואחר כך הציע ברצינות:
  "את יודעת מה? אכיר לך אותם בשבת הבאה. את מסוגלת לקום מוקדם בבוקר? אקח אותך לשחות איתנו." ההזמנה ריגשה אותה אך היא הייתה אנוסה להראות אדישה כדי להסוות את רגשותיה ולכן שינתה נושא.
  "למה קוראים לך דבש?" התעניינה.
  "כי בכל פעם ששאלו לשלומי הייתי עונה 'הכל דבש', אז הדביקו לי את הכינוי. אבל הורי עדיין קוראים לי אברום."
  היא התבוננה בו. הוא התנשא לגובה של מטר שבעים וחמשה סנטימטרים, גופו מוצק. שיערו הבהיר שהחל לנשור וחשף צדעים חלקים למדי, רק הקנו לו ארשת בוגרת יותר. מאז שהכירה אותו היתה משוחה על פניו אותה הבעה צינית שהתחלפה רק כשהיה מתבונן בה עמוקות. או-אז פניו היו מתרככות ועיניו היו מנצנצות.
  "אני חייב להזהיר אותך, חברי נשואים. אין דבר שהיו רוצים יותר מאשר לראות גם אותי שפוט של אישה. אני מזהיר אותך, נשים רבות התאהבו בי ואף אחת לא הצליחה לתפוס אותי. אני מזהיר אותך, כבר עכשיו אני מתגעגע אליך כשאת לא לידי. אני..." אך היא לא נתנה לו להמשיך את המשפט ואת ההתבדחות מבלי שתענה לו:
  "או.קיי. אתה מזהיר אותי. אזהיר אותך גם אני, אני פמיניסטית מבטן ומלידה ופירוש הדבר שנישואים כדת וכדין לא באים בחשבון. מובן?" הוא צחק בקול גדול לנוכח משובת הנעורים שלה.
  "למה בחרת באנשים נשואים להתרועע איתם?" הרצינה שוב. "תמיד הייתי בוגר בנפשי ולא מצאתי עניין באנשים צעירים ממני. עד לשבוע שעבר. פתאום אני מוצא את עצמי עם נערה." הוא נשק לה והיא חשה את הרוך שבו כלפיה חודר לכל מקום בגופה.

***

"מה לעזאזל את עושה פה?" שמעה קול ומישהו משך אותה הצידה אל השיחים בסמוך לשער הכניסה לקנטרי. ענת נבהלה ומיד פנתה לראות מי הדובר. לתדהמתה היה זה מוטי.
  "עזוב אותי, משוגע." היא משכה זרועה ממנו בכעס.
  "עוד שתי דקות, מחוץ לשער, ליד מגרש המכוניות," פקד בלקוניות ונס החוצה כשהיא הולכת נסערת אחריו.
  "מה את עושה כאן?" חזר על שאלתו ברגע שהגיעה אליו.
  "פוגשת את החבר שלי, שוחה, נהנית. אסור?" צעקה לו מבולבלת, "מה אתה עושה כאן?"
  "אני בתפקיד ואת עלולה להפריע לי. אני חוקר בצורה סמויה את חבריו של דרור שנפגשים כאן בכל בוקר לאימונים וארוחת בוקר." היא נשמה עמוק בזמן שהתבונן בה בצורה נוקבת.
  "אל תגידי לי שאת החברה של דבש," הביע פליאה והיא התבוננה בו בהפתעה גמורה. הוא נראה כמי שחושב עליה כקלילת דעת והיא החליטה לא לתקן את הרושם שיצרה.
  "ואם כן? מה זה קשור?" ניסתה להיתמם ועמדה לשוב לקנטרי כי ידעה שדבש ידאג אם תאחר.
  "ממתי כל זה החל? אל תגידי לי, חודש אחרי ששלי התאבדה התחלת בעבודת החקירה שלך ובדרך התאהבת ועכשיו את בקונפליקט. כמה נדוש." דמעות החלו לעלות בעיניה לנוכח הזלזול שלו ברגשותיה.
  "תקשיבי לי טוב, אני חוקר אודות דרור הרבה לפני ששולמית ידעה שאני קיים ואם תפריעי לי, אם אשמע מילה אחת מיותרת ממך שתיתן למי מהחבורה הזו חשד קל שבקלים בך או בי שאנחנו בולשים אחריו, אאשים אותך בהפרעה. מובן? עכשיו לכי אל אהובך, לא לפני שאחייב אותך לדווח לי כל מה שאת רואה ושומעת. לדווח לי ורק לי ולא לאיש זולתי. מבינה?" ציווה עליה בחומרה.
  "בתנאי," ענתה לו בחוצפה כשעיניה עדיין לחות, "שגם אתה תחשוף דברים בפני. אם ברית אתה רוצה עמי, יהיה זה דו כיווני."
  "תדעי רק מה שאהיה נכון לספר לך. אם הדברים יצאו מפיך אאשים אותך בהפרעה לחקירה," חזר על איומו והלך במהירות ממנה אל שער הכניסה של הקנטרי.
  אחר כך, כשהגיעה כמה דקות אחריו כי הלכה לשטוף פניה, הציג אותם יקיר אחד לשנייה:
  "תכירו, ענת, מוטי. דע לך מוטי, ששנים חיכינו שדבש יתרצה וייקח לו אישה והנה היא בשר ודם מולך." ענת התקבלה לחבורה מיד ואפילו החלה ליהנות מחבריה החדשים.
  "נעים מאד," אמר מוטי ביובש ולא העיף בה מבט. הוא התרכז בשיחה עם יקיר, גבר בשנות השלושים לחייו, שהתנשא לגובה של מטר שבעים ונראה כמו אמן מיוסר עם משקפיו השחורות הטרנדיות ובגדיו שנקנו ממיטב המעצבים, המקיימים אומנותם בעיקר למען זמרים ושחקנים שרצו להראות שונים. הללו ביקשו לזכות בחשיפה גדולה יותר בתקשורת, להיות מיוחדים בהופעתם.
  במקצועו היה תקציבאי במשרד פרסום. אשתו, למדה ענת מדבש, גם היא עבדה במשרד פרסום וחלקה את אהבתו לבגדי מעצבים בדיוק באותה מידה, עד שלפעמים, באופן מגוחך למדי, נראה היה ששניהם קנו את בגדיהם הצבעוניים אצל אותו מעצב שלא הייתה לו זהות מינית.
  "בתוכו היה רוצה להיות גבר פראי שוכן ערבות, קאובוי אמיץ עשוי ללא חת שמדי פעם, רק מדי פעם, קיווה שתזדקק לו שיושיעה. כמובן שלא אמר לה כיון שהייתה כנראה מגחכת ומעריכה אותו כפרימיטיבי. הוא נראה בוהמייני רק משום שגר בין אנשי הבוהמה ונדרש ליישר קו על מנת להתקבל ולקיים רמת חיים גבוהה. לכן הוא מעריץ את דרור, שיכול להיות גם וגם," הסביר לה דבש בהיכרותה הראשונה עם אנשי הקבוצה באפריל. עתה, חודש וחצי חלפו והיא כבר הרגישה כאילו הכירה אותם כל חייה. כל כך קל היה להיטמע בהם.
  שלוש שעות המפגש חלפו מבלי שענת ומוטי יחליפו ביניהם ולו מבט אחד. היה ברור לה שהיא לבד בשטח, הן בגלל אזהרותיו של מוטי שלא תשתף אף אחד במה שנחשף וייחשף בפניה והן בגלל שהיא עצמה לא הייתה יודעת מה לומר לנשים הטובות של המרכז שפתחו זרועותיהן וליבן אליה, כשיתברר להן שבמקום למצוא עדויות מפלילות על דרור, היא מנהלת רומן עם החבר הכי טוב שלו.

***

בזמן שעורכת הדין שולמית חיכתה לשיחה ממוטי, הייתה בטוחה שהוא לא ימהר ליצור איתה קשר עד שלא ישיג תוצאות כלשהן. היא המתינה בסבלנות כי פרוכטניס העיד עליו שמתוך עבודתם המשותפת בעבר, מדובר באיש מקצועי וישר.
  שולמית נטתה לקבל את דעתו אך חודשי החסד שהעניקה למוטי מאז ששלי התאבדה חלפו והיא עדיין לא מצאה מנוח לנפשה. היא חשה תחושת כישלון על שלא השכילה להבין את גודל האסון מבחינתה של שלי שגם ילדיה שכה הקשתה ללדת אותם, לא יכלו לגרום לה לרצות לחיות.
  אחרי יותר משלושה חודשים של איפוק מלכותי, קצה נפשה בהמתנה והיא הביעה את אכזבתה בפני כולם.
  "אני יודעת שאילו היה בידיו קצה חוט היה משתף אותי. בגבולות שהיה יכול כמובן," הוסיפה, "וגם את ענת," פנתה אליה, "כך אני מתרשמת, אינך מסוגלת להביא תוצאות כלשהן." ענת זעה בחוסר נוחות. היא הצליחה להסתיר מכולם את הרומן שלה עם דבש. גם לא סיפרה שפגשה בחבריו כמה פעמים. היא לא אמרה דבר והן לא שאלו מאז התנדבה לחקור אודותיהם. מן הסתם, חשבה, היו טרודות מאד ולא התייחסו למשימתה ברצינות. אך שולמית כפי הנראה לא שכחה.
  ענת לא שמעה מהקבוצה מילה רעה אחת על דרור. אבל היא גם לא התאמצה במיוחד לחקור. האהבה הגדולה הראשונה הזו שלה זרקה אותה הרחק ממשימת הבילוש שנטלה על עצמה. היא לא ידעה כיצד תתמודד עם הקונפליקט מלבד לדחות את ההתמודדות.
  "אה, זה לא קל," זה היה כל שיכלה להשיב לשולמית.
  "ברור מתוקה. אתקשר למוטי." שולמית התבוננה בה בחיבה וענת הרגישה כמו נוכלת.
  "מוטי שלום. שולמית."
  "שלום שולמית. התכוונתי להתקשר אליך ולקבוע פגישה." השקר הלבן שלו עמד באוויר.
  "אפילו עכשיו אני מוכנה לבוא," ענתה, כולה דרוכה.
  "לא צריך להגזים. תבואי מחר בצהריים," ניכר היה שמוטי מנסה לשוות לקולו חד ֿגוניות מסוימת כדי להרגיעה. בתום השיחה פנתה לענת ואמרה לה:
  "את באה איתי מחר בצהריים. אם הוא חושב שצהריים בשבילי זה ארבע הוא טועה. מחר בשתיים ֿעשרה אבוא לאסוף אותך. זה צהריים! לא ככה?" שאלה בבדיחות הדעת את הנוכחים.


ענת לא ישנה כל אותו לילה מרוב מתח. היא הבינה שככל ששולמית מעמיקה יותר בניסיון ללכוד את דרור, כך היא גוררת אותה עמה ומאלצת אותה לנקוט פעולה שתשפיע על יחסיה הן עם המתנדבות והן עם דבש. מי ידע לומר אם אחרי ככלות הכל תמצא את עצמה ללא חברתן וללא אהוב?
  כשהגיעו הציע להן כוס קפה. ענת הבינה שהוא מתמהמה מעט. שולמית הופתעה לראותו מסתכל על ענת במבט נוקב כרוצה להגיד לה משהו. ענת השפילה ראשה, ממאנת לפגוש את עיניה של שולמית שמא תגלה זו שבחודשיים האחרונים מוטי והיא חדרו עמוק לתוך הקבוצה שדרור הקים לעצמו שנים לפני כן. חבורה זו מנתה אנשי היי ֿטק, עורכי דין, רואי חשבון, רופאים, אנשי מערכת הביטחון ועוד גברים מרמה סוציו ֿאקונומית זהה לשל דרור. לא יותר מאשר עשרים איש בכל רגע נתון. הם התחלפו לעתים רחוקות, בעיקר בגלל הגירה זמנית לחו"ל בעקבות עבודותיהם או החלפת מקום מגוריהם, אבל תמיד היוו קבוצה הומוגנית.
  ענת התרשמה מהמעט שראתה שמדובר באנשים איכותיים וגיבשה דעתה שאינם יודעים על מעשיו של דרור. העובדה שהחליטה שדבש שלה הוא אחד הגברים הנהדרים עלי אדמות ואילו ידע על מעשיו של הגבר שראה בו דמות להערצה, אין ספק שמיד היה מסגיר אותו או לכל הפחות מנתק קשריו עמו, הרגיעה אותה. אולי ההוכחות תמצאנה במקום אחר ולא אצל אנשי הקבוצה שחיבבו אותה מיד. אך קשר השתיקה בינה לבין מוטי, דינו להישמר בינתיים. שולמית נותנת בה אמון ורק תוצאות שישביעו את רצונה יצדיקו את מעשיה מאחורי גבה.
  "אני לא רוצה ללחוץ אותך לקיר מוטי, אבל מה קורה?" שולמית ניסתה ללחוץ אותו.
  "אני מוקיר את עבודתכן. אתן עוזרות לנו לעתים קרובות אבל יש דברים שאני לא יכול לשתף אותך בהם כי החקירה הזו סמויה. יכול להיות, ואומר זאת בזהירות, שאפילו אם יהיו הוכחות יהיה קשה להעמידו לדין שכן, וזאת עליך לדעת, הוא מנהל בכיר בחברה המייצרת ומייצאת ציוד תקשורת לכל העולם, גם למדינות שאין להן קשרים דיפלומטיים עם ישראל. למתי ֿמעט שיודעים שהוא מוכר ומתקין מכשירי האזנה, מצלמות נסתרות, גלאים וכיוצא באלה ציוד אבטחה, אסור לדבר על כך. גם על שתיכן אני מטיל את אותו האיסור כי מדובר בביטחון המדינה והוא למעשה בסוג של פעילות מבצעית."
  "אתה יודע שהוא אשם," התפרצה שולמית בכעס על האפשרות שלא ימוצה הדין עמו רק בגלל נחיצותו למערכת.
  "כן. אבל הוא כרגע בעיצומו של פרויקט במדינות שנחשבות למדינות אויב והוא היחיד שמסוגל לעשות את העבודה הזו תוך סיכון עצמי גבוה מאד. את מבינה שמדובר בשני צדדים של אותו אדם? אי אפשר להפסיק את הפרויקט כרגע. את חייבת לבטוח בי." הוא התבונן שוב בענת ושולמית טעתה לחשוב שלא נוח לו שענת שומעת דברים אלה ולכן הרגיעה אותו:
  "ענת לא תסגיר דבר, אפשר לסמוך עליה."
  הוא לא ענה אבל מבטו הפך למהורהר וענת ידעה שהוא תוהה אם היא תניח לאהבתה לגבור על שיקול דעתה.





פרק 9

כשחזרו למשרד, לאחר פגישתן השנייה עם מוטי, מצאו רק את פרוכטניס יושב ומהרהר. השעה הייתה שעת ערב מאוחרת וכל המתנדבות חזרו לבתיהן. שולמית צנחה על הכורסא והודתה לענת שהציעה להכין לה כוס קפה.
  "אני מבין שהעלית חרס בידיך," אמר פרוכטניס תוך שעסק בגלישה על מחשבו הנייד.
  "גם אם ימצאו הוכחות לא ימהרו להעמידו לדין. הוא עוסק בביטחון מדינת ישראל, עובד מעבר לקווי האויב. אלוהים יודע למה האיש הזה מסוגל והמדינה עוד משתמשת בו. על המאזניים מונחים מצד אחד הצדק ומצד השני ביטחון המדינה," סיכמה.
  "וכי למה ציפית? אני מכיר את "סֶנס" היטב. מוטי בחור טוב ואיש ישר. כחוקר הוא נקלע למצב בלתי אפשרי, מצד אחד רצון להביאו לדין ומצד שני אני בטוח שכובלים את ידיו. בכל זאת, אין לי כל ספק שיבוא יום והוא יתגלה כמועיל," סיכם גם הוא.
  "אני יודעת שהוא ישר ֿדרך אבל זה לא מספק אותי. לא יתכן שאין אחרים שיוכלו למלא את מקומו של דרור. לא יתכן שרק בגלל הצלחתו בתחום המקצועי יוכל לבצע פשעים כרצונו. לא כך נראית מדינה מתוקנת." היא הייתה איתנה בדעתה שיש להעמיד את דרור לדין ואחת היא תועלתו לתחום הביטחוני, חשבה ענת.
  פרוכטניס קם והתיישב על הכורסא שליד שולמית.
  "לא התחייבנו ללכת יד ביד עם המשטרה. נוכל להמשיך ולחפש ראיות בעצמנו. אם יעלה בידינו למצוא משהו, נאלץ את המשטרה להתייחס אליו כמו אל כל עבריין. ניצור בעצמנו את רשימת העדים ואחד אחד נביא אותם להעיד בבית המשפט," הציע לה.
  "הוא אמר שהוא בטוח שדרור אשם. הוא רמז שיש להם הוכחות שמעידות על כך. לנו לא נותר אלא לגלות מה באמתחתו," הוסיפה לידיעותיו.
  "אם כך, המצב קל יותר. עלינו פשוט לחשוף את אותן ראיות שיש למשטרה," אמר בשביעות רצון. לפתע התבונן בענת שעמדה בצד, נשענת על הקיר, עושה עצמה מרוכזת בכוס הקפה שלה.
  "אני מניח, ילדה, שלא הצלחת במשימתך," אמר לה במבט אבהי משהו. היא ידעה שאם לא תספר להם שנרקם קשר ראשוני עם חבריו, לא תוכל לחיות עם עצמה. עדיף לה לספר חצי אמת מאשר לא לספר כלל.
  "לא הייתי אומרת כך. אני מבלה כל שבת בבוקר בקנטרי והצלחתי להכיר בצורה שטחית את חבריו אבל להערכתי הם לא יודעים דבר." היא לא ידעה אם היא משקרת באומרה את הדברים או שמא הייתה זו משאלת ליבה, אך רק כדי להדוף שאלות נוספות שלא הייתה מוכנה עדיין להשיב עליהן, היה הכרחי לה לומר אותם. שולמית ופרוכטניס התבוננו בה מופתעים.
  "לא שיתפת אותנו בדבר. עד עכשיו..." הוכיחה אותה שולמית.
  "אה... אני באמצע החקירה שלי," פטרה אותה והרכינה ראשה כדי לא לפגוש בעיניה של שולמית. שולמית התבוננה בה במשך דקה ארוכה כאילו ראתה אותה בפעם הראשונה, אך לא אמרה דבר. אחר כך שוב פנתה לפרוכטניס:
  "יש לי תחושה שדרור יודע שהוא על הכוונת," אמרה לו.
  "מסכים."
  "זו העבודה שלך. תתחיל לחפש עדויות."
  פרוכטניס חיכך בדעתו מהיכן עליו להתחיל לחפש עדויות ושולמית כנראה ניחשה את מחשבותיו. היא נטלה בלוק כתיבה ועט.
  "נחלק את מרחבי חייו בהם יש סיכוי למצוא עדויות. תחילה המשפחה. אחר כך היישוב שבו הוא גר. מקום עבודתו וחבריו. את כולם נצטרך למפות ולבסוף לגשש אם היו נפגעות נוספות. אני חשה שהוא פושע סדרתי," אמרה בביטחון מה.
  "מסכים." פרוכטניס העריך את העוצמה שבה, "את ללא ספק נכס למין הנשי."
  "תודה. איך אתה מציע לעשות את זה? דרור לא מכיר אותך. אתה יכול לעבוד תחת מסווה," הציעה.
  "מסכים."
  "אתה עונה במילה אחת, 'מסכים' ובינתיים כבר בנית תוכנית בראשך, נכון?" חייכה אליו שולמית.
  "מסכים." פרוכטניס החזיר לה חיוך. הוא הכיר אותה והיא הכירה אותו. החיוך הקל על שניהם.
  "ממה תתחיל?"
  "מסֶנס. ממקום העבודה שלו. ממרעה שיש בו נשים שבהן הוא חפץ. נשים אלו אולי מכירות אותו לא פחות טוב מאשתו אם הן עובדות זמן רב בסֶנס," הביע דעתו המקצועית.
  "באמת? אני חושבת שאני מבינה..." שולמית התכוונה לארגונים מודרניים שמהווים תחליף לבית לא פחות משהם מקור הכנסה. הללו הציעו לעובדיהם חברותא, מזון ותמיכה נפשית. פרוכטניס קטע את מחשבותיה הקצרות.
  "נכון מאד. כמו שהשיר אומר 'בעיוורונו שרף גם את ביתו'. הרי את שלי פגש שם, בביתו השני. מי יודע כמה היו לפניה ואולי גם אחריה?"
  "גאוני. אבל סֶנס זה מבצר סגור. איך תכנס לשם?" תהתה שולמית.
  "מה זאת אומרת? אני הולך להציע להם מוצרים שיעניינו אותם," אמר בטון קליל של אחד שהולך למכור עוגיות.
  "סליחה. מה?" הביעה פליאה גדולה.
  "אני ממציא. אני הולך להציע להם המצאות שהמצאתי בתחום גלי רדיו." הוא נהנה להפתיע אותה וחיוך קל התפשט על פניו.
  "ושוב סליחה, הם אנשי מקצוע, כאילו?" הוסיפה בעגת הרחוב.
  "גם אני. למדתי מחשבים, אלקטרוניקה וחשמל לתארים ראשון ושני. אני בן ששים ואחד, בעל רקע מקצועי ענף בתחום עוד לפני שהפכתי לחוקר פרטי. לא ידעת? נכון, לא סיפרתי לך שיש לי מעבדה קטנה במרתף ביתי." שולמית עשתה פרצוף של 'מרשים מרשים'.
  "שילבתי בין המקצוע הקודם שלי לבין המקצוע הנוכחי ולא הצעתי מעולם פיתוחים שלי לאף חברה כי רציתי לשפר עוד ועוד. הגיע הזמן להציע אותם זה. הלא כן?"
  שולמית קמה מכיסאה, החזיקה את ראשו בשתי ידיה ונשקה לו עליו.
  "אני אוהבת אותך."
  "היזהרי. יש הבדל של עשרים וחמש שנים בינינו. זה עלול להמשך לנצח," אמר בבדיחות הדעת והסתכל על ענת שישבה שקטה כל אותו זמן.
  "שימשך. יש לי מזל שאני מסוגלת לאהוב. אין כמו היכולת הזו."

***

למחרת הפגישה עם שולמית, מוקדם בבוקר, התקשר מוטי והורה לענת לבוא למשרדו. הוא לא בזבז זמן.
  "כידוע לך, הכרתי אותו משירותו הקצר במשטרה. מאז שמרנו על קשר טלפוני אחת לכמה חודשים. הוא היה מציע לי להיות חלק מהקבוצה שהקים מיד עם שובו משליחות בארצות הברית. תמיד סירבתי כיון שהספיקה עבודתי התובענית שגם כך גרמה למעט חיכוכים בין אשתי לביני. לא הייתי יכול להזניח אותה יותר ממה שהייתי צריך. אשתי ושלושת ילדי לא היו מסכימים שאבלה שבתות ארוכות שלא בחברתם. כמו שראית, הם עוסקים בעיקר בענפי ספורט שונים ותו לא. נורמטיביים לחלוטין." פה שתק פתאום וענת הרגישה שישנה עוד פעילות שחברי הקבוצה חולקים ביניהם אך מוטי מנוע מלשתף אותה במידע.
  "אמנם הם הקימו קבוצה מקבילה גם לנשותיהם שאף היא נפגשת בשבתות, אבל לאשתי זה לא התאים. היא דעתנית מדי. כמוך," המשיך בעודו יושב מולה ומתבונן בה. היא ידעה באותו הרגע שאילולא בטח בה, לא היה מספר לה את כל זה. אבל חשדה שבנוסף הוא מנסה לנווט אותה לצרכיו.
  "אני אמלא את חלקי, אבל אני סבורה שאף אחד מהם לא חושד בדרור שהוא עבריין מין. בטח לא דבש," אמרה בביטחון.
  "למה את חושבת שדבש לא מסתיר ממך כמה דברים? כמה שבועות של שיכרון חושים לא מזיזים קצין ביחידה מובחרת כמוהו מקשר שתיקה שנועד להגן על חבר נערץ משנים. אל תטעי, הוא אוהב אותך, אבל הוא שם עוד בתחילה את הגבול בין יחסיו איתך לבין יחסיו עם דרור."
  "אתה מדבר בחידות. מה אתה יודע עליו שראוי שאדע גם אני?" ענתה לו גם היא בנוקשות מה, מקווה שיבין שאם לא יחשוף הכל בפניה ימצא שאינה מצויה בכיסו.
  "כל מה שאומר יישאר בינינו ואני מספר לך רק כי אני מאמין שבתוכך את מבדילה בין טוב לרע, בין טפל לעיקר. ובכן, בין מתי וביני נקשר קשר חם. אני מתראה איתו לפעמים באמצע השבוע." הוא שתק לכמה דקות.
  ענת חשבה על מתי שהיה בן גילו של דרור, איש היי ֿֿֿטק בכיר שעבד בחברה בינלאומית. בניגוד לדרור, היה יחסית נמוך וכחוש ושנים של ספורט לא עזרו לו להפטר מהגוף הנערי משהו ולא צלחה דרכו להיות שרירי וחזק כמו דרור. האחרון השקיע אותה כמות מאמץ אך התוצאות שהשיג היו שונות.
  היא למדה מדבש שכשהצטרף מתי לחבורה בתחילת התהוותה, עוד היה נשוי אך בשקט ֿבשקט, במהלך השנים, הלכו והתרחקו אשתו והוא ורק כאשר הגט היה חתום ומוגמר, סיפר להם בלקוניות בקולו השקט שעשו מהלך כזה. למעשה, אשתו היא זו שעזבה אותו לאחר דבר מה שנחשפה אליו. בנוגע לקש ששבר את גב הגמל, דבש לא הסכים להרחיב וענת לא חשבה אז שזה חשוב בכלל.
  "היא ארזה מזוודה ונטשה, מותירה לו את ילדתם בת השתים עשרה לגדלה לבדו. היא נסעה לניו-יורק בשליחות מקום עבודתה ולא חזרה," סיפר לה דבש וסתם מתוך רצון להראות כמתעניינת בחברו, למרות שמתי לא עניין אותה אז, שאלה:
  "איך היא הייתה?"
  "הם תמיד היו מנומסים אחד לשנייה ומעולם לא שמענו שרבו או צעקו אבל ידענו שהיא לא מחבבת את הקבוצה. עתה הוא בודד אבל מעדיף את המצב הקיים על פני שינוי נוסף שלא ידע איך להתמודד איתו. לאחר הפרידה מתי נותר עם בתו המתבגרת, מקדיש לה כל רגע פנוי, משקיע בה הן אנרגיות רבות והן ממון רב. הוא לא נפגש עם נשים למטרות רומנטיות. מן הסתם לא רצה. הוא אומר שחייו מספיק נוחים ומספקים גם כשהוא מתנזר ממין לחלוטין. הוא דוחה כל מחשבה בכיוון אם במקרה צצה במוחו." נראה שדאגתו למתי הייתה כנה.
  "אתה דואג לו, נכון?" שאלה אותו אז ענת.
  "כן, כי דרור היה אשם בתקיעת המסמר האחרון בארון הקבורה של נישואיו," ענה דבש ולא הוסיף.
  עתה הקשר בין מוטי ומתי סיקרן אותה אך מוטי העדיף כנראה לדבר על דבש.
  "שמעי, דבש שלך, אני מוכרח להודות, השתנה בשבועות האחרונים. בפגישה הראשונה שלי איתו כשבועיים לפני שהתוודעתי למקרה של שלי, בעודי חוקר פרשה אחרת שדרור היה קשור בה בעקיפין ולא נגעה לנשים, היה שתקן ומסוגר. התיישבתי דווקא לידו כדי ליצור תחושה אינטימית. שאלתי אותו אם הוא מכיר את דרור הרבה שנים. הוא ענה לקונית שכן אבל לא הסתכל לעברי. שמעתי אותו נאנח כשאמר את זה. סברתי שידע משהו על הפרשה שחקרתי הקשורה לקבלת שוחד. לא ידעתי אז שמדובר בנשים. התפתחה שיחה, התחלתי לשאול אותו במה הוא עוסק. הוא ענה שהוא עובד במשרד החוץ. הוא לא הוסיף וזה היה מובן לי. מקצועות כאלה אינם נושא לדיון. ואז צצו כמה דברים. שאלתי אותו אם הוא נשוי והוא ענה שהוא רווק ומקווה להישאר רווק. זה סיקרן אותי, גבר כמוהו? מדוע שירצה להישאר רווק? שאלתי מדוע, והוא ענה שזה מסובך לו מדי. שאלתי מאיזו בחינה, ואז הוא אמר דבר מעניין, התנגשות בין מי שאתה לבין מה שמצפים ממך בתחום הזוגיות. בלימודים, בעבודה. בכל תחום אתה יודע בדיוק מה מצפים ממך ואם יש התנגשות, אמר, אתה חותך, עוזב הכול ומחפש משהו מתאים יותר. למרות שידעתי שבבוא היום תופיע האישה המתאימה ותשנה את דעתו ורגשותיו והוא ימצא הנאה בזוגיות, לא ציפיתי שזה יהיה כל כך מהר."
  ענת הסמיקה וכדי להתחמק מהמבוכה שאלה אותו:
  "ומה גרם לך לחשוב שהוא מחזיק בהוכחה כלשהי למעשיו של דרור? האם לא הייתה זו סתם שיחת גברים פשוטה?"
  "לא. המשכתי לשאול אותו מדוע, אם ימצא בת זוג לטווח ארוך ויתחרט על בחירתו, מדוע שלא יחליף אותה? ואז אמר, ואולי דווקא פה את צריכה להיות גאה שמצאת גבר לעניין, אמר, זה הפתרון שכולם מוצאים, לעזוב ולהתחיל מחדש. אבל בעצם כשעושים את הצעד הזה מוותרים על הישגים שהושגו בעמל רב, מוותרים על קשר חברי עם האישה, לעתים על הילדים, על ממון... ובשביל מה? בשביל ללכת ולחפש מיד את הבאה, רק כדי להיווכח שירח הדבש נגמר מהר גם שם? נורה אדומה נדלקה בראשי לאחר דבריו אלו. נדיר למצוא גבר שמוותר מראש על זוגיות ארוכת טווח. חשתי שהיה מושפע מדבר מה, אבל לא יכולתי לבקש הבהרות במישרין. אז הולכתי אותו מבלי שירגיש אל מה שרציתי לדעת."
  "ואיך עשית את זה? הרי הוא מתוחכם ויודע מתי עושים עליו מניפולציות. בטח בי, ניסיתי ולא הצלחתי," אמרה בחשיבות של מי שמכירה בכוחה להשפיע על הגבר המוערך מאד על ידי מוטי.
  "עם כל הכבוד ענת, את עדיין בחזקת חידוש," העמיד אותה במקומה, "אני מודה שיחסיכם החלו ברגל ימין אבל עוד לא חשפת את כל ֿכולו. ובכן, שאלתי אותו אם פתרון הבגידה רלוונטי כי אז אולי לא צריך לוותר על ההישגים שהוא מתכוון אליהם, משפחה וזוגיות. הוא ענה, ואני חייב להודות שהיה עגום כשענה לי, בגידה? הסכנה הכי גדולה שלה היא ההתאהבות. ראיתי חבר שלי שחשב שהוא רק ישתעשע מעט וסופו של דבר שארז מזוודה ועזב את האישה החוקית לטובת האישה המשנית. הוא חי בייסורי מצפון עד עצם היום הזה. ואילו חבר אחר, הוסיף, ההוא החליט להיפרד מהאישה המשנית, זו שבגללה בגד באשתו וזו שהתאהב בה, רק כדי לגלות שכול יום בלעדיה ובחברת האישה החוקית גיהינום ועד עכשיו, במשך חמש שנים הוא מת כל יום מחדש רק מגעגועים אליה. באוזני, דבריו העידו שהיה בור ספיגה לחבריו ואם שיערתי נכון, הרי ברי לי שידע לפחות חלק ממעשיו של דרור. קצה החוט שמצאתי גרם לי להמשיך במניפולטיביות לדובב אותו. לכן אמרתי לו ששלא הכול עגום. תראה אותי למשל, אני מאד מרוצה מחיי הנישואים שלי. והנה גם דרור מרוצה."מוטי שתק כשראה אותה במצוקה. ענת חשה שהיא נמצאת בין הפטיש לסדן, בין השוטר העושה מלאכתו נאמנה לבין אהוב ליבה שחשוד על ידו כמחפה על מעשה פשע. נראה שגם אם מוטי שיער שזו הסיבה למצוקתה, לא חס עליה והמשיך בסיפורו.
  "הוא השפיל את עיניו לקרקע ולא אמר דבר. רק מבט ציני קטן אישר לי שאינו מסכים עם דברי."
  "סלח לי, אבל אני עדיין לא מסיקה מהשיחה שתיארת בפני שהוא יודע על מעשיו של דרור," הקשתה עליו.
  "אני לא יודע איך השתנה אבל הוא נפתח יותר בשבועות האחרונים, אלא שאני לא משוכנע שאם יצטרך לבחור בין דרור לבינך יבחר דווקא בך." הוא התבונן בה ארוכות.
  "אז איפה אנחנו עומדים?" שאלה ענת בתחושת התערערות בטחונה העצמי. אבל מיד עלתה בה מחשבה שכל מה שאמר נועד להטיל עליה לגלות את הידוע לדבש.
  "את תעשי מה שאמרתי לך ואילו אני אמשיך להדק את קשרי עם מתי. נהיה בקשר," חתם את הפגישה, מותיר אותה מדוכאת מהשיחה.

***

דבש גרר את ענת בשבת שלאחר מכן במעלה כר הדשא בקנטרי. עוד מרחוק הבחינה בדמותו של מוטי נשען על עץ. קרוב לידו ישב מתי ושניהם נראו מעט חמורי סבר.
  מוטי ומתי בקושי בירכו אותם לשלום וענת חשה שמשהו נתגלה למוטי מאז שיחתה האחרונה עמו, אך היא נמנעה מלהתבונן בו כרגיל, על מנת לא לחשוף ולו במבט את הקשר ביניהם. היא הבחינה למרות הכול, שזוג הגברים נראה מנותק משאר בני הקבוצה שעסקו בהעלאת זיכרונות משותפים כשדרור במרכז זיכרונותיהם.
  לעומת זאת, מאז שפגשה בדרור בפעם הראשונה, לא יכלה ענת להתבונן בו מבלי לחוש שאת ֿנפש. נוכחותו הדומיננטית לא אפשרה לה שלא להסתכל עליו. הוא התנשא לגובה של מטר תשעים, תספורת המרינס והשיער העבה שלו הדגישו את תווי פניו החזקים מצד אחד, ואת עורו הלבן הרך והבוהק מצד שני. כתפיו הרחבות ובטנו השטוחה והשרירית חתמו הופעה חיצונית של אל יווני. על אף שהיה בן חמישים ואחת, היה יפה תואר להדהים וענת הבינה כיצד גרם לנשים ללכת שבי אחריו. פתאום הייתה סקרנית לשמוע עליו.
  "מתי חזרתם מקליפורניה?" שמעה את מוטי ניעור משתיקתו ושואל את דרור.
  "לפני שתים ֿעשרה שנה. אני הייתי ממשיך לגור שם. שבע שנים לא הספיקו לי, אבל גיתית לא הרגישה בבית. היא חיה בבדידות למרות שגרנו בשכונה אמידה. אלא שזו לא הייתה השכונה שלה בארץ שממנה לא יצאה לתקופות ארוכות עד לאותה שליחות. בעוד היא לא משתלבת בנכר, אני דווקא קשרתי קשרים חברתיים עם ערב רב של אנשים מארצות שונות וממילא כמה חודשים אחרי שהגענו לקליפורניה הרתה. למרות רכב השטח שקניתי לה, בקושי יצאה מהבית." הוא עצר משטף דיבורו וענת הבינה מדוע נאלץ לחזור לארץ בניגוד לרצונו. הוא ראה כפי הנראה שהם מצפים להבהרות נוספות, לכן המשיך:
  "אף אחד לא היה לצידה שם בקליפורניה כשדניאל נולד, שלא כמו בלידה של רוני ואיתי. אמי עדיין עבדה במשרה מכובדת באוניברסיטה ולא יכלה לעזוב באמצע הסמסטר ולבוא לשהות לצידה בשבועות האחרונים להריונה. אמה בדיוק עברה ניתוח ברגלה והייתה צריכה כמה חודשי החלמה ובטח לא חשבה לעלות על המטוס הראשון ולבוא לעזרתה. כל אותה עת הייתי עסוק בעבודתי, למרות שניסיתי לתרום את חלקי בניהול הבית ואף שכרתי למענה עוזרת בית מקסיקנית. אך זה לא ריצה אותה והיא לא הפסיקה לבכות. גם כשדניאל החל ללכת לגן והיה לה יותר פנאי, לא מצאה שקליפורניה מוצאת חן בעיניה ודחקה בי לחזור לארץ בתואנה שהילדים עומדים להתחיל לימודיהם בבית ספר יסודי. אם יכנסו למערכת הפרטית בארצות הברית, כי זו הייתה האופציה המתבקשת, טענה, יהיה קשה לשנות את אורח חייהם ולהחזירם ל'ארמון'. לבסוף דניאל עמד להתחיל לימודיו בכתה ב' ולא יכולתי יותר לדחות אותה אז נחתתי עליכם," אמר להם, הרים גבותיו בחן והם פרצו בצחוק.
  "בכל זאת," הקשה מוטי שבקושי הצליח לחייך, "היא לא יכלה למצוא עבודה? הרי אמרת שלמדה אדריכלות, הלא כן?"
  "נכון. אבל אף משרד אדריכלים בקליפורניה לא הסכים להעסיק אותה מפאת חוסר ניסיונה התעסוקתי. היא ניסתה לפתוח עסק קטן בבית של ציורי ילדים מלאכיים ופרחים שציירה, אך בקושי הצליחה למכור משהו והטרחה הגדולה שבפתיחת ביתה לכל דכפין לא הצדיקה את המאמץ. כך נותרה עם הרבה ציורים שמילאו את חדר האורחים שלנו עד שלבסוף נאלצה להודות שנכשלה ותרמה אותם לצדקה. כמובן שכישלונה החמיר את המצב." הוא לא רצה כנראה להציג את המצב באור עגום יותר ממה שהציג ולכן מצא נקודת אור בשהייתם בקליפורניה:
  "משהו טוב בכל זאת יצא מקליפורניה, הקשר בינינו התהדק והיא לא הפסיקה להיות אסירת תודה על שהסכמתי לחזור לארץ. לא הפסדתי קידום בקריירה שלי מהמעבר שכן מיד מצאתי עבודה ב"סֶנס" בתנאים חלומיים, כך שאפילו לא השתלם לנו שתצא לעבוד בארץ בגלל מס הכנסה."
  "אבל השתעממת. הוא השתעמם בארץ. הוא משתעמם בקלות," פנה גיא לחבריו כמכריז שהוא יודע פרטים על דרור שחבריו לא ידעו והתבונן בדרור בהערצה.
  "מודה, 'ארמון' זה לא קליפורניה. אבל בנדיטים, אתם זכיתם מן ההפקר כי גיבשתי אתכם, גברים יצריים ופראיים שכמותכם," אמר בקריצה וענת התבוננה סביבה ולא ראתה פראות באף אחד מהם מלבד בדרור. בין אם היו יצריים במובן שדרור רמז או לא, זאת לא יכלה לדעת. בכל מקרה מוטי לא חייך וענת חשבה שאולי הוא יודע מדוע דרור העיר את ההערה הזו.
  "אותי הצלת," אמר יקיר, "אחרת הייתי ממשיך למצוא את עצמי כל שבת יושב בין חברותיה של אשתי ולומד כמה עולה שמלה אצל המעצבת ההיא וכמה עולה זוג נעליים אצל המעצב ההוא. עוד הייתי הופך לאישה, אני אומר לכם." כולם געו בצחוק. מעודד, המשיך בדבריו:
  "האימונים שכפית עלינו כאילו שהיינו פקודים שלך בצבא, רק עשו לנו טוב. השחייה, חדר הכושר, הטיולים בחיק הטבע על אופניים ואפילו ארוחות הבוקר והצהריים עתירות החלבונים, רק שינו לי את ההופעה לטובה. שתדע מה מחכה לך מוטי," פנה אל מוטי בזמן שכולם הנהנו להסכמה בראשיהם.
  "וגם הרגעת את הנשים שלנו בכך שהעלית את הרעיון להקים להן אוהל משלהן, שירדו לנו מהגב. פנטסטי. אשתי הלא הייתה הורגת אותי אם לא היה לה מה לעשות בזמן שביליתי אתכם כל כך הרבה שעות. רק חבל שגיתית לא רוצה להצטרף אליהן. אולי דבש יסכים לוותר על ענת מתישהו וגם היא תצטרף?" שאל דוקטור איתן, כירורג ידוע, כשהוא פונה לדבש אך זה רק המהם משהו לא מובן והתבונן בענת במבט אדנותי משהו.
  "דווקא שאלתי את גיתית פעם למה היא לא נפגשת עם נשותינו והיא הגיבה מופתעת ואמרה שלא שמעה על קבוצת הנשים. אמרת לה בכלל שיש דבר כזה?" פנה שלומי אל דרור. הלה הרגיש לא נוח פתאום וענה לקונית:
  "אה, היא אישה מכונסת בתוך עצמה ומעדיפה את זה כך."
  "ממסעותיו בעולם הוא מביא לנו את המראות, הריחות והחוויות. הג'יימס בונד הזה אפוף מסתורין בנוגע לעבודתו," אמר איתן וקרץ למוטי.
  "אה," פיהק מתי בקול, "כמה הוא כבר יכול לחדש לנו? בסופו של דבר הסיפורים שלו דומים: כל הנשים מעריצות אותו, את פעילויות הספורט אנחנו עושים באופן אוטומטי ואני אפילו הפסקתי לקנות בגדי ספורט יקרים ואופנתיים."
  ענת התפלאה על ההתקפה הקטנה של מתי ומיד תרו עיניה אחר עיניו של מוטי להבין את פשר העניין, אך מבטו התחמק ממנה. היא פנתה להתבונן בדבש שישב לידה שמא הוא יוכל להאיר את הדברים, אך הוא הביט בדשא מסביב למקום שישב עליו במבט אטום.





פרק 10

הבלש פרוכטניס עשה שיעורי בית, אין ספק בזאת. הוא בדק, חקר ומצא מי הם האנשים שימצאו עניין בהמצאתו בחברת סֶנס והגיע למסקנה שאין כמו לכוון לראש מחלקת מחקר ופיתוח, איש שמעטים יודעים על עיסוקו. אבל הוא הרי בלש ויודע כיצד להגיע למידע שלאחרים אין נגישות אליו.
  תחילה התקשר למרכזנית, למרות שמספר הטלפון הישיר של ראש המחלקה היה מצוי אצלו. אחר כך הועבר למזכירת המחלקה והיא אמרה בלקוניות שתמסור את פרטיו ויחזרו אליו.
  משלא חזרו אליו אחרי כמה ימים, התקשר שוב ושוב עד שלבסוף נענה על ידי סגנו של ראש המחלקה. פרוכטניס הציג עצמו ומטרת רצונו להיפגש עם ראש המחלקה במשפטים ספורים ובהירים. הוא השתמש במונחים מקצועיים על מנת ליצור רושם אמין ורציני. הוא דיבר בקול מונוטוני אך רם, סמכותי ובוטח, ולא הותיר לבן שיחו לסיים את השיחה מבלי לשמוע את המילים "אולי", "נראה" וכיוצא באלו, שהיו מספיק טובות בשבילו להמשך הדרך ובלבד שלא ישמע סירוב מוחלט.
  בסופו של דבר, לא המתין שסגן מנהל מחלקת מחקר ופיתוח יעשה את הצעד הראשון. הוא נאלץ להיות אגרסיבי מעט על מנת שתתקיים פגישה בינו לבין הסגן במשרדי סֶנס.
  "הובא לידיעתי שאתם עוסקים במחקר מסוים הנוגע להעברת פקודות באמצעות משדר מיוחד למוח אנושי מרחוק." פרוכטניס לא שיקר כששוחח עמו בטלפון טרם הפגישה. הוא חקר והאזין והבין מקצועית מה מעניין את אנשי סֶנס. בינו לבין עצמו חשב שזה מפלצתי לנסות ולשלוט במוחם של אנשים באמצעות טכנולוגיה מבלי שהם עצמם יסכימו או ידעו שאח גדול עלום מעולל להם את זה. אך הוא נרגע משהבין שיש להם לא יותר מאשר השערות מחקר ואי אלו מודלים בוסריים. הכול היה בתחילת הדרך. אפילו צעדי פיתוח ראשונים לא היו מתוכננים ולמעשה הוא היה מקצועית באותה ישורת כמותם. לבסוף נאות הסגן להיפגש איתו.
  לפני שהגיע לפגישה, חשב כיצד דבר מוביל לדבר ואיך החקירה על מותה של שלי עוררה את רצונו לחקור את פעילותה המוסווית של חברת סֶנס. אך הוא ידע שעליו להתמקד בדבר אחד ואילו כל מה שיגלה על סֶנס עצמה, ישאיר להשתלשלות העניינים.
  אחרי שנסתיימו העניינים הפורמאליים של הצגת האחד בפני השני, הרקעים המקצועיים של כל הנוכחים ושתיית הקפה, החלו לדבר על העניין שלשמו נפגשו.
  "כן?" שאל סגן מנהל מחלקת מחקר ופיתוח, בחור בתחילת שנות השלושים לחייו. ברור היה שכול חינוכו יועד לקידומים במהירות הבזק בסולם הדרגות של חברה יוקרתית.
  "אני מבין שאתם מנסים לגלות האם ניתן לגרום למוח האנושי לקלוט שדרים ולא רק לשדר בתדרים מסוימים."
  "אולי," ענה הסגן בפנים אטומות עד כדי כך שפרוכטניס לא יכול היה לדעת אם גם אוזניו מולאו במלט, על מנת שלא יחדור צליל אחד מיותר דרכם. אך הסגן שמע אותו וכל מה שעניין אותו היה כיצד נודע לפרוכטניס על פעילותה של סֶנס. הרי הם היו מבצר מוגן. נראה שהיה מוטרד כי משהו במערך אבטחת המידע שלהם נסדק ולכן גם נסער מכך, הגם שניסה להסוות את מחשבותיו מפרוכטניס.
  פרוכטניס לא באמת ידע על כל מעשיה של סֶנס. למעשה הוא שמע מילה פה ומילה שם והרכיב פאזל בעצמו. יותר ממה שאמר לא היה לו מה להוסיף כי לא היה ברשותו כל מידע מפורט. לכן גם לא ידע כיצד עליו להמשיך את השיחה.
  לאחר שתיקה ארוכה שבה פרוכטניס חיכה למוצא פיו של בן שיחו בציפייה מורטת עצבים מבחינתו, נפתחה הדלת ואישה כבת חמישים נכנסה לחדר. הוא אמד את גובהה כמטר ושמונים לערך ומשקלה, לדעתו, היה יותר ממאה ועשרים קילוגרמים שהתרכזו בעיקר בחזה ובבטנה. היא נראתה מגושמת ביותר. בנוסף לכך, גם צלעה מעט ואולי לכן נעלה סנדלים תנ"כיות. שיערה החלק הקצר היה דמוי משי ובעל גוון חום בהיר ונראה כמו חצי קליפת אגוז קוקוס על ראשה. הוא הזכיר לו את שיערם של הנזירים הקתוליים. תספורת זו כיסתה את פניה העגולות, חיוורות המראה. מעל שפתיה החשוקות אפשר היה להבחין בפלומת שיער, שפם דליל שלא טרחה להסיר כמו שכנראה לא טרחה להסיר שיער מיותר משאר חלקי גופה. כך הסביר את הופעתה אחר כך למתנדבות המרכז, משועשע למדי מתיאורו שלו עצמו את האישה.
  היא ביקשה סליחה כשראתה את פרוכטניס ועמדה לצאת משם כשהסגן הזמין אותה להיכנס.
  "תכירי, מר פרוכטניס." פרוכטניס הזדהה בשמו מההתחלה והכניס כמה שיותר פרטים אמיתיים מחייו לשיחה, שכן היה ברור לו שמן הסתם הם עתידים לברר אודותיו.
  "נעים מאד, מיקי." היא לחצה את ידו בחוזקה כזו, שפרוכטניס כמעט חשב שמדובר בגבר ולא באשה.
  "מיקי היא אחת מנשות המקצוע הטובות ביותר בתחומה. אני מעביר אותך אליה. אני מצטער לקטוע את פגישתנו כך אך נקבעה לי ישיבה דחופה." הסגן קם, לחץ את ידו של פרוכטניס וביקש ממיקי המופתעת לצאת עמו לכמה רגעים מחוץ לחדר. הם עזבו את פרוכטניס תוהה היכן שמע את השם "מיקי" בעבר.
  כשחזרה כעבור כמה דקות, התיישבה בכיסאו של הסגן ועטתה חיוך מקצועי. היא זרקה פה ושם משפטים מבדחים, מנסה לרכך את האווירה. הדבר לא נעלם מעיניו של פרוכטניס. אין ספק שהיא לא הוטרדה על ידי דרור, חשב. מי יעז להטריד הר ֿאדם מוזנח חיצונית כמוה? גבר כמו דרור מחפש את החלשות להכות בהן בשרביטו.
  בתוכו ידע שיהיה עליו ליצור אמון הדדי למראית עין. הוא תהה בינו לבין עצמו, אם, כיון שהייתה אישה ונשים נטו לספר האחת לשנייה דברים, שמעה משהו במקרה. אך כל דבר בעיתו, החליט, עתה עליו להתמקד בכך שיביעו עניין בהמצאתו לכאורה.
  הוא תאר לה בקווים כלליים את המשדר שפיתח. הוא סיפר שהוא מסוג הממציאים שעובדים ב"מטבח" ועליו כמובן לחפש חברה שתמצא עניין וצורך בהמצאתו. הוא הבהיר שהוא מעוניין למכור את הפטנט ואינו מחפש שותפות כלשהיא.
  השיחה ארכה חצי שעה. מיקי הראתה עניין גובר והולך ככל שהוא המשיך להציג את המצאתו כביכול. אבל היא לא עסקה בפרויקטים מסוג זה, כך אמרה לו ועל כן לא יכלה לאמוד את רצינות המצאתו.
  "סגן מחלקת פיתוח ומחקר בסך הכל רוצה לצייר את סֶנס כחברה שניתן להציע לה פטנטים. הוא יודע שפטנט ראוי נמצא באחד מאלף הצעות ולכן ביקש ממני לבחון את הצעתך אם כי אני אומרת לך שכבר עכשיו אני מוכנה להיפרד ממך לשלום," הודיעה לו בבוטות.
  פרוכטניס חשב על גסות הרוח שכנראה שוררת בסֶנס, אך הבליג והפעיל את כל כושר ההתבטאות והשכנוע שנתברך בו, עד שלבסוף מיקי אמרה לו:
  "לבוס שלי, דרור כץ, אולי יהיה עניין בעבודתך. הוא איש מכירות וידע לזהות פוטנציאל, אם קיים או לא. זה המקסימום שאוכל לעשות למענך מר פרוכטניס." היא קמה והושיטה לו שוב את ידה.
  "אני מודה לך מאד. ברור לי שאנחנו מדברים בקווים כלליים," ענה בענווה מכוונת.
  "רק שאלה אחת נותרה לי, כיצד נודע לך שאנחנו חושבים בכיוון הזה? הרי לא פורסם מעולם באף מדיה."
  "שאלתך במקום. לא מישהו מסֶנס, הרשי לי להרגיע אותך. אלא שאת יודעת, למרות שהחוקים של המנכ"ל שלכם בני נוקשים, ואתם אמונים על סודיות שאין כדוגמתה בארגון הביון המפואר ביותר בעולם ולמרות שאתם מפוקחים בכל צעד ושעל, לאוזן מקצועית כמו שלי מספיקות שתי מילים כדי לחבר ולהסיק מסקנות נכונות. שתי המילים הללו נאמרו על ידי מישהו שבקי בעניין. הוא שהעביר לי בהיסח הדעת את הדברים, בשיחת חולין מנומסת, ללא כוונות ובתום לב. אני, שזה עיסוקי שנים מבוקר עד ערב, חשבתי שמצאתי אפשרות לקדם את המצאתי. פשוט ביותר. הרשי לי שוב להרגיעך, הכל התרחש באקראי, אבל אתם צודקים כשאתם רוצים לדעת את מקורותיי. ובכן, אתם עובדים עם האוניברסיטה, הלא כן?" הוא לא חיכה לתשובה ממנה אך משראה שהיא מתלבטת אם להאמין לו או לא המשיך בחשיפת מקורותיו המדומים:
  "אז את מבינה שאנשי אקדמיה, ופה מיותר שאמשיך לתאר את התרגשותם מבדל רעיון חדשני, גאים, ובצדק, על עבודתם. מידי פעם בלהט התרגשותם משתפים אחרים בשמחתם. לא סיפרו לי דבר. מילה פה ומילה שם. אני חוזר, אני איש מקצוע. מבין מיד." הוא לא שיקר כשתיאר את עצמו.
  "אך הרשי לי שוב, אולי המזל ישחק לידיכם ובכול זאת אוכל להועיל לכם?" סיים את דבריו בחיוך, מנסה גם הוא לרכך אותה כמו שהיא ניסתה לרכך אותו.
  זה עבד. החיוך המתוק והילדותי שלו על פניו המקומטות, תמיד הקנו לו חן שחדר לליבם של רבים.
  "דרור כץ, מנהל הפרויקטים, הוא האיש שאתה צריך לפגוש," חתמה את השיחה.


"כמעט נפלתי מהכיסא על הקלות הפתאומית של פגישה פנים מול פנים עם דרור," סיפר לשולמית, ענת וטובה את הקורות אותו באותו יום.
  "לא ידעתי שכך מתבצעים הדברים בחברות כאלה," התפלאה טובה.
  "כן, הנטייה היא לחשוב שהם מתוחכמים יותר אבל האמת היא שהאגו שלהם מערפל להם את ראיית המציאות ומספיק שהם יאמינו שיכול להתקבל רווח מדבר מה כדי שיסתקרנו. בסופו של דבר הם עושים הכל למען כסף ותו לא," ענה.
  "טוב, זו התחלה," נאנחה שולמית והתבוננה בענת. "הכל בסדר ענתי? בשבועות האחרונים את שקטה שלא כהרגלך. אני משערת שאת עדיין המומה מהתאבדותה של שלי," אמרה בחוסר שכנוע עצמי מוחלט. היא חשדה בטעות שענת עדיין ספקנית לגבי רצונה להיות מעורבת.
  ענת הייתה מודעת לעיניה החדות של שולמית וידעה שלא תוכל להסתיר את אהבתה הבעייתית משהו לנצח, אך קיוותה לתפנית כלשהי שתחסוך לה את הצורך להחליט לאיזה צד תיטה נאמנותה.

***

חודש יוני הגיע לסופו. השמש, שעדיין אפשרה להתהלך בימים מחוץ לבית מבלי שתעיק, משכה את הקבוצה להגביר את פעולותיה. רובם החלו את חופשתם או שעבדו יום מקוצר ולכן התאפשר להם להיפגש בכל יום. הם היו מתכנסים ליד הבריכה, נכנסים לשחות בה או מיד יוצאים לדווש על אופניהם. לפעמים היו יוצאים לטיולים בחברת ילדיהם ונשותיהם או סתם יושבים בפאב ושותים להנאתם. הם גם היו נפגשים לעתים קרובות בביתו של מי מהם, לרוב בביתו של דרור, משוחחים ביניהם בשקט ובאינטליגנטיות על נושאים ברומו של עולם.
  דבש דאג להביא את ענת איתו רק בשבתות בבוקר לקאנטרי קלאב המפואר. הוא לא רצה להפגיש אותה עם נשותיהם של חבריו. הוא גם נמנע מלהזמין אותה ולו פעם אחת לבקר בביתו של דרור, למרות שנתלתה באינספור ההזמנות להצטרף אל החבורה בימי החול כתירוץ, שוכחת לעתים שגיתית עלולה לזהות אותה. רק מאוחר יותר תבין שדבש ניסה להגן עליה מפני הידיעה שהם נגועים במעשיו של דרור מעצם שתיקתם לנוכח מה שהתגלה להם. תחושתה לא הייתה נוחה כי ידעה שהוא חושב שהיא תמימה כשה. דבריו של מוטי, שאמר לה שבני זוג, אוהבים ככל שיהיו, לא יכירו אחד את השני אלא בחלוף זמן, הדהדו בראשה. "הוא יכיר אותי," חשבה, "אך לא בטרם עת."
  "אתם נשואים, בנדיטים, היא עוד ילדה," היה מתערב ומסכל כל יוזמה.
  "ממזר חסר תקנה, אתה בסך הכל מעוניין להשאיר אותה לעצמך," הקניט אותו גיא שהיה כבן ארבעים. הוא התנשא לגובה של לא יותר ממטר שבעים. גופו, הגם שהיה גרמי, הפך במשך השנים לרופס מעט. שיערו החום החל להאפיר וגם עור פניו החל להתכרכם. דבש אמר לה שבאופיו גיא היה פחדן ולכן העריץ את דרור, שהיה היפוכו הגמור.
  למרות שדבש מנע ממנה מלפגוש את נשותיהם של חבריו, הרי שלא חסך במידע עליהן.
  "אשתו של גיא נמוכה וממושקפת כמוך, סופגנייה, אבל היא אקדמאית כמוהו וכשהכיר אותה הייתה לה משרה טובה ודירה מעולה ולכן לא היסס, במיוחד כשהבין שטובה ממנה לא ימצא."
  "יופי, אני ממושקפת וסופגנייה כמוה אבל אני עדיין לא סיימתי את התואר. וכסף? חפש, אם תמצא תעדכן אותי," הביעה מחאתה על ההשוואה.
  "את שונה מכל נשות חברי," אמר ברצינות, "את דעתנית ובשעת אמת לא תוותרי." היא חשבה לעצמה, "הנה לא עמדתי בהתחייבות שלי לשולמית והתאהבתי," אך הוא המשיך בתיאורו את גיא והיא הדפה את ייסורי מצפונה הצידה.
  "יש להם שני ילדים קטנים. כיון שנישא בגיל מאוחר, באמצע שנות השלושים שלו וגם היא הגיעה מזמן לפרקה, התוודה בפני פעם ואמר שאלו היו נישואי נוחות. בעת ההיא לא היסס ונישא, אבל דרור, הכרת את הטיפוס, נוטה להחדיר לכולנו שאם רק נדע לשחק בקלפים נכון נשים יפלו לרגלינו. טוב, אני לא צריך להתאמץ."
  "שחצן," אמרה והדפה אותו בצחוק ממנה.
  "יש לי תחושה שהוא מקנא בדרור על... איך לומר? הצלחתו עם נשים?" החליטה להתחיל ולהפעיל את הבלשית שבתוכה. דבש הרצין.
  "דרור בכל זאת נשוי. הישמרי לך כשאת מדברת איתם בנושא. מה את יודעת על נשים אחרות בחייו?" היא התפלאה על התגובה התוקפנית שלו.
  "כלום. רק שמעתי מגיא הערות. כביכול, דרור אינו נאמן לאשתו." היא התבוננה בו במבט שואל, חושבת שאולי אהובה יודע יותר מכפי שחשבה ואולי מוטי צדק כשאמר לה שדבש לא נגלה בפניה במלואו.
  "עזבי. זו נקודה חלשה אצלו," התבונן על רגליו המשוכלות.
  "לא טעיתי, נכון? דרור בוגד באשתו."
  "בסדר. לא אשקר לך, אבל אל תעזי לומר מילה," הזהיר אותה והיא חשבה לעצמה, "לא כמו שחשבתי. הם מודעים לכך שדרור בוגדני. מה עוד הם יודעים?"





פרק 11


בניגוד לענת, מוטי היה איתן בדעתו שדבש יודע יותר ממה שהוא מספר לאהובתו החדשה. אך דבש לא הראה סימנים שהוא מעוניין בקשר הדוק עם מוטי ולמוטי, שלא רצה ללחוץ אותו, לא נותרה ברירה אלא להגיע אליו דרך ענת. לשם כך היה חייב לערב אותה בחקירתו יותר מכפי שרצה.
  "הוא לא יודע כלום, אחרת היה מספר לי," אמרה לו בחוסר שכנוע כשהביע בפניה את ההשערה באחת השבתות כשנפגשו בפתח הקאנטרי. מוטי משך אותה הצידה למורת רוחה, כמו שעשה כמה פעמים בעבר. הוא כעס על עצמו על שנאלץ להודות שחקירתו תלויה במידה מסוימת גם בבחורה הזו. כמובן שתמיד היו לו מקורות מודיעיניים, אך מקור כמו ענת לא היה לו מעולם.
  "דבש רואה בדרור מודל לחיקוי, איך את לא מבחינה בכך? דרור גדול ממנו בשלוש עשרה שנים, נשוי ואב ואילו הוא רווק, אז מה יש לו לחפש אצלו אם אינו מעריץ אותו?"
  "הלוא יש ברית בינך לביני, אם אגלה משהו אספר לך, אבל אני בטוחה שדבש אינו יודע דבר," הזכירה לו את התחייבותה והוא הוסיף משלו בציניות:
  "אמרה ההולכת-על-ענן."
  "ברכה אחת צמחה לי מקשרי עם החבורה הזו, והיא שזכיתי להכיר את מתי, נשמה מועילה," החל לחשוף בפניה אט ֿאט פרטים מחקירתו כדי לערער את זחיחות דעתה. היא אכן הבינה מיד שיש פרטים חדשים ועצרה נשימתה כשהמשיך לספר.
  "תהיתי רבות איך מתי הפך להיות חברו של דרור והאם הוא מכיר צדדים אחרים בו נסתרים מהעין, אך נטיתי לחשוב שמתי לא יודע דבר שאם לא כן לא היה נשאר בקרבתו של דרור. כיון שמצא חן בעיני, הידקתי קשרי עמו ללא קשר לחקירה. הייתי נפגש איתו באמצע השבוע ביחידות ולא רק בשבתות כשכל החבורה נוכחת. איכשהו המפגשים הללו הפכו להיות קבועים. באמת ובתמים חיכיתי להם. לפני כמה ימים, אחרי ארבע פגישות, ברחנו מהמזגנים לפאב על חוף הים. הפוגה קלה מחום יולי המהביל שנפל עלינו השנה. זו הייתה הפגישה החמישית שלנו." מוטי שתק וענת לא הבינה לאן דבריו מוליכים.
  "מתי כבר נפתח בפני בנושא שהביך אותו הכי הרבה והוא נשים. ידעתי שביטחונו העצמי התערער מאז שאשתו עזבה אותו. ידעתי שהוא העריץ אותה, שראה בה שותפה שוות ערך. מדבריו הסקתי שהוא מעריך נשים על יכולת הסיבולת שלהן, על העובדה שהן מסוגלות להניע כמה דברים בבת אחת ובהחלט אינו רואה בהן יצורים מיניים בלבד. לכן הייתי מצפה ממנו להיות אבירי יותר כשמדובר בפגיעה בנשים, מתוך ראייה אובייקטיבית ונטולת רגשות פגאנים בנושא." הוא שוב עצר את שטף דיבורו כשראה על פניה מבט של דחייה מסוימת.
  "אתה לא מתכוון שהוא היה שותף של דרור במעשיו?" נזדעקה.
  "לא. אבל הוא היה מודע לחלק ממעשיו לפחות," אמר והתבונן בה כשקמה מיד מספסל העץ שעליו ישבה לצידו, נסערת כולה. "שבי," פקד עליה והיא חזרה למקומה.
  "שתקי בבקשה עד שאסיים. נושא הנשים התגלגל ביוזמתו. הרגשתי שהנושא מטריד אותו אך לא ידעתי מה ביחסי גברים ונשים טרד את מנוחתו. – אני לא ולנטינו ואיני חפץ להעמיד פנים שאני ולנטינו – התוודה בפני. – בכל פעם שהחבר'ה מדברים על נושאים כאלה, אני בסך הכול רוצה לצאת מזה בשלום, להצטייר כאדם מן הישוב, לא להיגרר לסיפורי אלף לילה ולילה כמו גברים רבים. אני מתכוון לכך שאני משתדל ששיחות כאלה יהיו שטחיות ככל האפשר – המשיך לדבר." גם הפעם מוטי נאלץ לקחת אוויר על מנת לברור את מילותיו.
  "בעודנו שותים יין לבן משובח ואוכלים מזטים, ישבה אישה יפה בשנות השלושים מולנו ושנינו נעצנו בה מבטים בו זמנית למשך כמה דקות. משהסטנו את מבטינו ממנה, נפגשו עינינו והבנו שמחשבותינו היו זהות. – לי יש מספיק בבית, אולי בשבילך – השלמתי את המחשבה המשותפת שלנו בקול. – אולי בשביל דרור, זה הטעם שלו – פלט מתי בציניות לא אופיינית לו אך מיד נראה מתחרט על פליטת הפה שלו. – אבל דרור נשוי באושר – אמרתי בפליאה מעושה מכוונת והאמיני לי שהיה קשה לי להעמיד פנים שאיני חוקר אותו. כיון שכך, ניסיתי להיות עדין ככל האפשר איתו ונתתי לו לשתוק כאוות נפשו." הוא שוב עצר וצער עלה על פניו. ענת ידעה שקשה לו לחשוף רגשותיו, על אחת כמה וכמה בפניה.
  "הוא ענה לי – דרור... אל תבין אותי לא נכון... אני חבר שלו שנים ולכל דבר יש הסבר... – אני אומר לך שאיך שאמר זאת השפיל פניו ומבטו היה עצוב משהו. אילו הייתי כלב, אוזני היו מזדקרות מעלה ֿמעלה. מיד עלתה בראשי המחשבה שטעיתי בו והוא היה מודע למעשים חמורים שעשה דרור. השוטר שבי מיד גבר על החבר וביקשתי שיספר. בהתחלה הוא ניסה להתחמק – די, לא נעים – הסמיק לי פתאום. אלא שבשלב זה לא היה לו סיכוי לחמוק ממני. הייתי צריך לגייס את כל המניפולציות שיכולתי אז אמרתי לו – נו. בחייך, מה? אנחנו מתבגרים נבוכים? – הוא היסס ונראה חוכך בדעתו אם יוכל לבטוח בי. הרי הייתי חבר חדש בחבורה הסודית הזו. קראתי את מחשבותיו מיד." ענת לא שיערה עד כמה היה שוטר קשוח בתוכו ועד כמה היה קשה לו להעמיד פנים שהוא נחמד כשמולו מוצגים מעשים זדוניים.
  "המשכתי לעודד אותו – זה בסדר. מה דרור כבר עשה? לכל אחד מאיתנו יש תשוקות. אנחנו גברים וזה אך טבעי. גם לי יש פנטזיות לעתים. דרור, נו, הוא אוהב הרפתקאות, ביג דיל. – בקושי יכולתי להיות קליל על מנת להגביר את אמונו בי. בתוכי הייתי מתוח כמו קפיץ."
  "אם הוא יודע משהו, גם דבש יודע?" שאלה ענת יותר את עצמה מאשר את מוטי, שלא התייחס לשאלתה ונדמה שרצה לספר בקול את הסיפור לעצמו יותר מאשר לה.
  "מתי חשב שיש אינטימיות גברית בינינו. כך הוא ראה את השיחה ולכן המשיך לדבר – אני לא רוצה להצטייר בעיניך כמתחסד, כמי שאין בו עניין ברכילות גברית בריאה. אבל תחילה עליך לדעת, כאיש משטרה, שאני לא תמיד יודע מה גבולות האסור והמותר במשחק המינים. כלומר, גברים לא תמיד נוהגים ברוך בסיטואציות אינטימיות, אך אני חושש שאני שונה מרוב הגברים ונהגתי לגעת בנשים משל היו עשויות מחרסינה. – בזמן שאמר את הדברים הסמיק ורחמי נכמרו עליו כשראיתי כמה קשה לו להתוודות." מוטי שוב התכנס בתוך עצמו לפני שהמשיך.
  "לאחר כמה דקות של שתיקה, מתי הוציא בשקט את הנייד שלו, נקש על כמה מקשים והושיט לי אותו. מול עיני נגלה סרטון פורנוגראפי. תחילה לא הבנתי מה אני רואה או את מי אני רואה אך אחרי שאימצתי את עיני כרבע שעה, חדרה בי ההכרה שמדובר כאן בראייה של ממש. לא הרבה דברים מוציאים אותי משיווי משקל, אפילו לא עבריינים כבדי משקל. ראיתי כיצד מסוגלים בני אנוש מטונפים להגיע לדרגות סדיזם ללא שמץ של נקיפות מצפון אבל כאן לא יכולתי לעצור את עצמי מלהתרגש. אני יכול לספור את הפעמים שבהם בכיתי בתפקיד על יד אחת." לענת נדמה היה שבעיניו התהוותה מעט לחלוחית.
  "הנה, מול עיני הייתה מונחת האמת. מתי ראה אותי מתרגש ולחש – רציתי למחוק אותם בהתחלה, אבל משהו התמהמה בי. מוטי, האמן לי שלא עוררות הייתה זו. – האמנתי לו. מתי המשיך – לא צפיתי יותר מאשר כמה שניות בכל סרטון, הייתי נבוך מדי. אחר כך תירצתי בכול מיני תירוצים את ההתנהגות הזאת שלו. התמהמהתי מלמחוק אותם כי לא רציתי להתעלם. כל זמן שיש לי את הסרטונים ששלח, אהיה חייב להתייחס. – אני גבר ולא רציתי שמתי יראה אותי בוכה אז עצמתי את עיני וכיווצתי שפתי לבל תצא יבבה למרות שהוא ציפה שאומר משהו. הייתי צריך לפעול מהר." ענת התבוננה בו בניסיון להבין מה כבר רצה לעשות ומיד המשיך.
  "מתי נעשה גלוי לב – כמו שאתה רואה, הוא צילם שתי דקות פה ושלוש דקות שם, לא צילם ברצף. גם פניו אינם נראים בהם, רק האישה מופיעה במלואה. הוא רברבן מטבעו, אולי הוריד את זה מהאינטרנט וייחס לעצמו. אבל אם זה אמיתי הוא הגזים – אמר לי. פתאום נראה כמתחרט על שסיפר לי וכדי לרכך את הדברים הוסיף – אני אוהב אותו אבל הוא אוהב להדהים. אני רוצה לשמוע את דעתך – הבנתי שטעיתי בו והוא רק ציפה לכך שאסכים שאין זו אלא הגזמה ותו לא. הבנתי גם שאין לו את הניסיון הדרוש, כמו שהודה, להבחין בין משחק אהבה לבין אלימות ברוטאלית עבריינית." הוא התבונן בענת והיא התבוננה בו, מבינה שאילו יכול, היה קל לו לספר את הדברים לפרוכטניס או לשולמית מאשר לה.
  "אחרי כמה דקות נוספות של שתיקה מחשבותיי הוסדרו. שאלתי אותו בשקט, תוך כדי שאני ממשיך לצפות בסרטונים –
  "אחרי כמה דקות נוספות של שתיקה מחשבותיי הוסדרו. שאלתי אותו בשקט, תוך כדי שאני ממשיך לצפות בסרטונים, אם היו פעמים נוספות. ידעתי שנכנסתי לחקירה רשמית אבל לא רציתי להפוך מיד את עורי לבל יסתגר בתוך עצמו. רק באווירה הידידותית הלא פורמאלית ששררה בפגישה יכולתי לדלות מקסימום פרטים. – לא ברוטאליים כמו אלו – לחש לי. – מעניין אותי אם הכל נעשה עם אותה אישה – המשכתי לתחקר אותו ולא הייתי זקוק יותר למניפולציות כי הוא ענה בצייתנות ונראה מעודד מכך שיש לו אפשרות לפרוק מעליו חלק מהמועקה שנכנס אליה. – לאו דווקא – ענה.
  "למה אתה מספר לי?" התפרצה ענת לפתע פתאום, "זה לא אומר שגם דבש ידע. הוא לא כזה. הוא לא ישתף פעולה עם אלימות כזו," אמרה כשכל גופה רועד.
  "תתבגרי. אף אחד מחבריו לא עשה משהו פיזי אלים אבל כולם ידעו ושתקו, גם אם דעתם לא הייתה נוחה. האם זה עושה אותם למשתפי פעולה בפסיביות שלהם? אני חושב שכן. במצב כזה היה עליהם לדווח מיד, אבל תקשיבי להמשך ואז אולי תתרצי יותר." ענה לה בקול סמכותי, "תני לי להמשיך ואל תוציאי הגה מפיך עד שאסיים. זמננו קצר. תיכף יבואו כולם," פקד עליה.
  "רציתי לדעת אם הוא סדרתי ומתי אישר – דרור צילם סרטונים עם נשים אחרות במשך השנים. – הוא נידב את המידע בתמימות, לא חש לרגע שהוא נחקר על ידי קצין מודיעין בכיר. אתה יכול לשלוח לי את הסרטונים לנייד שלי? אולי אמצא משהו שיסביר את פשר ההתנהגות הזאת. ישנה אפשרות שהאישה שיתפה פעולה – ביקשתי ממנו, אך למעשה הנייד שלו היה בידי וכבר לא היה אכפת לי מה יחשוב. מבלי לחכות לתשובה, שכן לא הייתי יכול להרשות לעצמי תשובה שלילית, נקשתי על כמה מקשים ושלחתי את הסרטונים לנייד שלי. כל מה שהיה לו לומר אחר כך, היה שאצפה בהם בעצמי. הוא עצמו לא מצא ריגושים בהם מלבד רחמים על האישה המצולמת שלא הכיר. הוא היה בטוח שהעניין שלי בסרטונים מתמצא רק במציצנות. חשבתי לעצמי עד כמה הבלמים של חברי הקבוצה היו משוחררים למרות שדעתם על עצמם הייתה חיובית מעל ומעבר."
  "דבש לא כזה," מחתה נרגשת עד דמעות.
  "אני רוצה שתאמיני שהוא לא כזה כי אזדקק לך על מנת לעזור לי. ענת, האישה המצולמת הייתה שלי," אמר לה ללא רחמים אך פתאום התעשת והתרכך, "את בסך הכל מכירה אותו כמה שבועות."
  "מה אתה רוצה שאעשה? שאבוא אליו בהאשמות? איך תוכל לדרוש ממני דבר כזה?" התפרצה שוב.
  "אמרת לי שהוא מתחמק מלקחת אותך לביתו של דרור."
  "וטוב שכך, כי גיתית תזהה אותי," ענתה בהחלטיות.
  "בסדר. לעת עתה רק תהיי ערנית," אמר ובהיסוס הוסיף:
  "מתישהו את מתכוונת לספר לשולמית על יחסיך עם דבש?"
  היא ניגבה דמעותיה והסמיקה לפני שענתה לו:
  "נגררתי לתוך כל העסק הזה. תן לי זמן לעכל בעצמי את השינוי הדרמטי בחיי." היא ראתה את דבש עולה עם חבריו במעלה הדשא וידעה ששעת ההכרעה לא רחוקה.

***

היה לו, לפרוכטניס, שבוע להתכונן לפגישה עם דרור. הוא הוציא מהמגירה את תרשימי המשדר שהשתעשע בבנייתו ושמלכתחילה לא קבע את מטרתו. הוא אהב לגשש בחושך ולגלות את תכונותיו אט ֿאט. עתה נראו לו בסך הכל תרשימים שכל סטודנט בשנה השנייה ללימודיו היה יכול לשרטט ולכן שקד במשך כל אותו השבוע ללטשם, מקווה שדרור לא מקצועי עד כדי שידחה אותם מיד. הוא ידע שדרור מצטיין כאיש מכירות יותר מאשר כאיש פיתוח. לכל הפחות קיווה שלא ידחה אותו לפני שיהיו לו ממצאים כלשהם בנוגע לחקירה. פרוכטניס שינה פה, שיפץ שם, כתב ביומנו מה בדיוק יאמר לדרור, שינן את זה ולבסוף, בהגיע יום הפגישה, הרגיש שעשה את כל ההכנות לקראתה ויותר מכך לא יכול היה לעשות.
  הוא לבש חולצה משובצת מבד סינטטי זול, מכנסי ג'ינס מהוהים שלא התאימו לגילו וגם לא יכלו לכלוא בתוכם את כרסו הקטנה, ונעל נעלי התעמלות לבנות ישנות. לא שלפרוכטניס היו רק בגדים כאלו במלתחה, לא ולא. נהפוך הוא, מלתחתו הייתה רוויה בחליפות שנתפרו במיוחד למידותיו על ידי אחד מחייטי הגברים המבוקשים ביותר, שדאג שתטשטשנה את גובהו הנמוך ותעלמנה ככל האפשר את כרסו, כרס שמלווה אותו מאז שנות השלושים שלו, אלא שהוא רצה להקרין תדמית מסוימת של גבר בגיל העמידה שאינו מוצא ארגון שיקבלו לעבודה במקצועו, ועל כן, בגלל הבטלה שנכפתה עליו, החל להמציא המצאות במטבח ביתו הצנוע. הוא ידע שאיש מכירות כמו דרור ידע מיד "לזהות" את הממציא המבריק אך התמים. כאן הסתמך על כישרונו לשכנע אחרים שכדאי להם "לקנות את המצאתו" במחיר זול, בטרם יגלוה מתחרים.
  פרוכטניס לא אמר זאת במילים, אך נתן לדרור להבין שבינו לבין הפקת רווחים פעורה תהום עמוקה. הוא לא איש עסקים ולא איש מכירות אלא איש מקצוע יצירתי. מהבחינה הזו צדק. דרור היה צריך רק להתבונן בו לרגע אחד בתחילת פגישתם, כדי לחשוב בדיוק את מה שפרוכטניס רצה שיחשוב. הזלזול בפניו אישר זאת.
  בחדר נכחה גם מיקי. דרור ומיקי ישבו מעברו האחד של שולחן הישיבות המהודר שהיה ממוקם בצמוד למשרדו של דרור. חדר זה שימש את הדרג הניהולי הבכיר ביותר, בעיקר את מנהלי הפרויקטים. אחר כך פרוכטניס ילמד שהעובדה שדרור בחר את חדרו בצמוד לחדר הישיבות, לא הייתה אקראית. הוא רצה לשמוע מחדרו במה דנים שאר מנהלי הפרויקטים. כל זאת, כדי להיות צעד אחד לפניהם.
  "ההשערה שלי היא שבעזרת גלי קול ניתן יהיה לבודד אזורים רצויים במוחו של אדם, להכניס אותם למעין קופסא ורק מי שישלוט בקופסא יוכל להחדיר למוחו של אותו אדם מחשבות, בניגוד להיפנוזה, שמשפיעה על כל גופו של אדם. זה בגדול. לא נשלוט על כל חלקי המוח. אנחנו צריכים שהאובייקט ימשיך לתפקד רגיל. הוא יעשה כרצוננו רק דרך אותו חלק שנתביית עליו. למשל, דיבור, אנחנו נשדר לו מה לומר." פרוכטניס קיווה שבליל הדברים שאמר לא יובנו אך ירשימו.
  "בעזרת משדר. אני מבין. הרעיון הוא לשלוט במישהו רק חלקית. זה נשמע רעיון שלקוח מסרט כלשהוא שראית," אמר דרור באירוניה.
  "כל הזמן מנסים לשפר רובוטים כדי שידמו כמה שיותר בתפקודיהם לבני אדם ובינתיים העולם מתפוצץ מאוכלוסיה. למה לא לקחת אוכלוסיות שממילא אינן מועילות בכפר הגלובלי, ואפילו מזיקות, כמו טרוריסטים, ופשוט לשלוט באותו חלק במוחם מרחוק, על מנת שיביאו תועלת במקום נזק? הם לא ידעו כי שולטים בהם כי לא תידרש כל פלישה לגופם. לא ידרשו מלחמות עולם לשם כך." פרוכטניס חשב שאם ימשיך לדבר על הרעיון הזה הוא עלול להתאהב בו בעצמו, מה שהיה כבר חורג מגבולות ההיגיון והמוסר שלו עצמו. הוא לא רצה לאתגר עצמו. אסור לו להאמין אפילו שהדבר יתכן בפועל. דרור וודאי אינו חושב על הצד המוסרי של בניית יכולות טכנולוגיות שכאלה. אך הוא ראה שעורר את דמיונו של איש המכירות.
  פרוכטניס חש פתאום דחייה מהגבר הגדול היושב מולו. הוא שמח על כך שטכנית, למיטב ידיעתו, לא ניתן היה לבצע את הרעיון. לנגד עיניו המפוכחות אורו עיניו של דרור באלפי נצנוצים קטנים.
  "הרעיון מטורף אמנם אך רעיונות מטורפים לפעמים משנים מציאות לבלי הכר. ראינו את זה לאורך כל ההיסטוריה ואם תתכן דרך לבנות משדר כזה, הרי דף חדש יפתח לעולם," אמר דרור ופרוכטניס הוסיף בליבו "וגם לך כץ, חתיכת שתלטן." דרור המשיך:
  "אך עד התוצאה המיוחלת הדרך ארוכה, אם בכלל."
  אחר כך, כשפרוכטניס ידווח לשולמית, ענת ושאר המתנדבות על הפגישה, יוסיף את שחלף באותם רגעים במוחו, המחשבה שדרור התרגש מעצם העובדה שיוכל לשלוט במוחן של נשים, על אף שהעמיד פני אדיש.
  "ברור לך שאם אסכים לבדוק את הרעיון, תצטרך לעבוד כאן אצלנו? נקבע כמה חודשים ידרשו לך להציג לנו את אב הטיפוס. כיון שאני מבין שעליך להתפרנס, אציע לך משכורת לא רעה בכלל." דרור היה ענייני.
  "אני מבין..." פרוכטניס חשב שכל מה שיידרש לו היה חודש אחד בלבד. לכן ממילא לא חש פחד בליבו על כך שייתפס כנוכל משלא יוכל לספק את הסחורה. ברור לו שדרור יחשוד בשלב כלשהו שמניעיו שונים, למרות שדאג במהלך השנים ששמו לא יופיע בשום מקום ובפרט באינטרנט. גם אם יחפשו תחת כל ערך לא ימצאו אותו.
  אבל הבדיקה הביטחונית שהתבצעה בתוך כמה שעות כפי הנראה הייתה שטחית למדי. אף אחד לא תאר לעצמו שהאיש המבוגר והחביב הזה היה בלש ממולח שלא הסכים לוותר אף פעם, והיה מביא חקירות רבות לכדי סיום יעיל. הוא עבר תהליך קליטה מזורז, הונפקה לו תעודת עובד, הכירו לו אנשי פיתוח אחרים, הקצו לו שולחן, הוליכו אותו למעבדות והובהר לו שיהיה תחת פיקוח מתמיד. אנשי מחלקת מחקר ופיתוח הראו חשדנות מסוימת כלפיו אך דרור התעקש. למרות שלא ידעו את הסיבה לכך, הלכו עמו יד ביד. הם סמכו על הצלחותיו של דרור בעבר. הצלחות אלו נבעו מנכונותו להסתכן. הם לא רצו להיתפס שמרנים. השמרנות היא אויבת החדשנות, אלא שלעתים היא נדרשת כדי לא ליפול בפח. הם לא חסכו את מחשבותיהם מפרוכטניס ונתנו לו להרגיש שאינם מאמינים בהמצאתו.
  כשחזר הביתה מיום העבודה הראשון שלו בסֶנס, חש עייפות נוראית. הוא לא העז לזוז מהמעבדה ובקושי הלך להתפנות. הוא ביקר בחטף במסעדת העובדים המשופעת במזון מכל טוב ומיד חזר למעבדה. לא היה לו ספק שמתישהו דרור יבין שאינו יכול להמציא לו משדר באופן שתיאר. לכן היה עליו כבר ביומו השני למהר ולהתיידד עם קולגות לעבודה, בתקווה להשיג את המידע שבו חפץ.
  פרוכטניס ניתק קשר טלפוני עם שולמית והמתנדבות. הוא חשש שמא בכל זאת מישהו בסֶנס יחליט לעקוב ולהאזין לשיחותיו. בכל אלה הייתה שמחה פורתא כשמצא שבסֶנס עבדו גם אנשים מהישוב, כאלו שניהלו חיי משפחה על מי מנוחות ולא עסקו בדברים לא חוקיים. למעשה היו אלו רוב רובם של עובדי החברה הסודית הזאת, כמו שקלט אותם בראייתו החדה.
  כבר בשבוע הראשון קשר קשרי ידידות עם רבים מהעובדים. הוא דאג להצטרף אליהם לארוחות הצהריים או הסתובב מעבר לנדרש באזור המטבחון כשהלך להכין לעצמו קפה. הוא לא מצא במהלך השבועיים הראשונים ולו אישה אחת שזיהה אצלה סימנים של עצבנות או פחד. נהפוך הוא, העובדות היו עליזות למדי, התלוצצו והקניטו את דרור. הוא אפילו זיהה מבטי חיבה אצל רבות מהן. אז מדוע שלי? מדוע בכל זאת הסתכן ובחר בשלי? מה היה שונה בה מלבד פשטותה? הוא פגש בקרב העובדות נשים פשוטות אחרות. האם פשטות משכה אותו או שמא היא נבחרה באקראי? האם היא יזמה או הולכה שולל על ידו כי זיהה חולשה מסוימת בה?
  התשובה לא אחרה לבוא. כעבור כמה ימים, כשהצטרף לשולחנם של אנשי מחלקת החשבונות שאכלו בשקיקה את ארוחת הצהריים, דיברו על הא ועל דא, אחד מהם פלט באגביות שמצאו לשלי מחליפה. אוזניו הזדקרו כמו אוזניו של כלב ציד והוא עט על הנאמר בליבו. אלא שעשה עצמו טרוד בהתענגות על המזון, בתקווה לשוות לנאמר חוסר חשיבות מבחינתו.
  "למה היא עזבה מקום עבודה כל כך טוב כמו סֶנס?" הפטיר כביכול בחוסר עניין. הם שתקו דקה ואז מישהי אמרה:
  "אומרים שהתאבדה. לא יודעים למה." הוא הפסיק ללעוס ועטה על פניו מבט נדהם.
  "זה תמיד קשה פי שניים ממוות טבעי. אני מתכוון להתאבדויות. היא הייתה נשואה? היו לה ילדים?" שאל וניסה לפתח את הנושא.
  "בעל ושלושה ילדים צעירים. הלכתי פעמיים לבקר אותם. עצוב," המשיכה הקולגה. פתאום הבחין במיקי שישבה בשולחן סמוך והקשיבה לשיחה בדריכות. הוא התפעם. אין ספק שהיא יודעת משהו.
  אחר כך, כשפנה למיקי בענייני עבודה והיא ענתה לו על שאלותיו עשה עצמו כלא מרוכז.
  "לא קלטתי. סלחי לי. פשוט סיפרו לי משהו מזעזע בארוחת הצהריים על עובדת שלכם שהתאבדה לא מזמן."
  "אה... שלי, כן, טרגדיה..." ענתה וניסתה להסב את השיחה שוב לעניינים מקצועיים. אך פרוכטניס לא אבה להניח לה וכעבור כמה דקות שבהן רק מיקי מדברת, שבר שתיקתו והסיט את השיחה שוב לשלי.
  "סלחי לי שאני חוזר לאישה שהתאבדה," בכוונה לא אמר 'שלי', כדי שיראה כאילו הייתה זו הפעם הראשונה ששמע את שמה, "למה התאבדה? זה מעניין אותי כי חבר שלי מהצבא התאבד לפני שנים וזו הייתה טראומה בשבילי. מאז כל דבר כזה מוציא אותי משווי משקל," שיקר, "הכרת אותה היטב?"
  "היא עבדה במחלקת חשבונות אז מן הסתם הכרתי אותה, אך לא לעומק," נאנחה. מיקי לא הייתה שקרנית טובה וגם לא ידעה כיצד לנהוג במצבים רגשיים מורכבים, התרשם מאופייה. אבל היא כפי הנראה זיהתה בו רגישות גדולה לזולת ובחולשה זמנית, לא אופיינית לה, כמו שלמד לאמוד אותה אחר כך, התוודתה:
  "הלוואי שהייתי רגישה אליה יותר ומתעניינת בחייה," היא התכוונה לכך ופרוכטניס זיהה את הסדק הקטן.
  "אבל לא ראית סימן? משהו בהתנהגותה שהיה מרמז על הבאות?" שאל בהתלהמות קטנה.
  "היה משהו אבל הוא לא נגע לי," הם עברו ממצב של עמידה למצב של ישיבה.
  "משהו רציני?"
  "סטוץ קטן שהיא ניהלה עם אחד העובדים כאן." הוא חש שמשהו בתוכה רצה לספר פרט או שניים למישהו כדי לשחרר את המועקה על לכתה של שלי.
  "כן?" חיכה בסבלנות. הוא ידע מניסיונו שרגעי האמת מופיעים בפתאומיות ובשטף.
  "תבטיח לי שכל מה שאני מספרת לך לא יצא החוצה לעולם?" הוא הבטיח. הוא היה מבטיח להרים את כדור הארץ על כתפיו ובלבד שתמשיך לדבר.
  "דרור חיזר אחריה. הם נפגשו כמה פעמים. דינם של בגידות שהן דועכות כך או אחרת. יכול להיות שהיא התאהבה בו ובהיותה אישה פשוטה שלא יכלה להתמודד עם רגשות עזים פתאומיים, כי לא היו לה את הכלים הדרושים, התאבדה." הוא לא קיבל את הסבריה כפשוטם.
  "שאלה לי אליך, מלבדך, עוד מישהו כאן ראה או שמע משהו שמתקרב למה שאת מספרת?" פתאום היה ענייני.
  "לא."
  "המשטרה לא חקרה פה? בכול זאת, מוות לא טבעי."
  "לא עד כמה שידוע לי. לא ראיתי כאן משטרה." הוא ראה שהיא רצתה להפסיק את השיחה. לפתע נראה שהשיחה גרמה לה לאי שקט ולפליאה על עצמה על שהיא משתפת אדם זר בנושא כל כך טעון.
  "סיפרתי לך מספיק. תשכח הכול ובוא נחזור לעבודה."
  קצה החוט ניתן לו. היא נתנה לו את ההוכחה בשיחה זו שהקליט בחשאי, שהיו יחסים בין דרור לשלי טרם מותה. אחר כך ישמע את ההקלטה וישמיע אותה שוב ושוב גם לנשות המרכז. הוא יאמר להן שזו הוכחה שדרור נכח במרחב של שלי בימיה האחרונים, למרות שעדיין תטען הטענה שלא הוא הסיבה למותה.
  באותה שיחה פרוכטניס לא זיהה שמיקי מאוהבת בדרור. הוא סבר אז שהיא אישה ישרת דרך שאינה מסוגלת לחיות עם המתח שנוצר בתוכה בעקבות התאבדותה של שלי. במוקדם או במאוחר הייתה פוצה פיה.


בהזדמנות הראשונה ניתח את אופייה של מיקי באוזני טוני. "כמהנדסת למדה לחשוב באופן שיטתי," אמר אחרי ששמע את שיחתם המוקלטת גם בימים שלאחר מכן. "היא מחפשת רציונל בכל דבר ואם היא לא מוצאת אותו, היא שוקעת שוב בחוסר שקט כתוצאה מהתוהו ובהו שחוסר רציונאליות גורם לו."
  הוא חיכה להזדמנות לפתוח שוב בשיחה בנושא עם מיקי, לפני שתבין שאין לו באמת מה להציע לחברה בתחום המקצועי. אלא שבתום השבוע השלישי לשהותו בסֶנס, החל לראות את חוסר שביעות הרצון על פניהם של דרור ומנהל מחלקת מחקר ופיתוח. ואכן, הם קראו לו מוקדם משציפה לשיחה והודיעו לו לקונית שאינם מעוניינים בהמצאתו חד משמעית.
  פרוכטניס ידע שלא יוכל לשכנעם להעניק לו ארכה נוספת ונכנס לדילמה נוראית כיצד להמשיך את החקירה כשהוא לא נמצא בסֶנס.

***

שבועיים ישב לו פרוכטניס וחשב באיזו תואנה יצור קשר עם מיקי. שבועיים לא מצא תשובה לכך. אחרי שבועיים נסע למקום מגוריה וחיכה מתחת לבנין עד שהגיעה השעה תשע בערב, עת מכוניתה נכנסה לחניית הבניין היוקרתי שגרה בו.
  הוא יצא מרכבו ומיהר אליה לפני שתעלה לביתה. מיקי הופתעה כשראתה אותו חוסם את דרכה.
  "מיקי, אל תיבהלי אבל אני חייב לדבר איתך. זה חשוב."
  "אם אתה רוצה אורכה בסֶנס, לא אני הכתובת. אני בסך הכול מהנדסת זוטרה ואם כי הרעיון שלך מבריק, לא היה בידיך באמת משהו שאיתו היינו יכולים לפחות להתחיל לעבוד. בסך הכול שרטוטים פשוטים," התמקדה במה שחשבה כסיבה לנוכחותו.
  "מיקי, אני צריך לספר לך את האמת. אני יודע שאני מסתכן בכך שאני נותן בך את אמוני, אך את התקווה האחרונה שלי. שלנו."
  מיקי התבוננה בו בעניין רב וסקרנותה נראתה על פניה. היא לא הזמינה אותו לעלות לדירתה. הוא ידע שהיא פעלה על פי כללי הזהירות שהונחלו לה בסֶנס.
  "אני מוכנה לשמוע ותו לא," אמרה לו בנוקשות שלא חשב שקיימת בה.
  "פייר אינף," אמר לה באנגלית.
  "יש ספסל כאן ברחוב. נשב שם," מיקי בחרה מקום מואר שאנשים התהלכו בו הלוך ושוב. בנוסף הייתה גם חבורה של נערים ונערות קולניים שעמדו במרחק כזה שיכלו לראות אותה. הוא הבין את הצורך שלה בזהירות מפניו.
  הם התיישבו על הספסל ופרוכטניס סיפר לה את האמת, מי הוא ומה מטרתו. הוא הציג בפניה תעודות שונות המעידות על זהותו. תחילה הייתה נסערת ואחר כך כעסה.
  "ואני החוליה החלשה? ממני אתה רוצה להוציא מידע? מה גורם לך לחשוב שאני לא מרימה טלפון לדרור והם כבר יטפלו בך?" התכוונה לסֶנס.
  "כי את ישרה. כי את יודעת את האמת. כי מסתובב פושע מסוכן מגובה על ידי אנשים חזקים אינטרסנטים. מיקי, לא תוכלי לחיות עם עצמך אם יקרה למישהי עוד משהו מפלצתי כזה. אולי את מעריצה אותו עכשיו בצורה עיוורת, אבל יום יבוא ותתפכחי. מיקי, אני זקוק לך לצידנו." כל מילה שאמר הגיעה מדם ליבו. הוא ידע שמיקי חשה בזה.
  "הוא תחת שליטה. האמן לי שאין סיכוי עכשיו שיחזור על מעשיו."
  "למה כוונתך?" הוא חש שהוא נמצא בעלטה גמורה. מה שידע היה כנראה רק קצה הקרחון.
  "עשו איתו סידור כלשהו," ענתה וקמה ממקומה ומבט נדהם על פניה, "אתה בטח מקליט את השיחה, אלוהים ישמור, איך לא עלה בדעתי מיד?"
  הוא לא ענה לה על כך. היא המשיכה בכעס:
  "אני לא אעיד נגדו. תשכח מזה. אבל אני גם לא אספר לאף אחד על השיחה בינינו." הנה, היא יודעת שאני צודק, חשב.
  "עם מה את מותירה אותי עכשיו?" גם הוא קם ממקומו.
  "אני אוהבת אותו," התוודתה בלחש ודמעות עלו בעיניה. פרוכטניס הופתע.
  "אישה כמוך, משכילה, מה את חושבת שיקרה? שהוא יעזוב את אשתו? שיפסיק לפגוע בנשים אחרות? את לא מבינה שהוא חולה? אולי יש בו צד מקסים שהוא מראה לעולם אבל בפנים הוא רקוב, גבר חלש. תמשיכי לעבוד איתו, תמשיכי לפנטז עליו, תמשיכי לקוות, אל תהיי ריאליסטית. אבל יום אחד תתעוררי וליבך השבור בידיך ולא תדעי מה לעשות איתו." הוא כעס.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 



 

***


   
   
   
   
   

© כל הזכויות שמורות

מירה מרקוספלד

אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני, אופטי או מכני או אחר כל חלק שהוא מהחומר שבספר זה, בין לשימוש פנימי או מסחרי. כל שימוש החורג מציטוט קטעים קצרים במסגרת של ביקורת ספרותית אסור בהחלט, אלא ברשות מפורשת בכתב מהמחברת, מירה מרקוספלד.

תגובות

ofnamira@gmail.com