אתר ספרים וכתבי יד

מירה מרקוספלד


גלגול אישה נמכר כספר דיגיטלי בחנויות המקוונות הנבחרות

נותרו מספר עותקים מודפסים למכירה במחיר 20 ש"ח במייל

ofnamira@gmail.com
                                                 


גרני נמכר כספר דיגיטלי בחנויות המקוונות הנבחרות

נותרו מספר עותקים מודפסים למכירה במחיר 20 ש"ח במייל

ofnamira@gmail.com



כתב יד


תקציר

עמוק בליבה של ישראל המודרנית, הנאורה, טבועה תיבה עתיקה, זכר לעברה. תיבה זו מזכירה שפעם התהלכו על אדמה זו גברים לבושים בשרוואלים, ראשיהם עטורים בכאפיות. פעם רקמו נשים את שמלותיהן ועל ראשיהן בד לבן שכיסה את שיערן. פעם הסתובבו גמלים על החול החם בנגב וילדים רעו צאן. האמנם רק פעם? ומה היום?
פעם התקיים מנהג מילת הנשים בחברה הבדווית. פעם... והיום?


המפגש בין דרור, בהווה איש היי-טק מצליח, בעבר נער מטופח מיישוב אמיד, לבין טאלב, הבדווי מהפזורה, שבאקראי חשף אותו למנהג מילת הנשים, הוריד אסונות כבדים אחר כך על נשים תמימות ובנות משפחה אוהבות. דרור, ששלט בחוכמה בכל, לא יכול היה למחוק מזיכרונו את מראה מילת ילדה בדווית קטנה, אי-אז, בשנות השמונים של המאה העשרים, שוקרייה.


שנים רבות לאחר מכן, בימינו אנו, תתגלה סטייתו של דרור במלוא חומרתה. אך למזלו, חבריו ואוהביו שמו להם למטרה להגן עליו למרות פשעיו. היחידות שלא הסכימו להניח לו, היו עורכת הדין שולמית בר-נוי ושאר המתנדבות מהעמותה שהקימה להגנת אותן נפגעות תקיפה מינית.


לעמותה מצטרפת ענת, סטודנטית בת עשרים ושמונה, שבעיצומו של המאבק להביא את דרור לדין, מתאהבת בחברו הטוב ביותר.


"איש משפחה" הוא ספרה השלישי של מירה מרקוספלד, שמטרתו לעורר מחשבה על אותם גיבורים שאוהבים להעריץ, שלפעמים, גם אם יש להם הפרעת אישיות כלשהי, רק בגלל שהם מפנים אותה כלפי החלשים מהם, אין רואים אותה. לכן גם לא מאמינים שהגיבור – גיבור רק על חלשות.

.אישה לאישה כי אין ברירה

זכר ונקבה ברא אותם וגם אם טובים השניים, הילכו יד ביד ללא חמלה


כל קשר בין הדמויות והאירועים המופיעים בספר לבין המציאות, מקרי בהחלט והם פרי דמיונה של הסופרת בלבד





פרק 1

ספטמבר תעתע בדרום. החום הכבד ששרר זה חודשיים עדיין לא הראה סימני התפוגגות על אף שהיה זה כבר סוף החודש. לאוגוסט, קודמו, הייתה לגיטימציה להרתיח את דמם של הבריות והם קיבלו זאת בהבנה. מספטמבר ציפו שיצנן מעט את הגוף. אלא שספטמבר התעצל ולא העניק להם הפוגה נעימה לפני בואו של מזג האוויר הקיצוני השני, הלא הוא החורף. מאז ומעולם היה קשה לחוש בבאר-שבע את ההבדל בין אוגוסט לבין ספטמבר וכל שניתן לעשות היה להמתין.
  ששת שולחנות הפורמייקה הירוקים שעמדו מחוץ לבית הקפה השכונתי של סאלח ננטשו על ידי הלקוחות. הללו העדיפו את ארבעת השולחנות שעליהם נפרסו שעווניות פרחוניות, בתוך בית הקפה הממוזג שהמה מאנשים.
  ענת הייתה צריכה ללכת מהתחנה לבית הקפה כעשר דקות ברגל. לאוטובוס שהסיע אותה מהאוניברסיטה הייתה רק עצירה אחת בשכונה הוותיקה שבתיה הישנים החלו להתפורר ותושביה החלו להזדקן. אך היא לא קוננה על מזג האוויר המחניק. בת עשרים ושמונה הייתה והרגישה עדיין את חדוות הנעורים בה. הללו טמנו בחובם תקווה וורודה לעתיד לבוא וכל קושי היה זמני בהחלט בעיניה.
  "לאט. מה את ממהרת? לא קרה כלום," קידמה את פניה לואיז, אשתו של סאלח.
  "תארי לעצמך, חצי שעה חיכיתי לאוטובוס עד שהואיל בטובו להופיע," התנשפה ענת וחייכה ללקוחות המוכרים לה היטב. שלוש פעמים בשבוע עבדה אצל סאלח ולואיז שמזה ארבעים שנה התפרנסו בכבוד מבית הקפה שבבעלותם. יחד עם לקוחותיהם התבגרו במרוצת הזמן. למאפיה וכריכיה של לואיז יצא שם טוב בכל השכונה. סאלח מצידו הכין קפה משובח מפולים שטחן במקום. ריח הקפה היה פושט עד לרחוב וגורם לעוברים ושבים להתמוגג.
  ענת סקרה את המקום בזמן שיישרה את משקפי הראייה המיושנים משהו שהרכיבה. היא פיזרה את שיערה הארוך המתולתל שגוונו היה חום כהה, אך מיד התחרטה ואספה אותו שוב לפקעת. בעדינות הידקה אותו בסיכת ראש שחורה, במיומנות של סטודנטית שקדנית שאין לה זמן להתעסק בזוטות כמו הופעתה החיצונית.
  בקושי יכלה לשמוע את עצמה מדברת. נראה היה שבכל אחד מהשולחנות ניצת ויכוח פוליטי כזה או אחר שבו הדוברים ניסו לשכנע ואילו השומעים ניסו להקשות בשאלות. ענת חייכה לעצמה בהכירה את אופיים של הלקוחות. היא נשמה נשימה ארוכה לפני שניגשה לאיש כסוף שיער בשנות השבעים שלו. עוד בטרם כרכה את הסינר סביב מתניה, הרים את ידו בחוסר סבלנות וקרא לה בקול רם ככל שיכל כדי להסב את תשומת ליבה אליו. היא אמנם יצרה קשר עין איתו מיד כשנכנסה, אך רק לאחר שהתארגנה דידתה אליו בנחת. היא חייכה אליו במתיקות והוא נרגע מהנרגנות שלו.
  "מיידלע, קפה הפוך ושטרודל."
  "מיד אדוני המנהל," כך קראה לו, זכר להיותו מנהל סניף הדואר בשכונה. ענת ידעה שאהב כשמזכירים בקול את תוארו מן העבר. הוא חייך אליה בחיבה ומיד הפנה את תשומת ליבו לחבריו המתלהמים.
  ענת הפנתה מבט מרוצה מבעד לחלון הראווה וציפתה שלא יהיו לקוחות בחוץ. אלא שאישה, באמצע שנות השלושים לחייה, התיישבה ליד אחד השולחנות והוציאה מתוך תיק מנהלים שחור ומהודר מסמכים כלשהם. היא החלה לעיין בהם. שיערה שהגיע עד לעורפה, היה חלק ובהיר. היא הייתה לבושה בחליפה אלגנטית ויקרה למרות החום והלחות ששררו. ענת נעמדה במקומה לדקה, מהופנטת מהאישה. היא אמרה לעצמה שזו 'אורחת לרגע' שלא ראתה לפני כן.
  "תיגשי לראות מה היא רוצה," ניערה אותה לואיז שגם היא הבחינה בה. ענת יצאה החוצה וחייכה כשהאישה הרימה את ראשה. משקפי שמש גדולות ואופנתיות הסתירו את עיניה.
  "צהריים טובים," ברכה אותה בחיוך.
  "שלום. אפשר לעיין בתפריט?" שאלה האישה והחזירה לה חיוך קטן.
  "אפשר, אך אשמח לספר לך על סוגי הקפה, המאפים והכריכים שיש לנו בעצמי, כולם מעשה ידיה של בעלת המקום." האישה הנהנה בראשה ולאחר מכן הזמינה קפה הפוך וכריך טונה קטן.
  אחרי שהגישה לה, התפנתה לשרת לקוחות בתוך בית הקפה ורק חצי שעה לאחר מכן הבחינה שהאישה כבר עזבה. היא יצאה החוצה וראתה על השולחן שטר שכיסה את עלות ההזמנה בתוספת תשר נדיב מאד.


ימים ספורים לאחר מכן הופיעה האישה שוב. שוב התיישבה ליד אחד השולחנות שהיו מפוזרים על המדרכה בגפה. כעבור כמה דקות הגיעו פנסיונרים ומילאו את שאר השולחנות. מידי פעם הגניבו בה מבטים.
  ענת הופתעה לראותה. סאלח שחשש התגנב לליבו שמא מדובר בנציגת מס הכנסה, עצר ממלאכתו ונעמד לצידה. הוא שיתף אותה בחששותיו.
  "אוי, אל תהיה מודאג. אנסה לדובב אותה," התנדבה ומיד ניגשה לשאול את האישה מה ברצונה להזמין.
  "הקפה בפעם שעברה היה מצוין וכך גם הכריך. אזמין שוב קפה הפוך אבל הפעם אנסה עוגת גזר."
  כשהגישה לה את כוס הקפה ועוגת הגזר באיטיות מכוונת, ניסתה לחשוב כיצד תפתח בשיחה עם האישה ששידרה ריחוק מסוים.
  "אף פעם לא ראיתי אותך בשכונה. את חדשה כאן?" שאלה אותה. האישה כנראה הבינה מיד שענת סקרנית לגביה. חיוך רחב התפשט על פניה.
  "אני לא גרה כאן. באתי בענייני עבודה. בערך... " הוסיפה את ה"בערך" תוך כדי שהיא מתבוננת הצידה ופניה מתקדרות.
  "אה," הגיבה ענת נבוכה ונשארה לעמוד על מקומה.
  "עורכת דין שולמית בר-נוי," הושיטה את ידה לענת שניגבה מיד את כף ידה בסינרה ולחצה את ידה של האישה.
  "נעים מאד. ענת לוי," חייכה תוך כדי שהיא קולטת בעיניה פנסיונר אחד מנופף לה בידו, לאות שברצונו להזמין.
  "סליחה, קוראים לי," אמרה באכזבה. ברצון הייתה נשארת לשמוע מה מעשיה של עורכת הדין במקום, אך משסיימה להגיש לחברי 'הפרלמנט', אחד מארבעת 'הפרלמנטים' הקבועים שיצרו פנסיונרים במקום, עורכת הדין כבר עזבה ושוב השאירה לה תשר נדיב. "בטח לא אראה אותה יותר," התגנבה מחשבה לליבה.


אבל היא טעתה. כבר במשמרתה הבאה הופיעה עורכת הדין בשעות הבוקר המוקדמות, עת לא היו כמעט לקוחות. בעל כורחה ננעצו מבטיה של ענת באישה המהודרת. זו הייתה חדת אבחנה כפי הנראה ורצתה להבהיר את עצמה שכן אמרה לענת:
  "הקמתי עמותה לפני חמש שנים. אנו עוזרות לנשים בצרה. אני פה בגלל מישהי שהותקפה ומאז אינה מוכנה לצאת מהבית. אני הולכת לבקר אותה." היא שתקה ובחנה את פניה המופתעות של ענת שלא הייתה מעלה בדעתה שאישה הנראית ומתנהגת כבת מלך, תטריח עצמה למען מישהי מוכת גורל. שתיקה מביכה השתררה עד שענת מצאה מה לומר.
  "אני סטודנטית לעבודה סוציאלית. טוב, אני רק בתחילת דרכי," נידבה גם היא פרט מחייה על מנת להפיג את המבוכה.
  "מתנדבות אצלנו עובדות סוציאליות. בינינו ישנן גם אחיות ואף בלש אחד. אבל אל תטעי, אנחנו עמותה קטנה. בסך הכול מונות פלוס-מינוס עשרים נשים בכל רגע נתון. תמיד חסרות לנו ידיים," רמזה שולמית אך ענת לא קלטה את הרמז.
  ענת הייתה בת הזקונים של זוג הורים שעסקו בהוראה. הם העריפו עליה חיבה והגנה כל ימי חייה. מעולם לא נתקלה במישהו שרצה לפגוע בה בזדון, אם לא מביאים בחשבון התקוטטויות בילדותה עם ילדים אחרים. ממילא הגנו עליה שלושת אחיה הגדולים ממנה. על כן לא הבינה מיד את צרתן של נפגעות עבירה ששולמית דיברה עליהן.
  הבחירה בלימודי עבודה סוציאלית לא הייתה העדפתה הראשונה. אף לא הוראה לחינוך הרך, מקצוע שהוריה המליצו בפניה בחום כשפשטה מדיה מצה"ל. באין לה משהו אחר לשאוף אליו, סיימה תואר ראשון בחינוך אך מיד החליטה לא לעסוק בזה. כיון ששוב לא היה מקצוע אחר שחשקה בו, החלה בלימודי עבודה סוציאלית, שוב בהמלצת הוריה. אלא שגם בזה לא הייתה בטוחה שתרצה לעסוק.


בקושי חלף שבוע עד שעורכת הדין שולמית הופיעה. במשך כל אותם ימים ענת לא הפסיקה לחשוב עליה. היא אף שיתפה את חברותיה מרשמיה מהאישה.
  "באופן כללי צריך להתנדב למשהו," אמרה אחת.
  "אבל אנחנו רק בשנה הראשונה ללימודים, מה אנחנו מבינות?" ענתה לה השנייה.
  "בתיכון עסקתי כל הזמן בפרויקטים חברתיים כמצוות המערכת," הצטדקה ענת.
  "גם אני. אבל מאז הייתי עסוקה רק בעצמי," הוסיפה עוד חברה ללימודים בכנות.
  "בכתה י"ב חנכנו ילדים ממשפחות מצוקה. זה בטח נחשב," המשיכה ענת באי נוחות מסוימת להצדיק את העדפתה לעבוד בבית הקפה של סאלח על פני המשך חניכה. בגין חניכה זו היתה מקבלת מלגה נאה. אלא שחניכה דרשה ממנה כוחות נפשיים רבים יותר.
  לאחר מכן, בעקבות אותו דיון, חשבה על עורכת הדין שולמית. למרות אפשרויות נעימות ומשתלמות יותר שודאי עומדות בפני האישה, החליטה זו להקדיש זמן ואנרגיה לנשים מסכנות. ענת החליטה להתעניין באופי ובתנאי ההתנדבות בעמותה של שולמית. היא חשה שעורכת הדין החלה להוות עבורה מודל להערצה. יכול להיות שזה אחד מאותם רעיונות שבפועל לא תוכל לבצע אך זה ישקיט את מצפונה.
  "איך זה הולך? מבחינת השעות אני מתכוונת. יש שעות קבועות? כמה שעות המתנדבות מקדישות בשבוע?" התעניינה ברצינות כששולמית עברה דרך בית הקפה לומר לה שלום. על פניה של שולמית ניכרה הבעת שביעות רצון. היא רמזה כל הזמן על רצונה לגייס את ענת ונראה שהצעתה הסמויה חלחלה בסופו של דבר.
  "מתי שרוצים ומתי שיכולים. תמיד יש מישהי לטפל בה," ענתה שולמית. ענת התיישבה בכיסא מולה, מוותרת בהיסח הדעת על פורמאליות. שולמית הושיטה לה כרטיס ביקור ואמרה שהיא צריכה לזוז, לא לפני שהוסיפה:
  "איזה בית קפה קסום זה. אני רואה שנעים לך פה." שלומית הוסיפה את ההערה כדי להבהיר לענת שהיא תבין אם ענת תחליט שלא להצטרף לעמותה.
  "אחשוב על זה," הבטיחה ענת. שולמית חייכה אליה בחיבה והלכה מבלי להוסיף.


במשך שבוע הלכה ובאה הדילמה, אם להתקשר לשולמית, אם לאו. מצד אחד רצתה בקשר עם האשה המרשימה. מצד שני חיה באושר בחלקת הנוחות הקטנה והשלווה שלה כשכל עיסוקיה סובבים סביב עצמה, כמו רבות מחברותיה.
  היא גמרה אומר להתקשר ולהתנצל על כי עליה לסרב. בטרם הספיקה, הופיעה שולמית בצהרי יום אחד כשעבדה בבית הקפה.
  "אני בדרכי לסימונה, אשה שאנחנו מלוות בדרך להחלמה. תהיתי אם תרצי להתלוות אלי. חשבתי לעצמי שאם את לומדת עבודה סוציאלית, וודאי תרצי להתוודע יותר לשטח עיסוקך העתידי."
  ענת הופתעה מההזמנה והפנתה מבטה הצידה כדי שזו לא תראה את ההיסוס בעיניה, אך תחת זאת נתקלה בעיניה של לואיז שהקשיבה לנאמר. בדרכה החביבה, מבלי להתכוון לרע כשברצונה רק להיות לעזר, התערבה ואמרה:
  "זה בסדר מאמי, את יכולה ללכת לשעה-שעתיים. ממילא אין הרבה לקוחות." לפיכך, לענת לא היה תירוץ לסרב ובאין ברירה חייכה באילוץ והסירה את סינרה.
  "אני מביאה את תיקי," ביקשה לעצמה דקה או שתיים כדי לעכל את הקשר החדש.
  שולמית צעדה מהר אף על פי שנעלה נעלי עקב גבוהות וענת הייתה צריכה לעמוד בקצב שלה, אף על פי שנעלה נעליים שטוחות.
  "סימונה בשנות הארבעים לחייה," עדכנה אותה שולמית, "נשואה ואם לארבעה. אולי את מכירה אותה? הייתה לה פרפומריה בשכונה עד לפני שנה. היא נאלצה לסגור אותה אחרי שלא יכלה להמשיך במצבה הנפשי לתפעל אותה. מיותר לומר עד כמה זה פגע בכלכלת משפחתה." במוחה של ענת ניצת זיכרון עמום.
  "אני חושבת שאני יודעת מי זו. אני זוכרת אישה חייכנית שרכשתי ממנה כמה מוצרים כשרק התחלתי לעבוד אצל סאלח ולואיז. באמת, זמן קצר לאחר מכן הבחנתי שהחנות הייתה סגורה בכל פעם שעברתי דרכה. לא ידעתי שקראו לה סימונה. היא הייתה הוגנת מאד ולא גבתה מחירים מופקעים." עכשיו הסתקרנה לדעת מה קרה לה.
  שולמית שתקה והוליכה אותה לרחוב שמשני צדדיו עמדו בנייני רכבת בני ארבע קומות, ישנים ומוזנחים, נטולי מרפסות. כמעט כל החלונות היו מסורגים. מחוצה להם הייתה תלויה כביסה על חוטי תיל זרועים כתמי חלודה. פתאום עצרה באחת הכניסות האין סופיות של בניין רכבת מתפורר ופנתה לענת.
  "אם במקרה ישובו בעלה וילדיה, אסור לך לומר דבר. הם אינם יודעים על הקורות אותה," הזהירה אותה.
  ענת הנהנה בראשה ועלתה אחרי שולמית לדירה בקומה רביעית. אישה כהת עור, כחושה ושפופה, בחלוק ונעלי בית, פתחה להן את הדלת. ענת בקושי זיהתה את בעלת הפרפומריה. סימונה הלכה באיטיות לפניהן והוליכה אותן לתוך סלון קטן שרהיטיו כבר היו יכולים לשאת את המושג הטרנדי וינטג', אילו מישהו היה טורח לחדש אותם.
  "מה שלומך?" שאלה ברוך שולמית.
  "כל יום דומה לשני," ענתה סימונה כמעט בלחש והחזיקה במסעד הספה כדי להתיישב. שולמית התיישבה לצידה והחזיקה בידה. היא נעצה מבטה בה.
  "זה ישתנה. אני מבטיחה לך שיגיע היום שתשובי לאיתנך. אך הוא לעומת זאת, לא יוכל להימלט מעונש בסופו של דבר." סימונה נראתה חסרת אמון. שולמית הסתכלה על ענת ומבט של דאגה קטנה בפניה.
  "שכחתי להציג לך את ענת. ענת עובדת כמלצרית בקפה של סאלח ולואיז. היא סטודנטית לעבודה סוציאלית." היא חיכתה לתגובה שלא הגיעה מסימונה.
  "נעים מאד," אמרה ענת, נבוכה מחוסר העניין של סימונה שאפילו לא הפנתה מבט קטן לעברה.
  לאחר חצי שעה שבה שולמית התעניינה אם סימונה נפגשה עם הפסיכולוגית של העמותה ואם כן, איך חשה בפגישה, סימונה ענתה בלאות "בסדר." שולמית שבה ושאלה אותה אם היא זקוקה למשהו, אולי לעזרה בבית, אך סימונה הביעה רצון להיות עם עצמה.
  "את רוצה שאשלח את טובה?" שאלה שולמית. לענת הסבירה, "טובה אחות בבית חולים ומתנדבת שלנו." סימונה לא ענתה. לענת היה קשה לראותה עצובה ובאבחה נכנסה לשיחה.
  "אכפת לך אם אני אבוא לבקר אותך?" שאלה להפתעתה של שולמית ששביעות רצון מיד התפשטה על פניה. ענת, שחומת הברזל שסימונה עטפה בה את עצמה הטרידה אותה, הוסיפה:
  "פעם קניתי ממך כמה מוצרים ומאז אני לא מוצאת את אותה איכות בשום מקום. אולי תוכלי לעזור לי?" סימונה התבוננה בה כרואה אותה בפעם הראשונה.
  "כן, בסדר," ענתה בשקט וענת חשבה שהנה, הזכירה לה ימים טובים יותר.
  כל הדרך עד לבית הקפה שולמית שתקה. חיוך קל היה נסוך על פניה. כשהגיעו, פנתה לענת: "את טבעית. יש לך את זה. זה זורם ממך. ברוכה הבאה."
  "לא תכננתי להתנדב," ענתה לה ענת.
  "אני יודעת. עברתי דרך בית הקפה במכוון כדי לשכנע אותך. אנחנו זקוקות להרבה מתנדבות. דרך אגב, סימונה מסרבת לומר את שמו של התוקף אותה, למרות שאנחנו חושבות שהייתה היכרות מוקדמת ביניהם." היא חיבקה את ענת לפני שנכנסה למכונית המזדה הכסופה שלה, חיוך שביעות הרצון הקטן עדיין על פניה.

***

ענת החזיקה בנייד שלה בשתי ידיה. בהיסח הדעת ליטפה אותו משל היה חיית מחמד. היא כמעט לא הקשיבה למרצה. דעתה הייתה מוסחת מהמסרון ששולמית שלחה לה. לכאורה לא היה בו דבר מטריד, מלבד מספר הנייד של סימונה ובקשה שתקבע עמה זמן לבקרה. שולמית כפי הנראה הייתה סמוכה ובטוחה לאחר ביקורן המשותף שענת שלמה לחלוטין עם החלטתה להתנדב בעמותה, על אף שפני הדברים לא היו כך. אך הנה נקרתה לה הזדמנות להיות מעורבת בחייהן של נשים זרות, גם אם לא תכננה את זה. אם תעסוק בעבודה סוציאלית לפרנסתה, מן הסתם תתקל בנשים כמו סימונה. אולי הגיע הזמן לצלול למים העמוקים? כך תוכל לבחון אם ברצונה באמת לעסוק במקצוע זה, הרהרה.
  היא עזבה את אולם ההרצאות והתקשרה לסימונה. למרות ששולמית דחקה בה, כיבדה את פרטיותה של סימונה ולא רצתה לכפות את עצמה עליה. לכן הייתה צריכה לוודא שוב אם זה בסדר מצידה שתחליף מדי פעם את שולמית ותבוא לבקרה. סימונה ענתה באדישות שאין זה משנה לה.


למרבה פליאתה, הביקורים הראשונים לא היו טעונים רגשית כמו שחששה. בביתה של סימונה נדמה שהזמן עמד מלכת אך היה משהו אפוף שלווה בזמן שנעצר, כאילו שנעלם הפחד מפני החיים הרצים אל החידלון.
  תחילה הייתה מבקרת אותה פעם בשבוע, אך שולמית העירה שזה לא מספיק ולחצה מעט שתמצא זמן לביקורים נוספים. ענת נענתה לה ומצאה זמן נוסף לבקרה, בין אם מוקדם בבקרים, בין אם בשעות הצהריים לפני תחילת משמרת בבית הקפה. לפעמים הייתה מוותרת על הרצאה שנראתה לה לא חשובה באוניברסיטה כדי לבקר את סימונה.
  אחרי תום כל ביקור הייתה מתקשרת לטוני, פסיכולוגית העמותה, ומדווחת לה על מצבה של סימונה. טוני הייתה מבקשת ממנה לנסות ולדובבה, על מנת לדעת פרטים על הפוגע ועל נסיבות הפגיעה. "ידיעת העובדות דחופה ביותר לעשיית הצדק לפני שהפוגע יחמוק מעונש, לפני שיפגע שוב," חזרה ואמרה טוני, "היא צריכה לדעת שצדק צריך להיעשות כדי שתוכל להתחזק. קשה לחשוב שמי שפגע בך ממשיך את חייו ואולי אף משגשג, כשאתה שרוי בעלטה," הוסיפה באחד הימים.
  ענת חשה מצוקה קלה לנוכח הדרישה הזו ממנה. במשך חודשיים לא דחקה בסימונה לגלות את שם הפוגע. היא אף התרעמה בינה לבין עצמה ששולמית וטוני מעמידות אותה במצב שאינה יכולה לסרב להן מצד אחד ומהצד השני חשבה שהמשימה מעבר ליכולותיה. היא אף אמרה זאת לשולמית שפטרה אותה ב"תשתדלי, את יכולה."


הסתיו כבר כמעט נגמר ומחוץ לדירתה הישנה של סימונה השמיים היו מעוננים. ענת חיבקה את ספל הקפה שבידיה והתבוננה לתוכו כשחשה את עיניה של סימונה נעוצות בה.
  "הוא נכנס לפרפומריה שלי יום אחד. גבר גבוה, יפה תואר. הוא קנה את הבושם היקר ביותר לעצמו וויתר על העודף. הייתי רגילה שמתווכחים איתי על כל שקל, אבל הוא היה ג'נטלמן מושלם. אחר כך המשיך לבוא. תמיד קנה את המוצרים היקרים ביותר. הוא התחיל איתי." היא השתתקה וענת חשה שהיא מפליגה בזיכרונה לרגעים שהיו נעימים בחברת הגבר הפוגע.
  "בשביל אחת כמוני... שאחד כמוהו יתעניין בי... זה סיפור סינדרלה שעליו גדלתי. הרגשתי מיוחדת. בגידה בבעלי נראתה לי תשלום קטן לעומת האהבה הגדולה שציפתה לי. ככה הרגשתי. מה ידעתי?" דמעות עלו בעיניה. ענת זיהתה הזדמנות לברר עליו פרטים שמא סימונה תשוב ותתכנס בעצמה ושוב לא תוכל לשמוע ממנה על התקיפה. אלא שהיא הייתה מסוגלת רק לחבק אותה, תוך שהיא נזכרת שכילדה שנאה את 'סינדרלה'. היא אהבה לקרוא את סדרת 'ננסי דרו', על נערה בלשית שפותרת תעלומות עוד לפני שהמשטרה מודעת לכך שנעשה פשע.
  "דרור." ענת ניעורה ממחשבותיה. סימונה, שכפי הנראה ראתה שאינה מבינה אותה, הבהירה: "קוראים לגבר דרור."
  ענת שתקה. פתאום לא הייתה בטוחה שברצונה לשמוע את הפרטים. תחושה של מיאוס עלתה בה. כל שרצתה היה לעודד את רוחה של סימונה. פירוט סיפור התקיפה דחה אותה משום מה. אלא שסימונה המשיכה:
  "נפגשתי עמו בסתר בבתי מלון זולים. בפגישות הראשונות הוא איכשהו השקיע, פינק... אחר כך היינו באים, עושים והולכים. בכל פעם הוא הגביר את האלימות שלו כלפי. אני שתקתי. קיוויתי שאראה שוב את הגבר המקסים שחיזר אחרי בהתחלה. בסך הכול נפגשתי איתו תשע פגישות רומנטיות."
  "מה קרה בפעם האחרונה?" מלמלה ענת וקיוותה שסימונה לא תשתף אותה בעוד מידע, אך הסכר נפרץ אצל האישה והיא המשיכה.
  "הוא הפעיל אלימות... חיבל בגוף שלי... אמרתי שאתלונן... הוא אמר שאם אפתח את הפה, בעלי ידע שבגדתי בו ויזרוק אותי לכלבים. זה מה שהיה קורה באמת. הייתי מוצאת את עצמי בלי משפחה ובלי בית." כאן החלה להתייפח.
  עד שלא נרגעה, ענת לא עזבה אותה למרות שרצתה לברוח משם מהר. היא תרצה לעצמה את הדחף שחשה לא להמשיך את הביקור בכך שהיא עלולה לאחר לשיעור באוניברסיטה. אך לא היה בזה מן האמת. בכל אופן, מצפונה לא נתן לה להפקיר את סימונה במצב הרגשי הקשה שהייתה בו.
  שולמית הייתה מרוצה. סימונה נפתחה בפני ענת כמו שלא נפתחה בפני אף מתנדבת אחרת. היא צדקה לגביה.
  "אני בטוחה שבבוא היום תתחזק ותעיד נגדו, אף על פי שאני סבורה שצדקה באומרה שתשלם מחיר גבוה על עדותה זו." אחרי הרהור קל הוסיפה: "חבל שלא אמרה לך מה טיב החבלה. נו, שוין, אי אפשר לאכול את כל העוגה בבת אחת."





פרק 2

הקור חדר אף מבעד לשכבות הרבות שלבשה. רק עיניה היו חשופות. החזאים אמרו שימי סוף ינואר אלו יהיו הימים הקרים ביותר באותה שנה.
  כשנכנסה לבית הקפה הסירה מעל פניה את הצעיף ונשמה לתוכה את ריח הקפה הטרי. סלאח ראה אותה עוצמת עיניה ומתמוגגת ותוך כמה דקות הגיש לה כוס קפה מהביל. היא כמעט נשקה לו. יש רגעים שמחוות קטנות, ככל שיהיו, יחדרו ללב ולא ישכחו.
  מסביב לשולחנות כבר התקבצו חברי ארבעת 'הפרלמנטים' הקבועים, מעיליהם תלויים על משענות כיסאותיהם. ענת עצרה לשנייה והתבוננה בהם. בחצי השנה שחלפה מצאה נחמה הולכת וגוברת בעבודתה בבית הקפה. היא לא שיערה לעצמה שעיסוקה בעמותה יחדור לנימי נפשה, עד כי יהיו ימים שתיזרק נפשית לתוך מערבולת וגלגל ההצלה היחיד שלה, שגרת יומה הישנה, זו שהובילה אותה הלוך ושוב בין בית הקפה לאוניברסיטה, תקל על המועקה.
  היא התיישבה ליד שולחן צדדי קטן ולגמה מהקפה. כבר שבועיים שלא ביקרה בעמותה, ביקשה משולמית פסק זמן. התירוץ היה שעליה ללמוד למבחני סוף הסמסטר. הדבר היה נכון כשלעצמו, אם כי זו לא הייתה כל האמת. שולמית הסכימה ואף עודדה אותה. אלא שעתה, אחרי שסיימה את הבחינות, חשה שהיא רוצה להמשיך בחייה הרחק ממעורבות בחייהן של נשים אומללות. למרות זאת נדמה היה שיקשה עליה לעזוב. בצד החמלה והרצון הכן והאמיתי להועיל, עמדה גם התרעומת על הפזיזות שבה הכניסה את עצמה למחויבות גדולה שכזו.
  בנוסף, לא יכלה להימנע מהמחשבה שגם היא כאישה פגיעה. אמנם ניסתה לבדל את עצמה בתירוץ שהיא יודעת להגן על עצמה, אך בכל זאת, תחושת אי נוחות הביאה לתודעתה את החשש שמא גם היא תיפול ברשתו של גבר לא ראוי שיפגע בה, כמו סימונה. האם במצב של ערגה לאהוב כלשהו תוכל באמת להפעיל שיקול דעת? בטחונה העצמי החל להתערער מעט. למרות החתירה לשוויון, נשים עדיין נשארו נחותות פיזית. הפתרון הקל והמיידי שמצאה למתח היה להתרחק מכל פעילות בעמותה.
  הנייד צלצל.
  "מה שלומך ענת?" שאלה טובה מעברו השני של הקו.
  "טוב, תודה," ענתה וליבה החל לפעום חזק מלחץ. היא ידעה שאם טובה מתקשרת, סימן שיש לה משימה בשבילה והיא עדיין הייתה חצויה.
  "אתמול אחר הצהריים הגיעה לבית החולים פציינטית... " ענת ידעה מה זה אומר בלי שטובה תכביר במילים.
  "אני באמת לא יודעת... זה עתה סיימתי את המבחנים וחשבתי לנסוע למקום כלשהו להתאוורר," תירצה בהיסוס.
  "אנחנו באמת זקוקות לך," התחננה טובה בשקט.
  "אני יודעת." שתיקה השתררה משני עברי הקו למשך דקה ארוכה עד שענת הפרה אותה.
  "מה קרה?" שאלה את טובה.
  "היא הובאה חסרת הכרה. מישהו חיבל בה. אין לי את מלוא הפרטים. אהיה בבית החולים אחר הצהריים," תמצתה טובה בכמה משפטים את שרצתה לומר ובזאת הסתיימה השיחה. ענת השעינה מרפקיה על השולחן ואחזה ברקותיה ההולמות. היא תלך. היא תהיה מעורבת. אין דרך אחרת.
  השעה הייתה שעת צהריים מוקדמת ומשמרתה בבית הקפה רק החלה. סלאח שראה שאינה מרוכזת ושאל מדוע, נענה על ידה לקונית.
  "לא חשוב מה מציק לך, אם את רוצה ללכת, לכי. ממילא אין הרבה לקוחות עכשיו," הציע. ענת הביטה בו בהכרת תודה על שלא שאל יותר מדי שאלות.


ליד מיטה צמודה לקיר עמדה אישה ותג על דש בגדה. הדש הבהיר לענת שמדובר באחת מצוות בית החולים. טובה עמדה בשקט לצידה לבושה בחלוק אחות לבן ורמזה לענת להתקרב.
  במיטה שכבה אישה שנראתה בשנות הארבעים לחייה. שיערה שהיה פזור על הכרית, הזכיר לענת את שיערה של הזמרת דולי פרטון כי נראה כמו קש בלונדיני נפוח. שפתיה החיוורות היו מלאות וחושניות אך איכשהו לא נראו כשייכות למבנה פניה הארוכות. כפי הנראה הוזרק להן מעט בוטוקס.
  היא הייתה לבושה בפיג'מת בית החולים ומכוסה בסדין. ענת העריכה שהיא נמוכת קומה. ייתכן שהייתה שמנמנה פעם וירדה בצורה דרסטית במשקל שכן עור פניה היה מדובלל, דהוי ומקומט מעט.
  "איך את מרגישה?" שאלתה של העובדת הסוציאלית נותרה ללא מענה. מבעד לעפעפיה החצי-סגורות-רועדות נראה היה שהאישה מזהה צלליות של בני אדם הסובבים את מיטתה. ענת שיערה שקולותיהם חדרו אליה מעומעמים וחסרי פשר לנוכח חוסר הכרתה החלקית. טובה ניסתה בעדינות לנער את כתפיה אך האישה עצמה את עיניה ושקעה לתוך שינה.
  מתמחה נכנס לחדר, החזיק בפרק כף ידה של החולה ומדד לה את הדופק. לאחר מכן טובה מדדה לה לחץ דם ומשסיימה, ליטפה את פניה.
  "איך קוראים לה?" שאל המתמחה.
  "שלי מועלם," ענתה העובדת הסוציאלית.
  "נשואה? ילדים?" המשיך בקול ענייני.
  "לפי תעודת הזהות בתיקה, נשואה פלוס שלושה," ענתה והוא נאנח והתרחק מעט מהמיטה.
  "כשתתעורר נספר לה בעדינות. היא חייבת לדעת," אמר בשקט לעובדת הסוציאלית בדרכו החוצה מהחדר שהיו בו עוד שתי מיטות ריקות.
  "קראתי את התיק," אמרה טובה לעובדת הסוציאלית אחרי שסיימה לקחת משלי דמים, "נורא."
  ענת לא שאלה את טובה מה קראה בתיק הרפואי של החולה. היא רצתה לדחות את הידיעה כמה שיותר, בטוחה שאין בה בשורה משמחת. עליה לאגור כוחות כי ודאי תזדקק להם בימים הקרובים, חשבה.
  "ענתי, את נשארת לשבת לידה?" שאלה טובה, "כי אם כן, אביא לך קפה ומאפה."
  "כן," ענתה ענת, משכה כיסא פלסטיק כתום שעמד בסמוך למיטה והתיישבה עליו.
  שקט השתרר בחדר לאחר שכולם עזבו. בהיסח הדעת נגעה בידה של שלי. חצי שעה החזיקה ברפרוף את אצבעותיה עד ששלי זעה מעט ונדמה היה לענת שעפעפיה נפתחות.
  "איך את מרגישה?" התכופפה לעברה וליטפה את מצחה אך שלי לא ענתה, אם כי שוב זעה מעט. ענת העריכה שהיא מצויה בנים-לא-נים.
  "אני ענת. אני מבטיחה לא לעזוב אותך." ההבטחה לאישה הזרה יצאה מליבה מבלי שחשבה עליה. אחת היא להתחייב בליבה ודבר שני הוא להצהיר בקול על כך, אף על פי שהיה זה רק בפני שלי שלא הגיבה להצהרה הזו. מלבדה לא היו עדים. דווקא ההבטחה הזו שיכלה לסגת ממנה, גרמה לה להבין שלא מדובר כאן רק בחמלה אלא גם באתגר שהיא מאתגרת את עצמה.
  כל אותו ערב לא משה ממיטתה של שלי שלא התעוררה ולו פעם אחת. לבסוף כיבו את האורות והיא נותרה בחשיכה, תוהה אם אי פעם תוכל האישה לשקם את חייה ואם כן, איזה אדם תהיה. הרי ברור שלא תישאר אותה אישה שהייתה. לבסוף נעצמו עיניה וראשה צנח למרגלות רגליה של שלי.


רחשי דיבורים שנשמעו סביב מיטתה של שלי לפנות בוקר גרמו לחולה לפקוח מעט את עיניה ואילו את עיניה של ענת הם פקחו לגמרי. כמה רופאים ורופאות, לבושים במכנסיים וחולצות בצבע ירוק ובידיהם לוחות כתיבה, עמדו מסביב למיטה. לצידם עמדו טובה ואחות נוספת, מוכנות למלא כל בקשה. מבטם של כולם היה ספק קשה, ספק רך ואוהד, אך לא הסתיר את חומרת המצב.
  כשענת חזרה משטיפת פניה, הבינה שניסו להסביר לשלי את מצבה אך זו רק נותרה מכווצת כמו עובר, פניה צמודות לקיר ולא היה ברור מה קלטה מדבריהם.
  "איך את מרגישה?" שאל רופא בכיר את שלי. נדמה היה לענת ששואלים את שלי אותה שאלה שוב ושוב מתוך תקווה לראות שינוי אך מקבלים את אותה התגובה.
  שלי מלמלה משהו לא ברור. ענת חשבה על עליבות החיים, ברגע אחד אדם שולט לחלוטין בחייו וברגע השני חייו נתונים לחסדיהם של אחרים. "מישהו צריך להגיד לשלי איך להרגיש," זעק קול בתוכה, "כי נדמה ששלי לא יודעת והיא צריכה להרגיש ולו כאב עמום כדי להתחבר לחיים."
  "זה מובן, היא בטראומה," העיר אותה מהרהוריה קולו של רופא, כמו שמע את מחשבותיה, תוך שהוא מחזיק בידה הרפה של שלי.
  "כבר לא אכפת לה אם גופה שלה או לא. היא מנותקת מכל מה שקורה סביבה, אולי אפילו חושבת שזה רק חלום מזוויע," שמעה מישהי בחדר מפרשת את דבריו של הרופא בלחש לרעותה. אבל גם ענת שלא חדלה מלרעוד, חשבה את אותם הדברים עצמם. "עדיף לאישה במצבה לברוח מהמציאות מאשר להתמודד איתה, עד שתתחזק," סברה לעצמה.
  אבל הרופא לא הניח לנפגעת להמשיך ולשקוע בשינה. הוא החל לדבר איתה על החלמה, על שיקום ועל כך שעליה להיות אופטימית. אחר כך סגרו את הוילון בפני ענת והעובדת הסוציאלית של בית החולים שנכחה מאחור והחלו לבדוק אותה פיזית. ענת שיערה מבעד לוילון שהם פשפשו באיבריה המוצנעים של שלי, כל רופא או רופאה בתורם. בו בזמן האחיות ניקו זיהומים, משחו משחות והזריקו זריקות. למרות הכוונות הטובות, ענת חשבה ששוכבת לה אישה שגופה מופקע ממנה בפעם השנייה. הפעם הראשונה הייתה כש"ההוא" פגע בה.
  כשהוילון נפתח וכולם עזבו, נותרה ליד מיטתה של שלי. היא התקינה את שמיכתה וניגבה את מצחה החם. טובה עמדה מאחוריה והתבוננה בה בהיסוס.
  "את בטח עייפה. בואי איתי לשתות קפה," הציעה לה. ענת הלכה אחריה בדממה לבית הקפה הקטן שהיה ממוקם בתוך בית החולים.
  "שמעי," פתחה טובה לאחר שהוגש הקפה, "אני רואה את הרוך והחמלה שיש לך כלפיה. עליך לדעת מה קרה לה. אבל דעי לך שמדובר כאן בחיסיון רפואי ואסור לדברים לצאת מפיך." היא עצרה לראות את תגובתה של בת שיחתה. ענת הניחה את הכוס על השולחן והמתינה למוצא פיה.
  "מישהו מל אותה," אמרה טובה בקצרה.
  "מל אותה? מה פירושו של דבר?" ענת הייתה המומה.
  "מל אותה," חזרה טובה על המשפט.
  "כלומר... " ענת השתתקה.
  "היא לא תדע עונג מיני יותר. יש תרבויות שכך עושים לנשים. בתרבות שלנו זה פשע. הרופאים ניסו לספר לה מוקדם יותר אבל נדמה שהיא לא קלטה את דבריהם. עכשיו הם נמצאים איתה שוב. יש להם דרך לבשר זוועות, ככה, אט-אט, בוררים כל מילה, לוקחים פסק זמן בין משפט למשפט וכל הזמן בודקים את תגובותיה. השיטה הנהוגה היא לתת לקרבן להתעמת עם העובדות כצעד ראשון להחלמה, אם רואים שהיא מסוגלת. אם לא, מניחים לה להתנתק מהמציאות עד שתמצא כוחות בתוכה. למען האמת, לא רציתי שתהיי נוכחת. אני לא בטוחה כמה ילדה נפלאה כמוך מסוגלת להכיל." ענת הבינה שטובה מגינה עליה.
  היא החווירה ועיניה דמעו. פתאום קמה במהירות ממקומה ורצה לשירותים. כשחזרה החזיקה בפיה וראתה שעל השולחן מונחת כוס תה.
  "סליחה, הקאתי," התנצלה ועיניה עדיין רטובות מדמעות.
  "לכן הזמנתי לך כוס תה עם לימון. שתי."
  כשחזרו לחדר, נכחו בו רופא צעיר ואחות. הם עמדו ליד מיטתה של שלי. עיניה של שלי היו פקוחות, מבטה אטום, חסר אכפתיות. על פניה חיוורון של אדם מת. ענת ידעה מיד שהיא קלטה את שסיפרו לה.
  כעבור שעה קלה הופיעו שוטר ושוטרת. שלי לא הגיבה לשאלותיהם אף שהייתה ערה. היא הפנתה מבטה לקיר מימינה ועיניה לא פגשו את עיני אף אחד מהנוכחים ולו פעם אחת.
  לאחר מחצית השעה לערך, השוטר העלה השערה בקול רם למדי שמא זה בעלה שגרם לה לחבלה. פניה של שלי, לאחר שעות של הבעה אטומה, נראו המומות לפתע. כל הנוכחים הבחינו בכך מלבד השוטר כפי הנראה שכן המשיך:
  "לבעלך קוראים שלום. נכון? יש לו חנות לשכפול מפתחות במרכז המסחרי הישן בשכונה שלכם. נכון? עלינו לזמן אותו לחקירה." השוטר דיבר בחומרה ולא חיכה לתשובותיה של שלי, בזמן שטובה רכנה עליה בזהירות והחזיקה בידה בחמלה כמסוככת ומנסה להקרין עליה מחום גופה המלא, מפני מה שענת חשבה לחוסר רגישות מצדו של השוטר.
  "אסור ששלום ידע," מלמלה שלי בחרדה בשקט באוזניה של טובה אחרי שהשוטרים עזבו. "אסור ששלום ידע," חזרה על המשפט כמו תקליט ויניל שרוט, מבטה מלא אימה.
  "לא התקשרנו לבעלך עדיין, יקירתי. תבכי ככל שאת רוצה אם בא לך. תוציאי מתוכך את כל הכאב. זמן האבל חיוני להחלמתך." טובה ליטפה את מצחה ברוך והגישה כוס מים לפיה אך שלי הפנתה ראשה ומיאנה לשתות.
  ענת התבוננה בשלי בהפתעה. עד לאותו רגע לא חשבה על מצבה המשפחתי של שלי. דרך משקפי הרווקות שלה לא יכלה לדמיין עד כמה יהיה הדבר מורכב לאשת איש ואם לילדים קטנים. עד לאותו רגע לא חשבה על ההתמודדויות הקשות שצפויות לשלי בהקשר רחב יותר, כמו בהקשר משפחתי.
  "נגיד לו שזו בעיה גניקולוגית," המשיכה טובה ברוך, "אני מבטיחה לך שלא ידע את הפרטים." היא שתקה לכמה רגעים ואחר כך הוסיפה בהיסוס, "עד שתחליטי את לספר לו."


שלום הגיע כולו מבוהל. מיד הרגיעו אותו ואמרו לו שזו "בעיה נשית" והכול יהיה בסדר. הוא שאל אם הביאו אותה היישר מהעבודה כי אמרה לו שעליה לעבוד כל הלילה. לכן לא טרח לחפש אותה משלא שבה הביתה. אחרי שנרגע, דיווח לאשתו ששלח את שני ילדיהם הגדולים לבית הספר ואת הקטן לגן ונשם לרווחה, כאילו שהדבר החשוב ביותר בוצע.
  טובה התבוננה בענת. היא קיוותה שהסטודנטית הבינה שעליה להחריש. שלום נראה כמי שלא יוכל אי פעם להתמודד עם האמת. איש פשוט הליכות היה. איכשהו, כשדיבר אל אשתו, בחר להתמקד דווקא בעבודתו ובילדיו ולא בה. מבלי ששם לב, שתי ידיו חיפשו האחת את השנייה ולא מצאו. נראה שנושאים גניקולוגיים הביכו אותו.
  אחר כך, כשניסו אט-אט לטפטף לו את המצב לאשורו, הבינו שלא יסכים בשום אופן לדבר רבות "בענייני נשים."
  "זה לא מקובל אצלנו. זה לא צנוע," אמר להם, "אשלח את אימא שלה, סבתא שלה, האחיות שלה, האחיות שלי ואימא שלי. נשים יודעות מה לעשות." הוא המשיך למנות את כל הנשים שהקיפו את אשתו בחיי היום יום שלה וכל אותו זמן עיניה של שלי היו עצומות ונפקחו רק כשהלך.
  ענת חשבה על אביה שידע כל אימת שהגיעו הימים הללו בחודש, ללכת על בהונות רגליו מפאת רגישותה של אמה באותם ימים. היא סברה שמשלום לא תבוא כל תמיכה באשתו וזאת עוד בטרם ידע את האמת. לא מרוע לב, חשבה, אולי מחינוך לקוי.
  שאלות רבות עלו בראשה של ענת באשר לשעות שקדמו לפגיעה בשלי. האם הכירה את הפוגע? האם נחטפה? האם ידעה בשעת אמת מה מבוצע בה? היא התבוננה בשלי שבהתה בתקרה באותו מבט חלול. ענת חשה שהיא מודעת לכל המתרחש סביבה והסתגרותה בתוך עצמה הייתה אולי פרי בחירתה.


בימים הבאים הופיעו גדודי נשים לבקר את שלי. בכל אותם ביקורים עיניה של שלי היו עצומות ונפקחו רק אחרי לכתן. ענת שיערה שהיתה מודעת לנוכחותן אך עשתה עצמה ישנה בתקווה שלא תצטרך לענות לשאלותיהן. גם כך לא הוציאה הגה מפיה. היא לא פנתה לענת או לטובה או לאחרים ולו פעם אחת. נדמה היה שהיא מתעלמת גם משוחרי טובתה.
  "ענתי, שולמית החליטה שכיון שאת נמצאת כבר שבוע ימים בבית החולים ואת מפסידה כסף בגלל ויתורך על משמרות בבית הקפה, עמותתנו שמקבלת תרומות כספיות, תעניק לך סכום מסוים, מעין משכורת," אמרה לה טובה לאחר כמה ימים שבהם ענת לא משה ממיטתה של שלי, אלא רק כדי לחזור להתרעננות בביתה.
  ענת לא סירבה. הוריה תמכו בה כלכלית ככל שיכלו אך זה לא הספיק. היה עליה בכל זאת לעבוד כדי לכסות את הוצאותיה, לכן הייתה אסירת תודה על ההתחשבות בה מצד שולמית. מחויבותה לשתי המטרות העיקריות של העמותה, עזרה לנפגעות והבאת הפושעים לדין, כבר גברה בה. אבל החלמתן של הנפגעות לוקחת שנים, אם בכלל. כמתנדבת לא יכלה להעריך את פרק הזמן שתשהה לצידן. מתישהו, חשבה, תרצה לעשות לביתה.
  בכל זאת, מנגד, הבאתם לדין של הפושעים תלויה בעיקר בחריצות החוקרים. אלא שגם כאן ברור היה לענת ששלי לא תענה מיד לשאלות ישירות ולא תשתף פעולה בקלות, כמו במקרה של סימונה. היא שיערה שלאחר זעזוע כה חמור, נפגעות מתחפרות עמוק בתוך עצמן ואינן מבדילות בין דורשי שלומן לבין דורשי רעתן. לכן גם כאן, לא יכלה להעריך אם תהיה שותפה להישג כלשהו. היא חשה ייאוש על אי הצדק.
  "שלי, תעזרי לי," לחשה לה מדי פעם בעודה מלטפת אותה, בתקווה שלפחות מגעה יעודד את האומללה. אך לשלי היה מבט זר, מנותק. ענת נאנחה. בימים שלי לא הוציאה הגה מפיה, בלילות גנחה וראשה היה זע בעצבנות. כל גופה היה קפיץ מתוח. "היא בטח חווה כל לילה את אותו הסיוט שוב ושוב," העריכה ענת.
  "למען ילדיך, החזיקי מעמד. הם ודאי מתגעגעים לאימם." בהיסוס מה שאלה, "ושלום?" אבל לא יספה. איך שלום יגיב כשיבין שאשתו בעלת מום שלא יאפשר לה להיענות לגבריותו מתוך תשוקה? בביקוריו, ראתה עד כמה לא היה מסוגל אף לשאול שאלה אחת בנושא בריאותה של אשתו, אף על פי שטובה אמרה לו שתשיב על כל שאלה שישאל.
  מדי פעם ענת מצאה שטובה מביטה בה בהרהור. אולי טובה לא לגמרי בטוחה שאישה צעירה כמוה, ללא ניסיון אישי רב בתחום שבינו לבינה, תכיל לאורך זמן את המצב החמור הזה? מצד שני, טובה כבר ראתה שהתנהגותה הספונטנית של ענת הביאה לכך שנפגעות נפתחו מעט בפניה. תהא הסיבה אשר תהא, שולמית ביקשה קצה חוט לתת למשטרה. אולי, כך אמרה, זה יניע אותם לחקור ביתר מאמץ. אם לענת יש דרך משלה להשיג מידע, יהי כן.
  "אני בטוחה שאם ענת תזדקק לכוחות נפשיים, תדע למצוא אותם בתוכה בשעת הצורך," אמרה לטובה כשזו תהתה אם אין הן מטילות על הבחורה מעמסה כבדה מדי.


שולמית צדקה. כעבור כמה ימי אשפוז, בעוד ענת מסדרת את חפציה המעטים של החולה לצד חפציה שלה על שולחן הצד הקטן, ובאין אף אחד בחדר מלבד שתיהן, מלמלה בהיסח הדעת לעצמה בקול שקט:
  "מי? מי היה כל כך אכזרי לעשות מעשה שכזה? זה בטוח לא שלום. שכן? קרוב משפחה? מאהב? האם פגע גם באחרות?" ענת קימטה את מצחה במאמץ למצוא תשובה.
  בשקט של אותו הבוקר, לאחר שכל מהומת ביקור הרופאים תמה, לאחר שהוחלפו המצעים והלבישו את שלי בכותונת לבנה ושם בית החולים מודפס עליה, גם מעופו של זבוב היה נשמע בחדר, לא כל שכן מלמוליה של ענת. מאז ומעולם נהגה לדבר אל עצמה בקול. איכשהו דבריה כנראה חדרו להכרתה של שלי, כי זו הניעה את אישוניה לכיוונה של ענת ומבט פני הפוקר שלה השתנה. ענת לא השגיחה בו. כיון שכך, המשיכה בספקולציות.
  "אז אם היו אחרות, צריך להגיע אליהן. בטוח שהוא סדרתי, בטוח שהיו נשים אחרות. איפה טובה?" היא יצאה מהחדר כדי לשתף את האחות בהרהוריה.
  כשחזרה לחדר, לאחר שלא מצאה את טובה, עיניה של שלי היו פקוחות לרווחה ומבטה מריר משהו. השינוי גרם לענת לשבת ולהחזיק בידה השמאלית. היא לא הבינה מה חולל את השינוי.
  "ברוכה השבה," אמרה לה ברוך, "להביא לך משהו?"
  שלי התבוננה בבחורה הלבושה מעיל סטודנטים לא רכוס בצבע קמל ששיווה לה מראה זרוק ומיושן משהו. מתחת למעיל לבשה מכנסי ג'ינס וחולצת סריג וורודה ונעלה נעליים בגזרת חצי מגף שטוחות. כיון שלא הייתה גבוהה, כמעט מטר ששים ומעט שמנמנה, ענת חשבה לעצמה שאולי בעיני שלי הופעתה החיצונית תחשב למרושלת משהו, ביחס לטיפוח ששלי הייתה כנראה מטפחת עצמה.
  ענת הזיזה את תיקה גדול המימדים שהיה פתוח לרווחה ותכולתו כמעט נשפכה ממנו, והניחה אותו מאחורי כסאה על הרצפה.
  "סליחה שאני גמלונית," אמרה וחייכה חיוך קטן, אף על פי ששלי רק התבוננה בה במבט מרוחק ולא הגיבה. "אני תמיד מפילה דברים והחדר המבולגן שלי משגע את אימא שלי זה שנים." היא סובבה את גופה לאחור כדי להוציא ספר לימוד מהתיק כשלפתע שמעה את שלי לוחשת:
  "דרור."
  "מה?" ענת סובבה את ראשה מיד.
  "דרור כץ," אמרה שלי בלחש והניעה את ראשה חזק מצד לצד.
  "דרור כץ? זה שפגע בך?" ענת הייתה נרגשת כששלי הנהנה בראשה לאישור. לימים תבין שמלמוליה בדבר קיומן של נפגעות אחרות, גרמו לשלי סערה נפשית וכעס רב עליו עד שהחליטה לגלות את שמו. נדמה היה ששתי המילים שלחשה גרמו לה לעייפות נוראית כי מיד שקעה בשינה. ענת הבחינה שלא זזה הפעם כמתוך סיוט כמו שהייתה רגילה לראותה, אלא ששנתה הייתה רגועה יותר, כאילו מעט מהעול ירד מעליה.
  מיד כששולמית וטובה שמעו שחלה התפתחות, באו והמתינו לשלי שתתעורר.
  "שלום שלי, מה שלומך?" שאלה שולמית. היא הציגה את עצמה ואת הנוכחות שוב, למקרה ששלי לא הבינה מה זרות מוחלטות עושות סביבה: "אני עורכת הדין שולמית בר-נוי, ממרכז לנפגעות עבירה. את טובה ודאי הכרת. היא לא רק אחות בבית החולים אלא גם מתנדבת שלנו. זוהי ענת היקרה, סטודנטית לעבודה סוציאלית שגם היא מתנדבת אצלנו אבל ודאי התוודעת אליה בימים האחרונים. אנחנו כאן כדי לתמוך בך." היא התבוננה בשלי ובהיסח הדעת הסיטה קווצת שיער שנדבקה ללחייה של הנפגעת.
  "נעים מאד," לחשה שלי בצורה מקוטעת וענת חשבה: "איזה מסכנה, מנסה להתנהג כבת תרבות אף על פי שנהגו בה כמו צאן לטבח. היא נראית כמו פוחלץ חלול. אלוהים אדירים." חמלה הציפה אותה.
  "לא נשאל אותך שאלות, מלבד השאלה אם את זקוקה למשהו," אמרה טובה. כאב כיווץ את פניה, כאב שענת ראתה כבר בעבר בכל פעם שפגשה בנפגעת. היא שמעה מטובה שהיא עצמה לא חוותה חוויות כה מזעזעות אך טמונה בה חרדה, חרדת נשים אוניברסאלית, שמא לא יעמדו לה כוחותיה בשעת הצורך להגן על עצמה. טובה התבוננה בענת ושתיהן העבירו מבטן לשלי שהחלה שוב להתנתק מהסובב אותה. מבט הזרות המוכר הופיע שוב על פניה. שולמית וטובה הכירו את ההכחשה, את ההתנתקות מהמציאות הקשה והסבירו זאת לענת.
  "אם היא לא מסוגלת להתמודד עם המציאות וקשה לה, עלינו להניח לה לברוח לעולמות אחרים. כשם שמרדימים חולה במכוון עד שיחלוף הזמן ויתאושש מעט, כך גם עליה לאגור כוחות על מנת שתוכל להשתקם," שמעה ענת את טוני מביעה דעתה ערב לפני כן.
  הוחלט שענת תישאר צמודה לשלי עד שתבוא מתנדבת אחרת וכך יערכו משמרות בין כל המתנדבות ככל שזה יהיה נחוץ.
  בלילה שוב נתנו לשלי כדורי שינה. לענת נדמה היה ששנתה הייתה טרופה פחות מאז גילתה את שמו.





פרק 3

בשעת לילה מאוחרת, ישבו במשרדי העמותה מתנדבות חדורות מוטיבציה. ביניהן נכח רק גבר אחד, פרוכטניס, בלש מנוסה שחרט על דגלו לעזור לנשים אומללות.
  "ממה שהספקתי לדלות, הוא נשוי. יש לו ארבעה ילדים ומשרה מכובדת בחברה שפעילויותיה עלומות. מהנדס בהשכלתו, איש מכירות בעיסוקו. נוסע הרבה בעולם. אמיד למדי. גבר נורמטיבי לחלוטין, מהסוג שאפילו אני הייתי רוצה להיות חבר שלו," דווח הבלש.
  "כן... נורמטיבי... אה?" העירה טובה בציניות, קמה ממקומה ויישרה את שולי שמלת הטריקו הירוקה שלבשה שלא הסתירה את קווי המתאר של גופה כבד המשקל. "ראיתי אותה שעות ספורות לאחר שפגע בה. הם הביאו אותה חסרת הכרה. הייתי בתורנות והביאו לי אותה. לי הם הביאו אותה." פניה העגולות האדימו והיא דפקה על חזה באצבעה כמבקשת זכות ראשונים על המקרה. "כשהתעוררה כעבור כמה שעות, פיה היה יבש והיא רצתה לבקש מים אך האומללה יכלה להוציא רק קולות גניחה חלשים," הנידה ראשה בכעס והפנתה גבה לפרוכטניס ולענת. הם התבוננו בה מנגבת אגלי זיעה ממצחה ומחוטמה, אף על פי שהיה זה יום חורפי קר במיוחד בחודש פברואר. אחר כך הסירה את משקפי הראייה העבים שלה והניחה אותם על שולחן עץ ישן.
  "מסכנה," אמרה ענת בהתרגשות.
  "ליטפתי את מצחה. היא לא יכלה אפילו להרים את ראשה. נאלצתי לתמוך בצווארה כדי שתוכל ללגום מכוס מים. אוי, איך שהראש שלה צנח על הכרית... פניה היו חיוורות כפני מת." טובה כבר לא יכלה לשאת את הזיכרון ופרצה בבכי. ענת מיד ניגשה אליה וחיבקה אותה בעודה מעיפה מבט בפרוכטניס שהתבונן בהן בשפתיים מהודקות.
  "אני ראיתי אותה רק למחרת," הבהירה לו ענת בשקט, "קשה להאמין." חולשה קטנה פשטה בה בזמן שטובה המשיכה להתייפח.
  לאחר מכן השתרר שקט בחדר הגדול שהיה ממוקם בבית פרטי ישן, בשכונה ותיקה בבאר-שבע. הוא הושאל לעמותה על ידי קשיש ערירי אמיד בתוספת תרומה נכבדת.
  "מה דעתך טוני?" שאל הבלש פרוכטניס לדעתה של הפסיכולוגית, "היא אמינה? הקרבן? כי בדקתי את עברו ולא היה דבר שיכול להסביר אלימות כזו חריפה כלפי נשים. הוא אפילו שירת במשטרה במהלך הקריירה שלו אבל התפטר לאחר שנתיים." במוחו הדהד שמו של החשוד מאז ששולמית ציינה אותו. הוא ניסה להיזכר אם אי פעם, בכל קריירת הבילוש שלו, נתקל בשם הזה.
  "האיש התקבל לאחר מכן מיד ל'סֶנס' שבה עובדים בכירי מערכת הביטחון," המשיך, "ולכן אני סמוך ובטוח שעבר בדיקה יסודית בכל היבט מחייו."
  "סֶנס-שְמֶנס. זה לא אומר כלום, אתה יודע את זה," אמרה טובה בכעס וטוני הוסיפה חוות דעת מקצועית: "ידוע שפסיכופתים יודעים להסוות את סטיותיהם היטב."
  "טוב, המשטרה תחקור, אבל כדאי לנו לשמור לעת עתה מידע אודותיו לעצמנו. הוא עבד בשירותה ולכו תדעו מי מהם חבריו. אני רוצה קודם כל לברר על אשתו, מה היא יודעת. להתראות בנות." אחרי שהלך ישבו המתנדבות בשקט. הן שתו קפה, כל אחת עם עצמה.
  "אשתו... " הרהרה ענת בקול.
  "מה? חשבת על רעיון כלשהו?" טובה התבוננה בה בחיבה. ענת הייתה צעירת המתנדבות. אף על פי שגדלה בבית שעטף אותה והעריף עליה מכל טוב, לא הייתה מפונקת. כולן במרכז הסכימו שיש בה רגישות לסבל. היחס האוהד שקיבלה עודד אותה לפצות פיה מידי פעם ולומר את דעתה. היא סברה שנשים צריכות לשנות את דרך הסתכלותן על היחסים בינו לבינה אם חפצות הן לשלוט בחייהן, אך לא ידעה לומר מהי ההסתכלות החדשה הדרושה.
  גם טענות כלפי המערכת היו לה. לא פעם הביעה דעתה שהמערכת רוצה להשיב לקרבן את שיווי המשקל שהיה לה טרם התקיפה, אך מתעלמת מכך שאין זה אפשרי. במקום זאת, לדעתה הבלתי מלומדה, הצטנעה יום אחד, היה רצוי למצוא לקרבן שיווי משקל חדש, כזה שיוכל להכיל גם את החוויה הרעה שעברה, בבחינת תאונה שתוכל לחיות איתה. שיווי משקל חדש שיאפשר בניית חיים חדשים. "חיים אחרים," הייתה חוזרת על המשפט.
  למרות הערכתן אליה, המתנדבות המבוגרות חשבו שחלק מהשקפותיה נבעו מקריאה מרובה ולא מניסיון חיים. מה שהבינו ממנה היה שיש לשנות סדרי עולם מבראשית. הדבר לא היה מעשי, כך גם אמרו לה בעדינות מדי פעם.
  "מעניין אם הוא פגע גם באשתו... " המשיכה עתה ענת להרהר בקול.
  "באמת רעיון. איך נדע?" התעניינה טובה.
  "אולי נגלה לה את האמת בפשטות ונראה מה תהיה תגובתה?" הציעה ענת.
  "ואם ייוודע לו?" שאלה צפרירה, מתנדבת בשנות החמישים לחייה, בניסיונה לחשב את התוצאות.
  "שידע. שיפחד. אולי ימעד ויעשה טעויות וכך נוכל לתפוס אותו בקלקלתו." ענת רצתה ללכת עם הצעתה עד הסוף והוסיפה לשכנע. היא ראתה כיצד המתנדבות החלו לקבל את הרעיון.
  לבסוף נוצרה אחדות דעים והן פנו לפרוכטניס שלא שלל את הרעיון על הסף. הוא אמר שייתכן שהאישה אינה מודעת למעשיו של בעלה אך אם יובא לידיעתה את שעולל, אולי תשתף פעולה. הוא לא דלה מספיק פרטים עליה אך ידע את שמה הפרטי ומקום עבודתה מתוך התחקותו אחר בעלה.
  "את לומדת באוניברסיטה שבה היא עובדת, הלא כן?" שאלה צפרירה.
  "כן, אבל אני לא מכירה אותה. פרוכטניס אמר שהיא מזכירה בחוג לארכיטקטורה," ענתה לה ענת. המעט שידעו הספיק לטובה. היא הציעה לענת להתלוות אליה.


שתי הנשים שמו פעמיהן לאוניברסיטה והסתובבו אנה ואנה יותר משעה בתקווה לזהותה לפי תמונה שפרוכטניס סיפק להן מבעוד מועד. משזיהו אותה בוודאות, ניסו לאמוד אותה מרחוק. הן דנו ביניהן אם כדאי יהיה להוציא את הרעיון לפועל ולפנות אליה ישירות אם לאו, שמא תאשים אותן בהטרדה.
  בעודן עומדות ותוהות מחוץ לקפטריה שישבה בה, נועצת מזלג בתוך חסה יבשה בקערתה מבלי לטעום ממנה, התבוננו בה. בעוד הקולגות היושבות לידה נהנו מקציצות מטוגנות, צ'יפס ועוגות שוקולד למול עיניה, שוחחו וצחקו בלהט, היא עצמה הייתה מהורהרת ומנותקת משהו מסביבתה.
  כשקמה ממקומה ראו שהייתה רזה מאד. שמלתה היקרה הייתה תלויה עליה ברפיון. רגליה הדקות שהיו נעולות בנעליים גבוהות עקב, הקנו אשליה שגובהה הרבה יותר ממטר ששים. הן היו דרוכות כמו משמר המלכה והיא כמעט לא כופפה ברכיה כשהלכה. ביציאה מהקפטריה, בדרכה למשרדי האוניברסיטה הסמוכים, עצרו אותה.
  "גיתית?" פנתה אליה טובה.
  "כן?" ענתה בהפתעה. שני החריצים בפניה שלא היו אלא זוג עיניה, נפערו. הן יכלו לראות בבירור את אישוניה החומים.
  "אפשר לדבר איתך? זה חשוב," אמרה ענת.
  "אפשר לשבת על הספסל ההוא," הציעה גיתית והוליכה אותן לספסל הקרוב. נראה ששלטה היטב בסקרנותה שכן לא שאלה מיד מה הן רוצות והייתה ממלכתית וקרת רוח.
  אין ספק שחונכה לאיפוק. רואים מיד שנימוסיה ללא רבב. אך האם זו רק חזות חיצונית שהיא מציגה? כי נניח שבעלה אכן מפלצת והיא מודעת למעשיו, היעלה על הדעת שאם נורמטיבית היא, תוכל לחיות בשלווה עם הידיעה? כמה טוב שההורים שלי לא התעלמו אף פעם מבעיה שצצה! חשבה ענת בזמן שצעדה לצידה של טובה, שתיהן נשרכות ברישול אחרי גיתית שצעדה בבטחה.
  הן התיישבו על הספסל וטובה הציגה את ענת ואת עצמה ומיד שטחה בפניה הכול. גיתית החווירה. ענת הוציאה בקבוק מים והציעה לה לשתות אך גיתית הדפה אותו בכעס.
  "הידעת?" שאלה-קבעה טובה. מבטה של גיתית כבר לא היה מאופק אלא התיז גיצים של שנאה כלפי טובה וענת.
  "לכו! מה זה צריך להיות? להאשים את בעלי בפשעים כאלה? אני לא מתכוונת להקשיב לכל השקרים הללו," ענתה בקול שקט אך תוקפני למדי. לאחר דקה ארוכה התחלף מבטה ושוב היה מנוכר ומאופק. לרגע השפילה את עיניה לקרקע כמבקשת מהאדמה לבלוע אותה. ללא ספק הייתה אישה המקדשת את פרטיותה ולא פינתה מקום לזרים בחייה. בטח לא תיתן מקום לנשים שעמדו מולה, חשבה ענת. אך ברור שהנושא רציני וטעון ואינו נוח לה. לכן טובה וענת שתקו בזמן שהוכיחה אותן דקה נוספת שלאחריה קמה ממקומה והלכה. טובה וענת נשארו לשבת במקומן חסרות אונים וצפו בה מתרחקת במהירות מהן.
  "החתירה למגע איתה הייתה נכונה. אולי אחרי שתעכל את מה שסיפרנו לה, תסייע לנו," קיוותה ענת, "עלינו לגלות חמלה כלפי כל אישה שנשואה למפלצת. הרי בהקשר רחב של החיים, שנים של חיים לצידו גרעו מאיכות חייה."
  טובה לא ענתה לה מיד אך נראתה מהורהרת. לבסוף אמרה:
  "היא יודעת משהו על בעלה. תגובתה לא הייתה של הלם אלא של כעס." טובה אמרה את הדברים בפסקנות של מי שטבע האדם לא היה זר לו. אחרי שגיתית יצאה מטווח ראייתן, משכה בידה של ענת.
  "בואי," החלה לגרור אותה לכיוון מכונית הפיאט הישנה שלה.
  "לאן?"
  "לבית החולים, אולי שלי תספק פרטים מפורטים יותר. תוכלי לעמוד בזה?" שאלה בדאגה.
  "למה את מתכוונת? למה עלי לצפות?" ענת הייתה מוטרדת מחוסר נסיונה בפרשיות כאלה וחרדות בלתי מוסברות בדבר ההשלכות שיהיו לגביה הציפו אותה עתה ביתר שאת. זה הזמן לסגת, מי יודע לאן פני הדברים, אמרה לעצמה באותו רגע. טובה עצרה מהליכתה כשהבחינה בהיסוס על פניה.
  "את לא חייבת," פטרה אותה מיד.
  ענת התיישבה על ספסל קרוב וטובה הצטרפה אליה. היא התבוננה אל עבר נקודה עלומה ונשמה נשימה ארוכה לפני שפתחה את סגור ליבה בפני טובה.
  "הכול חדש לי. מעולם לא היה לי חבר רציני אפילו, לא כל שכן מערכת יחסים מורכבת עם גבר... והנה אני נדרשת לתמוך בנשים מנוסות ממני שנפלו קורבן. כל ימי חיי ראיתי את אבי אוהב ומכבד את אימי. בין אחיי לביני שררה תמיד חיבה ותמיכה הדדית. אפילו את הביקורים המעטים אצל סימונה בקושי יכולתי להכיל." היא התבוננה בטובה שהתרגשה מדבריה. "בשבועיים האחרונים, מאז שהתוודעתי אל שלי, אני לא ישנה בלילות ועוד מעט מתחיל הסמסטר," המשיכה בניסיונה לקבל את אהדתה של טובה למצוקתה.
  "אני מבינה... איני יכולה לומר לך שקל רגשית לשאת את המראות, אבל זו מהותה של עבודת ההתנדבות שלנו, לעזור לאומללות הללו גם אם לא נוח לנו. אנחנו לא שופטות אותן. בין אם טעו בשיפוט, בין אם סתם נקלעו בין מלתעותיו של הפוגע ובין אם אופיין הפזיז גרמו למצבן, כולן תקבלנה את אותה התמיכה מאיתנו. באותה מידה גם לא נשפוט אותך אם תחליטי שאין זה מתאים לך." היא שתקה לדקה והמשיכה, "נחפזתי. אני אחות ותיקה ובמשך עשרות שנים התרגלתי למקרים קשים ואילו את כולך עוללה קטנה. נניח לך חמודה." היא קמה ממקומה. "להקפיץ אותך הביתה?" שאלה.
  "לא. אשאר באוניברסיטה. את הולכת לבית החולים?" היא חשה הקלה על כי טובה מבינה אותה ולא מעמידה אותה במבוכה.
  "כן." טובה נישקה את לחייה ופנתה אל עבר חניון האוניברסיטה.
  ענת שוטטה במדשאות האוניברסיטה כחצי שעה. אחר כך נכנסה לקפטריה והזמינה קפה וכריך. לאחר נגיסה אחת בלבד, הכניסה את הכריך לשקית הנייר ואת השקית תחבה עמוק בתוך תיק הגב הגדול שהיו בו כל מה שהייתה זקוקה לו לאורח חייה העמוס. תחושת הדיסוננס שפקדה אותה גרמה לה לאבד את התיאבון. היא ניסתה להיאבק בתחושה הזו בלא הצלחה. מצד אחד עדיין לא הגיעה להגשמה עצמית כדי שתוכל להקדיש כל כך הרבה משאבים לזולת אך מהצד האחר, המחשבה שאולי היא אנוכית לא נעמה לה.
  בעוד כל המתח הולך ומתגבר בה, ראתה מבעד לזכוכית את גיתית חולפת לכמה שניות ונעלמת. המתח התחלף לתרעומת על האישה החוקית. פתאום הבינה שלא תוכל לחיות עם מה שנגלה לה. עליה ליישב את הדברים בתוכה וזאת לא תשיג אם תשב בצד. "רק תסתיים הפרשה הזו ואחזור לחיי. לא אהיה מעורבת בפרשיות אחרות," הבטיחה לעצמה ונשאה רגליה לבית החולים.


אותו לילה היה חסר מנוחה אצל שלי. היא מיאנה להכניס דבר אל פיה, שתקה כשהייתה ערה ובכתה כשישנה. ענת חיבקה אותה מדי פעם, לחשה לה דברי הרגעה כמו שלוחשים לתינוק, אך לא ידעה אם רכות מסוגלת לחדור מבעד להלם שהייתה מצויה בו.

***

חמש שנים קודם לכן גילתה שדרור בוגד בה אך התגלגלו הדברים כך ששרה, אמו של דרור, שכנעה אותה להבליג ולהמשיך כאילו כלום לא קרה "למען שלוות נפשם של ילדיה." מאותו רגע, גיתית שגם כך הייתה מופנמת, הסתגרה לה עוד יותר בתוך עצמה.
  אך שמועות החלו לצוץ. היא הייתה נחושה למנוע מזרים וזרות, כמו שתי הנשים שפגשה באותו בוקר, לדחוף חוטמם לענייניה. היא תמיד קידשה את פרטיות משפחתה, הציגה לעולם רק את שרצתה שיראו. היא השלימה עם הידיעה שאינו נאמן ובלבד לא לפגום בחזות המשפחה המושלמת. בזאת הייתה דעתה זהה לזו של שרה. אלא שלמרות הכול, לא עזר הדבר לשלוות נפשה.
  כל הדרך לישוב 'ארמון' שבו גרו כל שבט כץ, בכתה. בקושי הצליחה לנהוג. "הזרות הללו" ניסו לספר לה על האישה השוכבת בבית החולים בגלל בעלה, למרות שלא רצתה לדעת שיש אישה כזו במקום כלשהו, עם קשר כלשהו לבעלה. אף על פי שלא היה לה קל לשלוט ברוחה באותם רגעי הבשורה, הצליחה. אך על כעסה ועלבונה מדרור כי בכלל רצה נשים אחרות, לא יכלה להתגבר. כל גופה רעד מאומללות. עיניה הקטנות לא יכלו להכיל את כל הדמעות והן זלגו על לחייה, במורד צווארה, בואכה למחשוף חולצתה.
  כשהגיעה לפתח דלתה של שרה עצרה את הרכב והשעינה מצחה על ההגה. כך ישבה כרבע שעה עד ששרה יצאה במקרה מפתח כניסת ביתה וראתה אותה. היא ניגשה אליה. בשקט עצוב פתחה את הדלת ואחזה בזרועה בראותה את כלתה שוב שבורה. שתי הנשים למדו להבין במשך השנים אחת את השנייה גם מבלי להכביר במילים.
  בבית השקתה אותה בכוס מים ושמעה מפיה על הפגישה הבלתי צפויה. שרה, בניגוד לגיתית, לא הזדעזעה. גיתית ידעה ששנים של ציפייה מתוחה שהסיוט יגמר ואיכשהו מישהו או משהו יפסיקו את מחול השדים בו היו שרויות, עלול להגיע מהר יותר ממה ששתיהן שיערו. בתוכה ייחלה שהשינוי לא יהיה חד כל כך אלא רק יגרום לו "להתיישר." הוא ממילא מעולם לא נטש את הבית ואת הקשר בינו לבינה וכל עוד לא יתגלו דברים קשים, שיווי המשקל יכול מבחינתה להישאר כמות שהוא.
  "עלינו להרוויח זמן ככל שנוכל עד שיתבררו הדברים. אתקשר לדלית שתגיע מיד. היא אחותו וצריכה להיות מעורה בכל מה שקורה," פסקה שרה.
  שעה ארוכה חלפה עד שדלית הופיעה. בכל אותו הזמן גיתית התייפחה בשקט על הספה ושרה עמדה ליד החלון והתבוננה בגינתה. בקושי יכלה להמתין למכוניתה הוורודה של בתה שתעצור בבלימה חזקה מול הבית כהרגלה.
  דלית הגיבה בכעס ובקולניות לשמע הדברים. היא הייתה היחידה מבין שלושת הנשים שהרגישה מיד חמלה כלפי שלי אף על פי שלא הכירה אותה.
  "צריכים לבקר אותה," אמרה בצער.
  "לא צריך לעשות כלום," ענתה לה שרה נחרצות, "עלינו להמשיך את חיינו כאילו שזה לא נוגע לנו, כאילו שאנחנו לא יודעות במה מדובר. אף מילה לדרור. לא צריך שהוא יתרגש ויעשה מעשה פזיז. התמונה עדיין לא ברורה לנו דיה ואנחנו לא בטוחות שיש בידיהם הוכחות לטענותיהם." דלית קמה ממקומה, מבט ציני על פניה.
  "יהי כן אימא. נמשיך להסתיר. בזה משפחתנו מצטיינת," אמרה והלכה לה. שרה התבוננה בגיתית שלא פצתה פיה מרגע שסיימה לספר ותהתה אם כלתה תוכל להעמיד פנים ולהתנהג כאילו אינה יודעת דבר. בעיני שרה היא לא הייתה מתוחכמת. גיתית ידעה מאז ומעולם שכך היא חושבת עליה.
  "גיתית, חשוב שלא תסגירי דבר ממה ששמעת באוזני דרור. מי יודע מה הוא עלול לעולל מתוך פאניקה. תבטיחי לי?"
  "מה יגידו הבנים? מה תגיד כנרת, עכשיו שהיא בת אחת עשרה ומתחילה להתעניין בבנים? זה יעוות את התפיסה שלה." גיתית החלה לקונן בחושבה על ילדיה.
  "בדיוק כך. לכן צריך להמשיך ולחשות עד שדברים יתבררו."
  גיתית כעסה על שרה ודלית. במשך חמש שנים הסתירו את מעלליו של בעלה עד שגילתה בעצמה, ועוד חמש שנים לאחר מכן אילצו אותה להמשיך ולשתוק. בעצם, הייתה זו שרה שקבעה את התנהלותן, אף על פי שגיתית ודלית היו עומדות מאחוריו בין כך ובין כך.

***

זה לא תמיד היה כך. דרור אהב את גיתית, חברתו מתיכון ובת היישוב, אהבת נפש. העתיד היה וורוד כשהתחתנו ושלושת הבנים שנולדו בזה אחר זה רק חיזקו את הקשר ביניהם. דרור היה עוזר לחתל אותם, לוקח אותם לחוגים, לטיולים, מכין עמם שיעורי בית ואף זכה שנה אחר שנה בתואר 'אב השנה' בקרב ידידיהם. הוא אהב לחשוב עליהם כאל גברים קטנים ומעולם לא נתפס כשהוא מדבר אליהם בשפה 'תינוקית'. תמיד דיבר אליהם כדבר גבר אל גבר. הם מצידם רחשו לו כבוד ואהבה. רוני, איתי ודניאל היו אמנם בנים שובבים, אך הפרש הגילאים הקטן ביניהם בקושי עמד על שנתיים בין רוני הבכור ואיתי, ובין איתי לדניאל, הקטן מביניהם. הם היו חברים והעסיקו זה את זה, כך שהוא לא חש עייפות מלגדל אותם.
  כשמלאו לו ארבעים שנה, למרות שהייתה מטופלת בשלושה ילדים ובהריון, ערכה לו גיתית מסיבה כה גדולה שמכוניות חנו בכל פינה ביישוב שכמעט לא ידע מהי מצוקת חניה. הוזמנו מנכ"לים של חברות, קולגות וחברים מחו"ל ששהו בארץ לרגל עבודתם, ופה ושם ידוענים זוטרים שדרור אהב להתהדר בקשריו עימהם.
  כנרת נולדה כשדניאל סגר שמונה אביבים. דרור לא רצה ילדים נוספים וחש שבגיל ארבעים לא היה בו רצון לחזור ולחתל תינוקות, אך גיתית, משום מה וללא סיבה נראית לעין, החלה לחוש שבעלה מתחיל להתרחק ממנה. החשש שמא המאהב המושלם שבו זכתה בחייה יעזוב אותה, גרמה לה להרות ובכך להבטיח את מחויבותו אליה לשנים נוספות.


כבר בימיה הראשונים, גיתית חשה שדרור נרתע מכנרת התינוקת. הוא עמד מרוחק ממנה בכל פעם שהיה צורך לטפל בה. בפרט נרתע מלחתל אותה. גיתית לא ייחסה לכך חשיבות מיוחדת.
  "שכחתי ואני חסר בטחון, תחתלי את," היה מבקש מגיתית. גיתית קיבלה את תירוציו כפשוטם ולא הקדישה לזה מחשבה נוספת. ממילא שרה וחברתה דוקטור רחל, רופאה בדימוס, היו מתנדבות לטפל בתינוקת. זו הקטנה שבתה את ליבן.
  שבתות וחגים היו סיפור שונה. במשך שנים, מאז חזרו מארצות הברית, היה מבלה את זמנו עם חבריו מהקאנטרי המקומי משעות הבוקר המוקדמות ועד לשעות הצהריים המאוחרות בימי המנוחה. זה לא הפריע לה בזמנו. כנרת שינתה את כל זה ושינתה את גיתית מעט. גיתית רצתה נתח גדול יותר מזמנו של דרור לבתה התינוקת ולה בשבתות.
  "אולי תחזור מוקדם יותר מהקאנטרי בשבתות?" הציעה לו כמה חודשים לאחר שכנרת נולדה.
  "למה?" תמה.
  "על מנת שתטייל איתה קצת. אתה לא רואה אותה כמעט."
  הוא הפטיר הברה כלשהי ופניו הרצינו. "איך אפשר לא להבחין בה?" שאל.
  "אני לא מתכוונת ל-ה-ב-ח-י-ן בה. אני מתכוונת לשחק איתה, להקדיש רק לה תשומת לב," הדגישה את דבריה. היא לא הבינה מדוע יחסו אל כנרת שונה מאשר היה יחסו אל בניו כשנולדו. נכון שהוא היה אב טרי ונלהב אז ואילו עתה התינוקת כפי הנראה לא היוותה לו חידוש, אבל היא רצתה שהוא ימצא בתוכו את אותה התלהבות. בזה היה מוכיח שאינו כועס על כי החליטה להרות בלי לשתף אותו בהחלטה.
  "את יודעת מה? נצא אחר הצהריים להליכה ברחובות היישוב. תהיה לך הזדמנות, כשכל העיניים יהיו נעוצות בנו, הזוג היפה שכוחו עדיין במותניו והוא יולד ילדים לתפארת, לקבל אינספור מחמאות," הקניט אותה.
  "די. אני לא עושה את זה כדי להשוויץ," אמרה בטון לא משכנע.
  "זו את. תהיי מי שאת," ענה ברצינות.





פרק 4

למחרת יום הפגישה עם גיתית, נכנסה טובה לחדר בשבע בבוקר כולה נמרצת. היא מצאה את ענת כשראשה למרגלותיה של שלי, פוקחת בדיוק את עיניה מנים-לא-נים, עייפה להחריד.
  "עוד מעט ביקור רופאים," אמרה לענת בלחש והוסיפה: "כבר שעתיים היא מסתובבת למטה."
  "מי?" ענת לא הבינה.
  "גיתית. היה ברור שתרצה לראות את צרתה," לחשה, "או אחת מהן לפחות... "
  קורי השינה נעלמו בבת אחת מעיניה של ענת והיא הצמידה את שתי כפות ידיה זו לזו, הידקה אותן אל שפתיה העבות, הרימה ראשה והתבוננה לתקרה בייאוש.
  "לא ולא. אל תחשבי אפילו לפנות אליה. גם לה קשה. תני לה להתמודד עם זה לבדה," ניחשה טובה את מחשבותיה של ענת. ענת נאנחה. היה בדעתה להוכיח את גיתית.
  כעבור רבע שעה גיתית הופיעה, התבוננה בשלי החיוורת שוכבת בתנוחת עובר כשפניה כמעט דבוקות לקיר, מלמלה לחלל שאין זה החדר הנכון ונעלמה מיד. היא לא הבחינה בענת שעמדה בצד ולא זזה ממקומה.
  "אל דאגה. המראה ייחרט בזיכרונה," אמרה טובה לאחר מכן, "היא תשוב ותישאר יותר משנייה. הן תמיד חוזרות. יש קשר מיסטי בין נשותיו של גבר מרובה נשים, מין חבל שהוא קושר אותן אחת לשנייה לעד."
  "אל דאגה. המראה ייחרט בזיכרונה," אמרה טובה לאחר מכן, "היא תשוב ותישאר יותר משנייה. הן תמיד חוזרות. יש קשר מיסטי בין נשותיו של גבר מרובה נשים, מין חבל שהוא קושר אותן אחת לשנייה לעד."
  "כן. גברים כמוהו מזעזעים את נפשן של הנשים שאיתם, בין אם זו אישה חוקית או מאהבת. הם מסוגלים להביא אותן אל פסגות האושר ומיד אחר כך אל תהומות הייאוש," הסבירה לה טובה בענייניות.


גיתית אכן שבה יומיים לאחר מכן. הפעם הבחינה בענת שישבה ליד מיטתה של שלי ושידלה אותה לאכול מכפית דייסה. היא עמדה בפתח והתבוננה בהן במבט קשה עד שענת הפנתה ראשה אליה, ולא בהפתעה.
  "את יכולה להיכנס. בואי, שבי כאן." ענת הצביעה על כסא הפלסטיק הכתום שעמד ליד מיטתה של שלי אך גיתית רק הרימה את ראשה בהפגנתיות, מרמזת בכך שאין זה מכבודה לשבת בינות למי שטופלות על בעלה עלילות, נוטלת את גאוותה ועוזבת את החדר כשהיא מותירה את ענת מהורהרת.
  גיתית ברחה מבית החולים כל עוד נפשה בה ומצאה עצמה נוהגת ללא מטרה ברחובותיה של באר-שבע. היא ניסתה להיזכר מתי הכול החל לחרוק. בתחילה לא שמה לב שהוא נעדר בלילות ואינו ישן לצידה. היא הייתה עייפה מבקרים שבהם עבדה באוניברסיטה כאשת מנהלה ומאחרי צהריים וערבים עמוסים בחוגי ילדים, במטלות הבית ובאירוח חבריו של דרור. את הללו הזמין לעתים תקופות יותר ממה שהייתה רוצה.
  מתישהו הייתה מתעוררת באמצע הלילה ומגלה שהוא חסר. או אז הייתה מתקשרת לנייד שלו ושומעת ממנו שהוא עובד, שקר שיצא מפיו בקלות, כך נוכחה לדעת שנים לאחר מכן. בזמנו העירה את תשומת ליבה של שרה: "זה לא סביר שהוא עובד קשה כל כך. זה לא בעלי הנהנתן," אמרה לה.
  "הוא לא רוצה להדאיג אותך. האמת היא שהוא לא מסוגל לישון ולכן יוצא לנהיגה מרגיעה. יש עליו לחצים בעבודה." גיתית האמינה להסבר שחזר על עצמו. לא עלה בדעתה ששרה תשקר לאם נכדיה.
  גיתית ראתה אז עצמה אישה נורמטיבית שהצליחה בחיי נישואיה, בטוחה בעצמה, אהובה על ידי בני משפחתה ובכלל זה על ידי אמו ואחותו של דרור. יכולתה להשאיר את הלהבה בין בעלה לבינה דולקת כל הזמן, גרמה לה לחוש צדקנית משהו כלפי נשים בסביבתה שדיברו על בעליהן הנשחקים מעול החיים, ולכן אינם משקיעים בזוגיות. אז, לא שיערה שאת הלהבה עזרו גם נשים אחרות להשאיר דולקת.


התפנית התרחשה יום לאחר יום הולדתה השישי של כינרת שנחגג ברוב פאר. הגינה הגדולה בביתה של גיתית המתה מילדי שכבת כתה א' שבאו בליווי הוריהם ואחיהם, לבושים חגיגית ומתנות בידיהם. הוזמנו גם אורחים שהגיעו מרחוק, כי ביתם של גיתית ודרור נדמה כבית של אושר, עושר, בריאות וסיפוק.
  גיתית הזמינה קוסם ושתי נערות תיכון שידעו להרקיד את הילדים לצלילי מוסיקה קופצנית, כמו בקלאב-מד. רוני הבכור שהיה בן שמונה עשרה ועמד להתגייס לצבא, היה תקליטן חובב והוא אך שמח לתקלט במסיבת יום ההולדת של אחותו הקטנה. לא הייתה מאושרת מכנרת שבימים כתיקונם הייתה ילדה בודדה ומכונסת בתוך עצמה.
  כולם שאלו על דרור שלא נכח, אף על פי שידעו את התשובה, אך כיון שרצו לרצות את גיתית ושרה שרצו שישאלו אודותיו, נאלצו לשאול את השאלה ולשמוע את התשובה, "עבודתו של דרור אילצה אותו להעדר." ברור היה לכולם שאין לשאול שאלות נוספות מעבר לכך מחמת החשאיות.
  המסיבה החלה בארבע אחר הצהריים והייתה כל כך מוצלחת שנמשכה עד לשעה עשר בלילה, עד שאחרון האורחים עזב באי רצון אמיתי. במשך כל המסיבה גיתית חשה עקצוצים באזור גופה התחתון אך פטרה אותם בכך שלבשה לבנים חדשים בלא לכבס אותם קודם. רק כשעלתה לחדרה ונכנסה להתקלח, הבחינה באודם ובנפיחות והתקשתה במתן שתן. היא בילתה כמעט כל הלילה בתוך אמבטיה מלאה במים חמים ולא הבינה את פשר העניין. בכל זאת קיוותה שאין זו אלא פריחה מקומית.
  מוקדם בבוקר שמה פעמיה לביתה של דוקטור רחל שגרה במרחק כמה בתים ממנה. היא ויתרה, כמו תמיד, כמו רוב רובם של תושבי הישוב, על הטרחה ובזבוז הזמן שבהליכה לקופת חולים.
  רחל כבר הייתה לבושה במכנסיים וז'קט מחויטים, נעלה נעלי עקב קטן אופנתיות והתכוננה ללכת לקליניקה שלה שמוקמה כמה רחובות מביתה. דוקטור רחל לא התכוונה לפרוש בגיל שבעים ושלוש מהפרקטיקה. היא הייתה אישה בריאה שעסקה בספורט באופן שגרתי, דאגה לאכול רק מזון בריא ולישון טוב בלילות. מאז שהתאלמנה בפתאומיות מבעלה, קיבלה החלטה להמשיך את חייה ולמתוח אותם עד קצה גבול היכולת בעשייה אינטנסיבית, אף על פי שנחשבה במערכת הבריאות כמי שמזמן הייתה אמורה לפרוש בגין גילה. אבל כמו שהיא ראתה את עצמה, כך ראו אותה חלק נכבד מאנשי היישוב - רלוונטית תמיד.
  רחל התפלאה על הביקור בשעה מוקדמת כל כך והכניסה אותה בחביבות לסלון ביתה, תוך שהיא מחבקת את כתפיה בחום.
  "סליחה שאני מפריעה לך," התנצלה גיתית בקולה השקט שרחל מעולם לא שמעה אותה מרימה אותו.
  "מה פתאום מפריעה?" ענתה רחל במבטא גרמני כבד. היא הציעה לגיתית כוס קפה או מיץ סחוט אך גיתית דחתה את ההצעה וניגשה ישר לעניין, מוטרדת מכך שהיא כבר מאחרת לעבודה.
  "אולי זה כלום," אמרה לרחל, מקווה שזו תסכים איתה אחרי שסיפרה על הסימפטומים שפקדו אותה. אך רחל הפתיעה אותה ושתקה.
  "אני מציעה לך ללכת לבית חולים," ענתה לה הרופאה כעבור כמה דקות בצורה ישירה.
  "בית חולים? מה פתאום? משחה בלבד תועיל לי." גיתית נחרדה והייתה המומה ממבט התוכחה והסלידה שהלכו וגברו על פניה של רחל. היא חשה שעליה להתגונן אם כי עדיין לא הבינה למה. עיניה של גיתית שנדמו לשני חריצים בפניה והסתירו כמעט תמיד את אישוניה, הצטמצמו יותר מתמיד. נחירי אפה הארוך שנראה כמו גליל עומד מעל שפתיה, רעדו. שפתיה שדמו לשפתיה של המונה ליזה והשלימו את המראה המיוחד שלה, נפערו מעט.
  רחל השתתקה ונעצה מבט חודר בגיתית. עיניה של זו התרחבו שוב בניסיונה לקלוט מידע נוסף שרחל לא סיפקה לה מילולית.
  "לכי להיבדק אצל גניקולוג, יקירתי," הציעה רחל בשקט לבסוף. היא קמה ממקומה כמרמזת לגיתית שהפגישה הסתיימה. גיתית לא יכלה לחוש עלבון גדול יותר מזה ויצאה מביתה של רחל מבלי לומר שלום או להודות לה. היא הרגישה מושפלת כל כך והחלה לצעוד במהירות. תקוותה הייתה שבבית החולים ירגיעו אותה ורחל תודה בטעותה. היא לא הבינה איך רחל יכלה להיות כל כך קרירה אליה לאחר שנים של הכרות וחברות אמיצה ביניהן. למען האמת, התנהגותה של רחל העסיקה אותה יותר מאשר מצב בריאותה.


"זה לא ישפיע על חייך אבל המחלה כרונית. יכול להיות שלא תזכי שוב לסימפטומים לעולם." גיתית בקושי יכלה לקלוט את מה שאמר לה, לא כל שכן להבין לעומק את פשר מילותיו, אך הרופא המשיך לדבר: "למחצית מהאמריקאיים יש את הווירוס הזה ואף אחד עוד לא מת מזה. את יודעת מי הדביק אותך? אולי הוא לא יודע שהוא נושא את הווירוס? היה רצוי להזהירו לבל יפסח על קונדומים." למשמע דבריו האחרונים, התחוור לה לפתע שרק את דרור הייתה צריכה להזהיר שכן לא היה אחר מלבדו.
  דרור היה אמור לחזור רק כעבור שבועיים. הוא שלח לה מסרונים וצלצל כמה פעמים ביום, כולו נשמע אוהב ומתגעגע. היא לא התפתתה לספר לו דבר על כל הקורות אותה. היא ניסתה לעכל את העובדה שבגד בה ולכן השיבה לו לקונית. בתוכה הייתה קפואה. הוא לא קלט את זה כנראה ממרחק אלפי קילומטרים משום שלא העיר על כך.
  עד לאותם ימים, לא שיערה שדרור יכול לבגוד בה. אמנם במשך השנים עלתה בראשה האפשרות שנשים אחרות תנסנה לקחת אותו ממנה, אלא שגירשה את המחשבות ושכנעה עצמה שאהבתו אליה מובטחת ויהיה חזק דיו לעמוד בפני הפיתוי. זו הפעם הראשונה הממשית שמצאה עדות על פני השטח לבגידה מצידו.
  הרופא רשם כדורים לבליעה. היא צייתה ונטלה אותם. הם גרמו לה לבחילות. כל תכולת קיבתה עלתה וירדה בתוכה כמו יו-יו, אבל לא ידעה אם נבעה מהמחשבה על דרור מתנה אהבים עם נשים אחרות או מהכדורים.
  כעבור כמה ימים שרה הבחינה שהיא מחזיקה בבטנה וראתה את ארשת הבחילה בפניה.
  "לא יכול להיות," ספקה כפיה, "את בהריון?" שאלה בשמחה ומבט של אושר על פניה.
  "לא," ענתה גיתית בבהלה כשהבינה ששרה קלטה את תחושת גלי הבחילות שחשה שלא פסקו לרגע. פניה החווירו, ראייתה נתערפלה והיא צנחה לתוך הספה. שרה נבהלה וצעקה את שמה אך גיתית לא ענתה לה. באותם רגעים שקעה בתוך ערפל שכלי ורגשי.
  "אני בסדר," אמרה לה כשהתעשתה, פוחדת ובושה בחולשתה הפיזית. שרה הייתה בת לגזע הנשים בונות המדינה וכל חולשה, קלה כבחמורה, הייתה מיד הופכת לנושא השוואה בין אז לבין היום.
  "אתם כל כך מפונקים. אין לכם מושג מה עברנו," היה המשפט האהוב עליה. גיתית קיוותה לא לשמוע אותו שוב. רוחה וליבה היו שבורים, אך שרה הייתה עסוקה מדי בהתרוצצות סביבה מכדי שתזכור את התוכחה הקבועה שלה.
  "מים," מלמלה שרה כשהיא מנסה להסדיר את מחשבות הבהלה שהציפו אותה כשראתה שגיתית שוב עצמה את עיניה. "אני מביאה לך מים." נראה שחשבה שמים היו הדבר הנכון להביא לגיתית. שרה הסתובבה סביב עצמה במשך דקה מבולבלת וניגשה לכיור המטבח, מזגה כוס מים והביאה אותו במהירות לגיתית, תוך שהיא שופכת כמות לא מבוטלת בדרך. היא הגישה את הכוס לפיה של גיתית והשקתה אותה בדאגה רבה. אחר כך הוציאה אנחת רווחה כשראתה אותה מתאוששת. מבטה החם והאוהב של שרה באותם רגעים עתיד היה להיות המבט החם האחרון שגיתית תזכה ממנה עוד זמן רב. אם כי גיתית לא חשבה שכך יהיו פני הדברים, שנים רבות לאחר מכן תזכור את הרגעים הללו.
  שרה התיישבה על הכורסא מול גיתית והתבוננה בה. היא לא שאלה אותה מדוע היא לא חשה בטוב, אך מבט השאלה על פניה היה יכול לעבור אפילו דרך קירות בטון. ראשה של גיתית היה מושפל כל אותו הזמן ומבטה שהיה גם כך חסר הבעה לרוב, הפך לנציב מלח. גיתית הכירה היטב את שרה וידעה שזו גמלה אומר בליבה לא לזוז ממקומה עד שתדע מה קרה. אך רצונה של שרה באותם רגעים לא היה בראש מעייניה של גיתית.
  יום הולדתה השמח של כנרת נראה פתאום רחוק כל כך. הימים הספורים שחלפו הפכו אותה מאישה מטופחת וגאה, נאהבת עד בלי גבול לתחושתה, מלאת אנרגיות, לאישה מוזנחת שפניה נפולות, מרומה על ידי הגבר היחיד שאי פעם אהבה ושנתנה לו את כל כולה. עתה לא היה אכפת לה מה יקרה איתה. היא אפילו הייתה שמחה למות. היא הרגישה כל כך בודדה ומדוכאת.
  "את רוצה לספר לי?" העיר אותה קולה השקט והרך של שרה. זו התיישבה לידה, הטתה את גופה המלא אל עבר גיתית ואחזה בידיה. גיתית עצמה את עיניה שכבר לא נדמו לחריצים אלא הצטמצמו עוד יותר, ונראו כנקודות מתחת למצחה. היא חשה את שרה מהדקת את ידיה ברוך ובאופן מוזר הייתה במעשה נחמה קטנה שריככה אותה והשיבה קורטוב מביטחונה העצמי שהתערער. לכן נגררה ושפכה את ליבה בקול רועד ועיניים דומעות שמבעדם ראתה איך הבעת פניה הדואגות והחמות של שרה משתנות, תחילה למבט משתאה ואחר כך למבט חסר אמון.
  גיתית הבינה לפתע ששרה מטילה ספק במה שהיא אומרת. היא ניחמה עצמה בחושבה שאולי שרה חולקת על הדיאגנוזה של הרופא. תמיד הייתה אומרת לכולם שצריך ללכת לחוות דעת נוספת אלא אם כן דוקטור רחל, חברתה, תפסוק שהדיאגנוזה של הקולגה נכונה. בניסיון לרכוש את אמונה, אמרה גיתית: "הייתי אצל רחל לפני הכול." תחושתה שאם שרה תדע שעשתה כמצופה ממנה, לא תקשה עליה. אך שרה הפתיעה אותה כשאמרה בארסיות מסוימת ובנימה צדקנית מאשימה: "נסי לזכור מי הם הגברים שהכרת." גיתית הבינה שבעיני שרה היא אשמה עד שלא יוכח אחרת. החריצים נפערו פתאום לרווחה. שרה בעצם אומרת, הכתה בה המחשבה, שהיא בגדה בדרור.
  "את לא רומזת... " גיתית לא השלימה את המשפט מבושה ותדהמה.
  "אני מכירה את בני. הוא אוהב אותך אהבת אמת ותמיד אהב," ענתה לה בקרירות. לשרה היה מאז ומעולם מדרג נאמנות. בראש ובראשונה הייתה נאמנה לילדיה. גיתית הייתה פחות חשובה, אך עתה התמקדה בה, מעמידה אותה על דוכן הנאשמים.
  "לא... לא ייתכן שאת חושבת שבגדתי בו... " למרות שגיתית הרימה קולה כמו שעושים אנשים שמתגוננים מפני האשמות שווא שמטיחים בהם, עדיין נשמע קולה שקט יחסית.
  "טוב, הוא לא פה," רמזה שרה שדבריה של גיתית אינם מספיקים דיים כדי להעיד עליה. החמות ידעה שהיא מטלטלת את כלתה על אף שגיתית הייתה במצב פגיע ביותר. לימים תדע גיתית שהיא עשתה זאת כדי להימנע מלגלות ולו טפח קטן מהאמת על בנה. שרה ודלית ידעו חמש שנים לפניה שהיה לפחות מקרה אחד שבו לא היה נאמן לאשתו, אך הסתירו זאת ממנה. הטינה הסמויה של גיתית כלפיהן החלה להתפתח באותם רגעים, בשל מה שראתה כבגידה בה מצד המשפחה. היא כעסה על עצמה כי הייתה פתיה ובטחה ביושרן כלפיה.
  "הבן שלך הוא הגבר היחיד שהיה לי בחיי." גיתית קמה ממקומה ופניה רשפו זעם רב. גם שרה קמה ממקומה, נטלה את צרור מפתחותיה מהשולחן, התבוננה בגיתית במבט קר ואמרה: "נחכה שיחזור ונשמע מה בפיו. אין צורך להטרידו ממרחק אלפי קילומטרים, אבל אי אפשר לשמור זאת בסוד מפניו," רמזה לגיתית שלא תסבול הסתרת האמת מבנה. "יש לך הזדמנות לנוח ולהבריא את עצמך," נתנה לגיתית את האפשרות להיערך לשיחה עם דרור לכשיחזור, ביודעה שהמסכנה אפילו לא תדע כיצד להתחיל לספר לו.
  גיתית נשארה לעמוד במקומה המומה עד ששמעה את טריקת הדלת ואת צעדיה של שרה מתרחקים. רק אז התיישבה על ספת העור שלה ללא יכולת להוציא את גוש הדמעות שהצטבר לה בחזה. אילו היה מתפרץ, היה מטביע אותה בו, חשבה.
  היא הפסיקה לתפקד אחרי ששרה עזבה. הכלים נשארו מלוכלכים בכיור עד שאיתי חזר מבית הספר, ראה אותה שוכבת על הספה ושמע ממנה שהיא חולה. הוא ניגש ושם אותם במדיח מבלי לומר מילה. אחר כך בישל פסטה לדניאל וכנרת לארוחת צהריים כי הבחין בשולחן האוכל הלא ערוך, בניגוד למה שהיו רגילים. גם ריחות בישולים לא נישאו באוויר ואלו היו סימנים שהמצב גרוע ביותר.
  גיתית לא שמה לב למעשיו של בנה. עיניה היו מעורפלות וליבה הלם בחוזקה. היא קמה ועלתה לחדרה ולא יצאה ממנו. היא המתינה לדרור שיחזור ויתקן את המצב.


אך דרור לא חזר במועד המתוכנן. הוא התקשר והודיע שעליו להישאר עוד כמה ימים בארצות הברית שכן התגלתה בעיה באחת המערכות. היא לא האמינה לו אבל לא אמרה דבר. אחרי שהשיחה הסתיימה לא הפסיקה לבכות. היא גם לא ניסתה להסתיר את עצבותה מילדיה המודאגים שנכנסו לחדרה מדי שעה ולא ידעו מה לעשות כדי לרומם את נפשה של אמם.
  רחל, ששמעה מפיהם מה עובר על אמם, באה לבקרה. גיתית ידעה שהיא באה בחוסר חשק מוחלט. בהכירה את רחל, הבינה שזו קלטה שהעגלה חורקת ולכן רצתה לשמור מרחק כדי שלא תידרש לנקוט עמדה. כרופאה לא יכלה להתעלם ממצבה של גיתית שגופה התכרבל לו לכדי כדור ככל שיכלה מבושה ומדיכאון. מכל המחלות, חשבה גיתית, שלה נמצאה בתחתית ההיררכיה. מחלה זו העידה על הפקרות מסוימת בעיני הבריות.
  רחל שאלה אותה שאלות אינפורמטיביות בלבד בנוגע למצבה הרפואי. היא הביעה שביעות רצון מכך שמצבה של גיתית משתפר ופסקה חד משמעית שעד שדרור יחזור, היא כבר תהיה אחרי ה"אירוע."
  התחמקותה מלדבר על מצבה הרגשי של גיתית ומבטי הסלידה שגיתית ראתה בפניה פה ושם, הביאו את גיתית למסקנה שכל מה שתנסה להוסיף להגנתה רק יגרע משארית כבודה. על כן שתקה וקיוותה שהכול יתברר כחלום. הסיכוי שתשוב למעמדה המכובד כאם ורעיה בעיניהן של שרה ורחל היה קלוש לדידה. שתי הנשים הללו, ידעה בוודאות, מעולם לא ידעו גבר מלבד בעליהן. אף היא קיבלה על עצמה מיד בתחילת יחסיה עם דרור להיות אישה מהסוג השמרן למדי, כדי לזכות במקום מכובד ביניהן. עתה, חשבה באירוניה, הכול היה לשווא.


לבסוף דרור חזר מנסיעתו, ממש יום אחרי שגיתית קיבלה אישור מרופאה שמצבה הרפואי בכי טוב. בניסיון אחרון למצוא הסבר אחר, ניסתה לברר אצל הרופא אילו חיידקים מועברים מאסלות ציבוריות, כדוגמת האסלות באוניברסיטה, אך הוא הבין לאן היא חותרת ואמר לה בתוכחה שעליה לראות בזה תאונה. הרופא התעלם מהקשר בין מצבה הרפואי להשלכות בתחום יחסיה עם בעלה. נראה שמיהר לקבל את החולה הבאה בתור. גיתית הבינה שיהיה עליה להתמודד בעצמה במישור הרגשי, עתה כשהמישור הפיזי נפתר.





פרק 5

הוא חזר בשתיים לפנות בוקר כשהייתה שרויה בנים-לא-נים והביא עמו ריחות מן העולם שלא היו שייכים או דומים כלל לריחות בביתה ובגינתה. הריחות שהכירה היו של בישולים ביתיים, חומרי ניקוי בריח לימון, ריחות זיעה שנדפו מנעלי ההתעמלות שהילדים היו חולצים מיד בכניסתם לבית וריחות הבשמים היקרים שלה. היא ניסתה לחשוב איזה ריח יש לו, לדרור, כשהוא בבית אך התברר לה שכששהה בבית היה חסר ריח לחלוטין, למעט ריח האפטר-שייב היקר שהזליף עליו.
  היא התבוננה בו אחרי שנרדם. כאב חד פילח את ליבה ודמעות זלגו על לחייה שנספגו מיד בכרית. היא לא השמיעה קולות התייפחות כיון שלא רצתה שיתעורר וישאל אותה לפשר העניין. ביישוב שקט עדיף לשתוק בלילות שמא מישהו ער ויאזין. הרי כאן היו עניינים שאין לפרסמם ברבים. בבוקר, עד הבוקר, עוד כמה שעות והעניין יובהר, הרגיעה עצמה.
  אלא שלמחרת בבוקר הוא ישב לאכול עם הילדים, חילק להם מתנות וסיפר להם בחדווה שלא היה לו זמן לנשום כי הייתה הרבה עבודה לבצע.
  "השקר כבר חלק ממנו עד כי גם אם לא רצה לשקר, ידידו השקר מופיע ומדבר במקומו, משתלט עליו... " גיתית לגלגה עליו בליבה. היא נשענה על משטח השיש שליד הכיור. זו הייתה הפעם הראשונה שאבד אמונה בו מאז הכירה אותו. לכן הסתובבה כשגבה מופנה אליו. היא לא הייתה מסוגלת להסתכל לו בעיניים.
  "מה קרה?" הוא שם לב להתנהגותה תוך כדי פטפוטיו העליזים עם ילדיו אך היא לא ענתה. "אני ממהר לישיבה דחופה. אתקשר אליך בצהריים," אמר ונשק לה על ראשה.
  בצהריים התקשר. היא חשה דלת פלדה כבדה חוסמת את חדרי ליבה ולא יכלה להיפתח בפניו. לכן כילתה את רבע השעה שהייתה מוכנה להקדיש לו, בשיחה שטחית. הוא שאל על אימו, אך היא התחמקה מלענות לו וסיימה את השיחה כשהיא מבטיחה לעצמה שבערב תהיה חזקה יותר ותפתח ליבה בפניו.
  אך בערב הגיעו חבריו לבקרו. הבית המה גם מחבריהם של ילדיה. בעבר הייתה שמחה בהמולה מן הסוג הזה. מיד הייתה מפשירה פיצות, פשטידות, פותחת קופסאות חמוצים, טחינה, חומוס ועוד דברים שהיו לה תמיד במקרר או במזווה. גם עתה היו אותם מוצרים מאוחסנים שם, מחכים בדיוק לאותם חברים, אלא שהיא כבר לא הייתה אותה מארחת והם נשארו ארוזים במקומם ולא הוצעו לאורחים.
  כשרק החל הערב, גיתית חשה משותקת ונכנסה לבהלה. ליבה הלם בפראות וכל גופה בער. ואז, מבלי לחשוב, חטפה את תיקה באינסטינקט של רגע ונמלטה מהבית לתוך החשכה. רגליה נשאו אותה לתחנת האוטובוסים.
  בחשכת הליל, בשקט שמסביב, נרגעה. השעה הייתה בסך הכול שמונה בערב אך כיון שהסתיו היה בפתח, הבריות החלו לחוש רצון להתכנס בביתם ובחיק משפחותיהם. לכן הרחובות היו ריקים. בעבר התחושה הזו הייתה גם נחלתה. עתה הייתה זרה לה. עד לא מזמן אהבה את תקופת סוף החגים. הכול היה נרגע רגע לפני גשמי החורף. מזג האוויר היה נעים וזוהר והיא הייתה חשה בימים כגון אלה את העוצמה שבשגרה. היא מעולם לא חשה צורך לאתגר את השגרה, לבחון אם אין היא מונעת ממנה לראות התרחשויות אחרות. מעולם לא שאלה שאלות פילוסופיות. הכול היה נהיר לה וכל התשובות היו שם לדידה. היא נסחפה מרצונה בנהר ולא ראתה את המפל.
  דרור היה אהובה מימי התיכון ואהבתה אליו לא נגרעה במשך השנים. נהפוך הוא, היא רק התעצמה עד כדי כך שלעתים נדירות, אם הייתה חושבת מחשבות רעות, כמו לדוגמה אסון שיקרה לו והוא לא ישרוד והיא תיוותר בלעדיו, הייתה גומרת אומר עם עצמה להתאבד. היא לא הייתה מוכנה לחיות בגעגועים ובכאב על לכתו בשארית חייה.
  בגללו ויתרה על קריירה והסתפקה בחצי משרה כשהילדים היו קטנים. היא הייתה ממשיכה כך אילולא לא היה מנוס והוכרחה לעבוד במשרה מלאה כשבגרו. כל אותו זמן היה ברור לסביבתה ולה שאין זו קריירה. היא גם לא חשה צער רב משלא קודמה בדרגות. אף על פי שלמדה אדריכלות ומדי פעם חלמה על משרד משלה שבו תוכל להביע את עצמה בתחום, מעולם לא פעלה לממש את זה. חייה עם דרור סיפקו אותה די והותר.
  האוטובוס לבאר-שבע הגיע והיא עלתה עליו. הדמעות עמדו לזלוג אך היא עצרה אותן לכמה דקות עד שסיימה לשלם לנהג. היא מיהרה להגיע למושב אחורי ליד החלון והסיטה את ראשה הצידה שמא מישהו יתעניין בה, אף על פי שהאוטובוס היה כמעט ריק. אז הניחה לדמעות לכסות את ראייתה. עיניה טבעו בהן.
  "פתיה עיוורת ותמימה," נזפה בעצמה, "הנה ביתך נעשה כלוב זהב. הלוואי שהיית מסוגלת לאבד שליטה על חייך ולשקוע במצולות." בחשכת האוטובוס, כשהמחשבות מבולבלות בראשה, לא חשבה בצורה מעשית ולכן לא תכננה את השעות הקרובות. לאור הדברים זה נראה לה חסר חשיבות. ההתנהלות השגרתית היום יומית לא הייתה נחלתה באותם רגעים. היא נזרקה הרחק לתוך שטח הפקר.
  אבל כשהנייד החל לצלצל בעצבנות ללא הרף בעודה יושבת על ספסל בבאר-שבע, התעוררה משקיעתה במחשבות אבדון. על הצג הופיע השם 'דרור'. היא חככה בדעתה אם להשליך את הנייד לפח שלידה. כל עולמה היה מרוכז בסדר מופתי בטלפון היקר והמתוחכם הזה. היא המשיכה לאחוז בו ברפרוף.
  צלצולו של הנייד לא נדם. בהיסוס ניסתה באצבעות רועדות להשתיקו במקום להשליכו, אבל אז קרה דבר מוזר, האצבע שהייתה אמורה ללחוץ על מקש ההשתקה, לחצה על מקש אחר והשיחה מדרור נכנסה. הצלצול המנדנד הפך לקול מוכר. היא נבהלה כששמעה אותו קורא בשמה.
  "גיתית?" שאל בדאגה. כעסה התחלף בתחושת מסכנות. היא לא יכלה לנתק. דרור הרי אינו מודע למה שעובר עליה והיא צריכה להתייחס אליו. אולי טוב שזה קרה, הרגיעה את רוחה, כיון שאם לא כן, יכול להיות שלא הייתה אוזרת אומץ להתעמת איתו.
  "כן," ענתה בקול חלוש, מנסה להישאר ממלכתית.
  "איפה את?" שאל ברכות ובבלבול.
  "בבאר-שבע," ענתה.
  "אני בא. תגידי לי היכן את נמצאת בדיוק."
  היא התבוננה מסביבה. המקום היה מוכר, אף על פי שכשהגיעה לשם לא שמה לב היכן היא. בפשטות התיישבה על הספסל הראשון שראתה. עתה גם לא ידעה כמה זמן ישבה שם. שקט השתרר מעברו השני של הקו אחרי שאמרה לו היכן היא נמצאת. אחרי שניתק המשיכה לבהות עד שהגיע והתיישב לידה.
  היא לא ידעה מה נכון לחוש כלפיו. מצד אחד רצתה נואשות שיחבק וינשק אותה וירגיע את העניינים, יבטיח לה שזו רק אי הבנה. מצד שני, החלק המפוכח הקטן שנותר בה הזהיר אותה שהמילים שיצאו מפיו לא ינעמו לה. הם יחשפו ויעלו דברים לקדמת תודעתה.
  "מה קרה? הכול בסדר?" שאל והיא הבחינה פתאום שמבטו ענייני. הוא לא הראה סימני חיבה ולא ניסה לחבקה. ניכר בו שחיכה לתשובה ממנה על מעשה תמוה שגרם לו לפקפק במצבה הרגשי. פתאום כעסה באופן ילדותי למדי על כי אינו מנחש את מה שעובר עליה. נפשה הייתה שזורה בנפשו והיא חשבה על שניהם כשני צדדיו של אותו מטבע. לא יכול להיות מטבע בעל צד אחד בלבד. היא ציפתה שיחוש אשמה מיד גם בלא שנאמרו מילים, אך הוא נראה זחוח.
  "לא. הכול לא בסדר," ניסתה להישאר רגועה ככל שיכלה לנוכח תגובתו האדישה מעט.
  "מה קרה?" הפעם שאל בדאגה כשראה את כעסה. זה כבר קרב אותה לתגובה שציפתה ממנו.
  "לפני שאספר לך אני רוצה שתענה לי בכנות. בגדת בי?" אפילו היא עצמה התפלאה על הישירות שלה.
  דרור נראה המום. ברור שלא ציפה שתשאל את השאלה הזו לעולם, גם אם היה עולה בה חשד, גם אם מישהו היה לוחש לאוזנה. כל השנים חשה שהייתה ספר מוגמר בשבילו, שלא היה מה לשנות או להוסיף בו, אישה שבעלה וילדיה הם שורשי קיומה ומקרה מצער אחד או שניים לא יערערו ויזיזו דבר ממקומו.
  למרות האפשרות שאולי לא בגד בה וקיים הסבר אחר, הכירה את בעלה. היא ידעה שהיה חש מחנק לפעמים והעדיף את העולם הגדול על פני הישוב הקטן. מצד שני, כך אמר לה פעם, כששהה בחו"ל, המחשבה שיחזור אל בית חם ואוהב היה גורם לו להתגעגע למקום מגוריו.
  "תמיד הייתי בעל אוהב ומפנק, תמיד הקשבתי לך והייתי איש סודך." הוא התבונן בה במבט נוקב. היא חשה שהוא מנסה להרוויח זמן עד שיחליט אם לשקר או להודות. "פעם אחת," הודה אחרי דקה ארוכה, בראש מושפל.
  "מתי?" שאלה בנוקשות.
  "לפני שנתיים."
  "איפה?" המשיכה בתקיפות.
  "בארצות הברית," השיב בצייתנות.
  היא השתתקה. פעם אחת הספיקה כדי להפוך את עולמה. לא רק הבגידה, הוא גם התרשל בהגנת בריאותו ובריאותה. המושג 'באש ובמים' התכוון לשניהם. לא רק היא הייתה אמורה להקריב. היא שמרה באדיקות על חלקה בהבטחה ההדדית והנה הוא הפר את שלו. הגם שהודה כי בגד רק פעם אחת, והאף שלא הייתה לה סיבה להאמין שהיו פעמים נוספות, הרי בכל זאת בגד. אחת היא לדידה אם היו פעמים נוספות אם לאו. הסתבר שהוא מסוגל לבגוד וזה היה העיקר, יכולתו לשחרר את בלמיו.
  "אני אוהב אותך," אמר לה בכנות.
  "אני יודעת." היא האמינה לו. פתאום חשה איך הדמעות זולגות שוב מעיניה ולבה שהקשיח, התרכך.
  "פעם אחת ולא יקרה יותר לעולם," הבטיח, אך כיון שהשפיל עיניו חשה שמצפונו אינו נקי. אלא שהיא שייכה זאת רק לבגידה הזו, היחידה.
  "בואי הביתה." הוא קם והושיט לה את ידו. עייפה ומדוכאת קמה גם היא ממקומה והניחה לו להוליך אותה אל מכוניתו. פתאום עצרה ונזכרה שלא שאל, והיא לא סיפרה, כיצד עלה בה החשד.
  "מה קרה?" שאל בבהלה. הוא חשש כנראה שמא תחזור בה.
  "בוא נשב עוד קצת. אני צריכה לספר לך משהו," ענתה בשקט. היא סיפרה את כל מה שקרה מאז יום הולדתה השישי של כנרת. לא החסירה פרט.
  הוא החוויר. היא ידעה שהוא סרב להשתמש באמצעי הגנה כי זה גרע מהנאתו. היא אפילו לא חשבה פעמיים אם להיענות לרצונו, רק רצתה לרצות אותו. הרי היו גוף אחד, תאומים סיאמיים. פתאום התחוור לה שלא רצה לגרוע מהנאתו גם עם 'האחרת'.
  "דרור? אפשר לחיות עם זה." הייתה זו גיתית המגוננת שפרצה מתוכה. עתה האמינה לו לחלוטין שפעם אחת בלבד מעד, כי אילולא כן, לא הייתה לה הצדקה לסלוח לו. כל מה שרצתה היה להחזיר את המצב לקדמותו, לאזור הנוחות. ביש המזל היה שבפעם היחידה הזו הוא נדבק.


אחר כך המצב ביניהם היה אף טוב יותר. הוא אמר לה שילך מיד להיבדק אך לא ישתמש בקשריה של דוקטור רחל אלא בשירותי רופא בתל-אביב, כי רצה לשמור על חיסיון.
  כשהגיעו תוצאות הבדיקות אמר לה שנרגע, כי הם הראו שהוא נושא רק את הווירוס "שלך ושלי" ותו לא. עם זה הם יכולים לחיות. זו הייתה נחמה-פורתא אמנם, אך דיה כדי שיבטל את הנסיעה שתכנן לשבועיים הבאים. לאחר מכן הצטנף בביתו ככל שיכל.
  הימים שבאו לאחר מכן אופיינו בגילויי חיבה וגיפופים אין סופיים כלפי גיתית. היא הצהירה שהיא סולחת לו על "המעידה החד פעמית," ושכנעה עצמה שיש בעלים גרועים יותר. היא התעודדה, חייכה יותר ולחייה הלבנות שוב קיבלו גוון ורדרד. היא חזרה לתפקד כאם וכרעיה, אך אף על פי ששבו להיות נאהבים, לא יכלה להפסיק לחשוב על האשה ה'אחרת'.
  "איך היא?" שאלה אותו יום אחד כשהיו שכובים ונינוחים במיטתם. היא נשענה על זרועה ונישקה אותו בעדינות על כתפו. הוא שכב על גבו והתבונן מהורהר בתקרה.
  "מי?" נראה שלא הבין בהתחלה אך התעשת וענה לה מיד. "בימבו. בלונדינית ולא מלידה, אנורקטית שהשתילה ארבע מאות וארבעים סי.סי. סיליקון בחזה. אמריקאית, את יודעת... "
  "ואת מי אתה מעדיף?" הנה הגיעה שאלת ההשוואה.
  "אותך כמובן," אמר אך היא לא השתכנעה. בו ברגע החליטה שאם זה טעמו, היא תדאג להיות הטעם הזה בדיוק.


כך החל המסע לשינוי הופעתה החיצונית במשך השנים הבאות. תחילה שכנעה את דרור שמה שישמח אותה ליום הולדתה הארבעים וחמש יהיה ביקור אצל מנתח פלסטי. הוא התבונן בה בתמיהה.
  "למה לך? אני אוהב אותם בגודלם הטבעי."
  "הם משעממים," תרצה.
  "איך חזה יכול להיות משעמם? את קוראת יותר מדי מגזינים של נשים."
  "משעמם! חזה מ-ש-ע-מ-ם!" ענתה בתוקפנות לא אופיינית לה שגרמה לו לסגת. "החברות שלי כבר מזמן שינו חזותן המולדת לחזות קנויה. אני בסך הכול רוצה להיות עדכנית," שיקרה.
  "נו טוב. העיקר שתהיי מאושרת." הוא נשק לה על ראשה.
  היא עברה את כל התהליך כמעט לבדה, מלווה באמה בלבד. דרור הציע לבוא עמה, אך היא רצתה להיות 'האישה האחרת' בעיניו ולא פציינטית שהוא מלווה לרופא. כך, כשחזר מאחת מנסיעותיו, ראה את השינוי והבין שהשתלים היו הגדולים ביותר שאפשר היה לקבל, מה שגרם לו לגחך.
  אף על פי שקיבלה מחמאות רבות, חלקן אמיתיות וחלקן מזויפות, החליטה שזו רק ההתחלה. המשימה השנייה הייתה להחליק את שיערה ולצבוע אותו לבלונד. גם כאן החליטה להפתיע את דרור לכשיחזור מנסיעה נוספת. הציפייה שלה הייתה שימס למראיה. אך במקום זאת, למגינת ליבה, פרץ בצחוק בלתי נשלט. היא נעלבה והחלה לבכות.
  "די, מאמי, די," חיבק אותה חזק, "זה היה צחוק של מבוכה. לא ציפיתי לזה. הפתעת אותי. זה דווקא טוב שאת מרעננת את ההופעה שלך. זה ירענן אותך גם מבפנים," דיבר אליה משל הייתה ילדה קטנה.
  היא התרחקה ממנו וניגבה את דמעותיה. מבעד לחריצי עיניה ראתה שנותר סימן של חיוך בפיו והבינה שלא השיגה עדיין את המטרה, להיות מושכת להחריד בעיניו. היא לא יכלה למנוע ממנו לנסוע, לא יכלה למנוע ממנו להסתכל על אחרות וגם לא יכלה למנוע ממנו לבגוד. כל שהייתה צריכה כדי שיחשוק רק בה, הייתה תמונה יפה שלה בזיכרונו שלא יוכל ולא ירצה למחוק, מעין מגדלור שיוליך אותו לחוף מבטחים הרחק מנשים מפתות. היא הייתה צריכה להמשיך ולהשתנות עד שלא יישאר זכר לגיתית הקודמת, כי כפי הנראה, גיתית "ההיא" לא סיפקה אותו.


בולימיה-אנורקסיה הייתה רק שאלה של זמן. ברור היה שגופה המלא הקנה לה מראה של אימא אווזה ולא של ברבור לבן. היא הסתירה מדרור. הייתה אוכלת בנוכחותו כהרגלה, אך מיד מקיאה הכול בשירותים. הירידה הייתה איטית כך שאף אחד לא חשד. אט-אט החלו הכתפיים להתכנס לכיוון הצוואר וכבר איבדו מרוחבן. אחר כך השתטח לו הישבן. הירכיים הפכו שדופות, ולבסוף כל השומן במותניים ובבטן נעלם. במשך שנה המשיכה ללבוש את בגדיה ולא החליפה את מלתחתה, למרות שהיו גדולים למידתה המצטמקת, עד שביום הולדתה השביעי של כנרת חשפה בפני כולם גוף רזה וחטוב. שרה, רחל ודרור דווקא הבחינו בשינויים לאורך השנה, הם רק לא שיערו את עומקם.
  היא הסתובבה בין הקרואים במכנסי ג'ינס צרים שהחליפו את מכנסי הדגמ"ח הקבועים שלה. נעלי סטילטו החליפו נעלי סירה. חולצת סריג צמודה ועמוקת מחשוף שהבליטה מתחתיה את חזיית הפוש-אפ היקרה ולא השאירה מקום לדמיון, החליפה חולצה רחבה.
  בזווית עיניה הבחינה כיצד אבותיהם של בני ובנות כיתתה של כנרת מתבוננים בה בחשק מופגן. היא חייכה לעצמה וציפתה לראות את אותו מבט בעיניו של דרור. אך לאכזבתה, הוא רק חייך אליה בחביבות אבהית משהו והמשיך לשוחח עם אמה של אחת הילדות.
  גיתית נמלטה לחדר השינה והחלה להתייפח בשקט. כל טרחתה לא הועילה. הוא אהב אותה, זאת ידעה בוודאות, אבל לא השתגע מרוב תשוקה. השנים הרבות ביחד עשו את שלהן. היא חשבה שאל לה להתפלא אם יתברר שהוא המשיך לבגוד. בשנה שחלפה מאז הגילוי, הפכה לחסרת בטחון באשר למעמדה אצלו. האישה הנחשקת תהיה תמיד זו הבלתי מושגת. כל שנותר לה היה להתנחם במה שעוד נשאר ביניהם, הילדים, הרכוש והחברים המשותפים. הללו הספיקו כדי להצדיק את המשך הזוגיות.

***

יותר מחמש שנים חלפו מאז החלה במסע לשינוי חיצוניותה והנה רק עכשיו, לאחר שראתה את שלי, הבינה שלא הופעתה החיצונית הייתה הגורם לבגידותיו. האשם לא היה בה. האשם היה שד, פסקה בינה לבין עצמה, "שד שחדר לחיינו מתי שהוא בעבר, היה רדום והתעורר."





פרק 6

"מי העלה את השטות הזאת? הקורבן הפכה לחשודה? על סמך אילו ראיות?" עו"ד שולמית בר-נוי דיברה בקול רם שלא כהרגלה וחינוכה והייתה כעוסה. ענת שדידתה אחריה היישר לחדרם של קציני המודיעין בתחנת המשטרה, ידעה שהדבר האחרון שתרצה שיתפסו אותה בו, הייתה התלהמות. שנים של הצגות משפטיות לימדו אותה שרק ארשת פנים רצינית וקול נמוך יגרמו לאחרים להקשיב לה.
  "גברתי, אולי תשבי ותסבירי לנו במה הדברים אמורים?" שאל אחד משלושה קציני מודיעין שחלקו ביניהם משרד קטן בעל שולחנות וכסאות עץ ישנים. הקצין משך למענה כסא ושולמית התיישבה עליו.
  תיקי קרטון חומים רבים שעליהם כתובים מספרים ושמות, היו מפוזרים בכל מקום. בעיני ענת, רבים היו התיקים מכדי שמישהו אי פעם יוכל לעשות סדר בהם ודינם כנראה להיגנז, להתפורר, להיזרק או להישכח. שעות רבות שהושקעו בהם ירדו לבסוף לטמיון, חשבה בצער.
  שולמית ישבה מתוחה על הכסא. ענת נעמדה מאחוריה. השוטר שלבש כמו עמיתיו לחדר מכנסי ג'ינס וחולצה משובצת, הגיש לה כוס מים. היא לגמה ממנה מעט ומיד חזרה לשטף דיבורה, הפעם בפחות התלהמות.
  "רק במקרה שמעתי מפי שוטרת צעירה שלכם, שכנתי, שאתם מפנים את זרקור האשמה אל עבר הקורבן עצמה," אמרה לאחר שהבהירה למי התכוונה.
  "גברתי, הועלתה השערה שמא ניסתה לסחוט אותו לאור העובדה שמדובר בגבר עשיר ונשוי ומנגד באישה ענייה ופשוטה. עלינו לבדוק את כל כיווני החקירה האפשריים."
  "כן, השערה הגיונית," אמרה שולמית בציניות, "ושלי בוודאי מלה את עצמה. זו השערה סבירה." מיד שוב התלהמה. "יש לכם מושג מה קורה לאישה הזאת? היא מתהלכת בעולם הזה מתה. מתה! אתם שומעים? זה רצח!"
  לבסוף, כשרוחה נרגעה והיא מחתה את זיעתה, נכנס לחדר גבר בשנות הארבעים לחייו. הוא שמע מחדרו הסמוך דק הקירות חלק מהצעקות ובא לראות במה דברים אמורים. אחד מקציני המודיעין רמז לו בהבעות עיניים ובעיוות פה שיש כאן בעיה. הגבר גבה-הקומה נכנס בצעדים בוטחים, תפס את מקומו מאחורי השולחן ושילב כפות ידיו.
  "אני מוטי, המפקד של השלושה כאן. במה אוכל לעזור לך?" הציג עצמו. שיערו השחור היה קצר מאד, עיניו החומות הפקוחות לרווחה היו נוקשות וכל כולו אמר סמכותיות.
  שולמית השליכה לעברו תיק קרטון כחול שהביאה עמה ושהכיל את המקרה של שלי ואמרה לו: "זו הבעיה, התיק הזה שלא חוקרים אותו כמו שצריך."
  מוטי פתח את תיק הקרטון ולמשך כמה דקות השתררה שתיקה בזמן שקרא את תוכנו. שלושת קציני המודיעין לא העזו להוציא הגה מפיהם או לזוז. אחרי שסיים לקרוא ביסודיות, נאנח.
  "אני מכיר אותו. עברנו קורס קצינים יחד במשטרה ולאחר מכן גם עבדנו תקופה מסוימת באותו מדור. גבר חיובי ביותר. שמעתי שאחרי שעזב את המשטרה עשה חיל. כבר אז כיון גבוה והצליח לו. את מבינה... " ופה נטל את כרטיס הביקור שהניחה לו על השולחן וקרא בקול את שהיה כתוב עליו, "עו"ד שולמית," הדגיש את תוארה, "אם היו שואלים אותי עליו באופן אישי, היה מקבל רק חוות דעת טובה." אחר כך המשיך לקרוא מתוך כרטיס הביקור בקול נמוך ושם אותו בצד.
  שולמית שתקה. לרגע, כשהיה עסוק בקריאת תוכנו של התיק, עלה זיק של תקווה בעיני ענת שהאיש הזה שנראה לה אינטליגנטי במיוחד, ירעש ומיד ייגש לפעולה. אחר כך יסתבר לה שלא טעתה בו, מוטי באמת היה אינטליגנט, בעל תארים אקדמיים בקרימינולוגיה ובמשפטים וניסיון רב-שנים במשטרה. אך נדמה שהסתיר משהו מפניהן. עו"ד שולמית קמה ממקומה.
  "ברור שאין לי למה לצפות מכם," אמרה בקול שקט. מוטי התבונן בה מבלי להניד עפעף. "שבי," פקד עליה, "לא סיימתי."
  מופתעת, פערה את עיניה, הנהנה בראשה והתיישבה שוב. היא שתקה וחיכתה למוצא פיו.
  "תשאירו אותנו לבד בבקשה," פנה אל פקודיו והם עשו כדברו. ענת מצאה כסא בפינה והתפללה שלא יורה גם לה לצאת. אך הוא לא התייחס אליה. אחרי שהם יצאו שוב עיין בתיק. "איך קוראים לה? שלי? אני צריך לדעת מה שלי אמרה לכן בדיוק."
  "שלי רק ציינה את שמו ואחר כך לא הוסיפה דבר וחצי דבר על מה שקרה." שולמית היססה לפני שהוסיפה, "היא ציינה את שמו בפני ענת," הצביעה לכיוונה. הוא הפנה מבטו אל ענת מהורהר.
  "היא בוודאי בטראומה. יכול להיות שהטראומה מבלבלת אותה? שהיא הוזה? שהיא מדחיקה את הפושע האמיתי מתודעתה וסתם זרקה את שמו של דרור כץ?" הקשה על שולמית. עו"ד שולמית בררה את מילותיה לפני שענתה.
  "אני סבורה שאפילו בטראומה שבה היא נמצאת, לא תאשים את הגבר הלא נכון. מתוך ניסיונם של העוסקים בטיפול בנפגעות עבירה, ידוע שמראות חוזרים שוב ושוב בפלאש-בקים חדים וסביר להניח שהיא רואה בבירור את התוקף שלה." שלוות רוחה של שולמית החלה לחזור.
  "מלבד זה... " וכאן היססה, "ענת שמעה אישה אחרת בשם סימונה שגם היא הותקפה, וגם בה אנחנו מטפלות, אומרת ששמו של התוקף אותה הוא דרור אך לא הכירה את שם משפחתו."
  מוטי שוב התבונן בענת, הפעם במבט נוקב. "רק ענת שמעה? או שאחרות שמעו גם הן?"
  "רק אני," קפצה ענת ממקומה. הוא התבונן בה חדות לפני שאמר: "אני לא טוען שזה לא יכול להיות הוא, אבל מעולם לא שמעתי שאמר משפט אחד לאישה בנוכחותי שלא היה במקום." אחר כך שתק לדקה וקרב ראשו מעט אל שולמית כמבקש לטעת בה תחושה שהוא לצידה. "אנחנו בתחילת הדרך והדרך ארוכה. סופה מי ידע?" הוא התבונן בה, לרגע לא נראה מזלזל בה. ניכר היה שהוא חפץ לעזור להן.
  "מה עכשיו?" שולמית הייתה פרקטית. "אסטרטגיה, זמנים, החלטות?"
  "לפני הכול, אני חייב לומר לך בכנות שאני מטיל ספק אם אי פעם נדע את האמת כולה. אבל אני רוחש כבוד לעמותה שלכן ולכל עמותה שנטלה על עצמה לעזור למסכנות הללו. לכן אלווה את החקירה באופן אישי. תני לי זמן. אני מבטיח לך שאני לא מנסה להיפטר ממך. אמרתי לך שאני מכיר אותו מהעבר. הדרך לחקור אותו לא תהיה קונבנציונאלית. הוא מכיר את כל שיטות המשטרה, את כל המניפולציות, את החוקים. יתרה מזאת, יש לו מעמד וקשרים בדרגים הגבוהים. את חייבת לבטוח בי," הוא היה כן בדבריו.
  "כמה זמן?" שאלה בנוקשות.
  "כמה את נותנת לי?"
  "חודש."
  "חודשיים," ניהל איתה משא ומתן, למרות שלא היה חייב להיענות לדרישתה.
  "חודשיים," חזרה על דבריו וקמה על רגליה. גם הוא התרומם ולחץ לה את היד.

***

טובה וענת אחזו בזרועותיה של שלי כשהוליכו אותה מחוץ לבית החולים. נהג המונית שחיכה להן ישב בעצלתיים על מושבו והפנה מבטו המשועמם לעברן. הוא לא יצא כדי לעזור להן. שלי לבשה סוודר מהוה וחצאית ג'ינס גדולה ממידותיה ונעלה נעלי התעמלות ישנות ששלום מצא במגירת הנעליים וחשב שיהיו נוחות לה, כך אמר.
  "יפה שלי, אנחנו נעזור לך לצאת מזה," אמרה טובה לשלי כשראתה אותה חצי מעולפת במונית, ממלמלת שהיא נופלת לתוך בור כלשהו או שוקעת בחול רך וחם. היא ישבה בינה לבין ענת ושתי הנשים החזיקו כל אחת ביד אחת שלה כשטובה מתבוננת בענת בדאגה ורומזת שנדמה ששלי מאבדת קשר עם המציאות.
  "איך את מרגישה?" פנתה טובה לענת.
  "אני יכולה להכיל את זה, אם זו כוונתך," ענתה ענת בלחש, "אבל אנחנו חייבות לרדת לעומקם של דברים."
  טובה וענת עלו עם שלי לביתה. הילדים ניגשו אל אימם וחיבקו אותה בזמן ששלום הצביע על חדר השינה. שעה שלמה התרוצצו כולם סביבה אך היא הייתה כל כך מותשת שטובה נטלה פיקוד ומנעה אף משלום מלהיכנס לחדר השינה.
  "ענתי, אזמין לך מונית. את זקוקה לשינה טובה בעצמך," הציעה לה טובה.
  "ברשותך, אשאר איתה הלילה. ברור שאסור להשאיר אותה לבד ומה זה עוד לילה אחד בשבילי?" אמרה לטובה. רק לאחר שטובה וידאה שאכן זה מה שענת רצתה, עזבה את הדירה הקטנה, לא לפני שנתנה הוראות לשלום ולילדים בסמכותיות רבה. ענת ישבה לצידה וליטפה את ראשה עד שנרדמה.


שלי התעוררה רק למחרת בצהריים. ענת ליוותה אותה לחדר האמבטיה שאריחיו הירוקים, כמו גם הכלים הסניטריים, לא הוחלפו מאז בנו את הבניין, אך הכול הבהיק מניקיון. שלי מיאנה להסתכל על עצמה במראה מעל הכיור בזמן שענת שטפה את פניה. שלום עמד חסר אונים מאחוריהן. שלי התבוננה בו בחטף ומלמלה שצריך לגרוס אותה לרצועות במגרסה של המשרד.
  "מה את אומרת?" שאל בבהלה, "חלית בסך הכול. אל תהיי עצובה מאמי."
  "אני רוצה שילך לעבודה," אמרה בשקט לענת אך הוא שמע אותה, אז פנתה אליו ישירות: "לך לעבודה שלום או קח את הילדים לחוגים, טוב? תאכיל אותם בבורגר." לאחר שראתה אותו עומד ולא זז, הוסיפה "אני אהיה בסדר, ענת איתי."
  אחרי שהלך ולקח עמו את הילדים, ביקשה מענת להגיף את כל התריסים בבית. היא ישבה על הספה והייתה יושבת בחושך מוחלט אילולא ענת הדליקה מנורה קטנה.
  "אור היום קשה לי," אמרה לה.
  "אני יודעת חביבתי. אפשר להכין לך כוס תה?"
  "מה השעה?"
  "אחת בצהריים," ענתה ענת.
  "לא אכפת לי שהבית מוזנח," לחשה שלי.
  "ודאי שזה לא הזמן לחשוב על ניקיונות."
  "אבל שלום והילדים יחזרו בערב, אז אקום לסדר ולנקות להם קצת," חזרה בה והחלה להתרומם לאיטה, נעזרת בענת שהחליטה לא להתווכח איתה. "עדיף כך, שתחזור לשגרתה כמה שיותר מהר," חשבה ועזרה לה לנקות, לסדר ולבשל במשך שלוש שעות.
  לבסוף חזרו לשבת בסלון. ענת פתחה את התריסים. כיון שהיו אלה ימי סוף פברואר, החושך ירד מוקדם ומהקומה הרביעית השמיים בישרו על גשם העומד לרדת.
  מבטה של שלי ננעץ בחלונות הסלון. פתאום גופה רעד והיא התיישבה על הרצפה ודפקה את ראשה באריחיה. ענת נבהלה, הושיבה אותה על הספה וחיבקה אותה. ואז, להפתעתה של ענת, החלה לדבר ולא חדלה במשך שעתיים עד ששלום והילדים חזרו. אז השתתקה בבת אחת והתכנסה שוב בעצמה.
  "שלום ואני התחתנו כשהייתי בת שמונה עשרה. הוא היה משוחרר טרי מהצבא. הבית הזה הוא הבית הראשון והיחיד... שיכון לזוגות צעירים, כך קראו לזה. אף פעם לא בגדתי בו עד שפגשתי את דרור." ענת התפלאה על הקלות שבה היא מבטאת את שמו של התוקף. חשד קל עלה בליבה שפיתחה כלפיו רגשות שעלולים למנוע ממנה החלמה נפשית מהירה. כשדנו בסיטואציה כזו במרכז, למדה על מורכבות היחסים בין התוקף לקרבנו. שלי המשיכה: "שבע שנים לקח לי להיכנס להריון. הפריות מבחנה. הרופאים הסכימו לכל כך הרבה ניסיונות כי הייתי צעירה." היא שתקה לדקה ארוכה ואז המשיכה, "אחרי כל טיפול, שלום היה לוקח אותי לאכול גלידה. כל כך אהבתי אותו אז, כל כך היינו קרובים, אפילו שהרופאים ביקשו שנשמור נגיעה לפעמים. היינו רק עם עצמנו, התרחקנו מחברים כי היו להם ילדים וזה כאב. מכל מי שקראו 'רב' או 'חכם' הלכתי לבקש ברכה."
  ענת חשבה על העיר הקטנה ששלום ושלי גרו בה, עיר הידועה באנשיה קשיי היום. לידם הוקם הפארק התעשייתי המפואר שבו שכן בניין חברת 'סֶנס'.
  "יאיר, כפרה, עוד מעט יהיה בן שלוש עשרה. הוא הראשון. אחרי עוד ארבע שנים של טיפולים באה אורטל. כשהייתה בת חמש, בא אסף. שלום קרא לו כך, כי אמר שאלוהים אסף את המשפחה הקטנה שלנו. הוא לא הסכים שאני יעבור יותר טיפולים. אם אלוהים ירצה, יבואו עוד ילדים טבעי בעזרת השם, ואם לא, ברוך שמו לעד." היא שתקה וענת חשבה שלא תרצה להמשיך, לכן הלכה למטבח כדי להביא לה משהו לאכול. אך משם שמעה את שלי ממשיכה בסיפורה, כמדברת אל עצמה.
  "בגלל הטיפולים עבדתי בסתם עבודות כל השנים, מה שבא. אבל אחרי ששלום כבר לא הסכים לעוד טיפולי הפריה, אחרי שלוש לידות, חיפשתי עבודה קבועה. בדיוק ב'סֶנס' חיפשו פקידה לעבודות קלות במחלקת הנהלת חשבונות. שנתיים אני עובדת שם." היא שתקה לדקה ארוכה ותיקנה, "עבדתי. התפטרתי. בגלל דרור." מבטה היה מצועף וניכר ששוב התנתקה מהסובב אותה.
  "את רוצה לשכב?" ענת השכיבה אותה על הספה וכיסתה אותה. היא ישבה מולה בזמן ששלי בהתה בתקרה אך לא הפסיקה לספר את סיפורה.
  "אני זוכרת את היום הראשון שדיבר אלי. הייתי במטבחון. עמדתי מול המקרר ולא ידעתי איזה יוגורט לקחת כי היה כל כך הרבה מבחר. הוא הוציא קפה מהמכונה ואמר לי – שוב הקפה יוצא דלוח? מה יהיה? – אני זוכרת את המילים הראשונות האלה שלו. לפני כן לא חשבתי עליו בכלל. ידעתי שהוא מנהל גדול בחברה והוא היה יוצא ונכנס מהמשרד שעבדתי בו אבל זה הכול. אז עניתי לו בנימוס – יהיה בסדר – הוא ענה – לא בטוח – ואז הציג את עצמו אף על פי שלא באמת היה אכפת לי אז ממנו." היא נשכה את שפתה.
  "אמרתי לו שקוראים לי שלי. הוא שאל – ושלי איפה עובדת? – אחר כך הייתי רואה אותו הרבה כי נסע לחוץ לארץ פחות. משום מה תמיד חשב שאני חיוורת והציע עזרה... מצחיק. הייתי מספרת לו הכול, על שלום, על הילדים, עלי, הכול מכול וכל. אני, היה לי הרגל לדבר כל היום עם אימא שלי, אחותי, הגיסות והחברות שלי בטלפון, הרבה שעות בעבודה. בסוף המנהל שלי, צביקה, שמישהו הלשין עלי באוזניים שלו, נזף בי ואיים בפיטורים. אז דרור ראה אותי בוכה במסדרון, הזמין אותי לחדר שלו, אפילו שמיקי המהנדסת שעובדת בחדר לידו כעסה, ואמר שידבר עם צביקה למה הוא מתעמר בי. כמה הודיתי לו. אחר כך הייתי נכנסת כל הזמן לחדר שלו ואפילו הייתי מתכתבת איתו בנייד. כל כך החמיא לי שמנהל כמוהו מתעניין בי. חשבתי שהוא יקדם אותי בעבודה." היא שתקה. הפעם ענת רצתה לדעת נואשות מה הביא אותו לתקוף אותה. היא לא שיערה ששלי תלך אחריו כמו כבש לשחיטה שהרי סיפרה לה על קרבתה הרבה לבעלה. אך שלי הפתיעה אותה.
  "שלי, אמרת לי שאהבת את שלום אהבת נפש. למה נתת לדרור את מספר הטלפון שלך? את לא אישה בוגדנית מטבעך." ענת רצתה לדעת מה גרם לה לשנות ברגע אחד את אורחות חייה.
  "אה... נכון. הרבה גברים רצו אותי אבל אף פעם לא חשבתי לתת להם אפילו תקווה ובטח לא מספר טלפון. אה, לא... מיקי, המהנדסת שעובדת איתו נתנה לו את המספר שלי. מיקי חשבה שאנחנו מתאימים, ככה הוא אמר לי." ענת תהתה על האישה ששמה הועלה בפעם השנייה, האם הייתה סוג של מתווכת בין נשים שהכירה לבין דרור? אם כן, שלי כפי הנראה לא הייתה הקרבן היחיד. הנה פרט נוסף שנחשף בתשבץ העגום הזה.
  "אחרי שנכנסתי ויצאתי אצלו בחדר כמה פעמים, נתקלתי בו יום אחד במטבחון. לא ידעתי איזה תיון לבחור. כל כך הרבה סוגים היו לנו בחברה... פתאום הרגשתי שהוא עומד קרוב אלי, את יודעת... הוא חסון מאד והוא נצמד אלי עד שאם הייתי זזה צעד אחד ולא חשוב לאיזה כיוון, הייתי מתחככת בו. באמת שרציתי לברוח משם כשראיתי שרק אנחנו לבד במטבחון. אלא שהוא לא נתן לי כי עמד... ככה עמד במקום, כמו דקל גבוה. הוא שאל אותי לאן אני הולכת אחרי העבודה. עניתי – לקניות במרכז המסחרי הקטן שלנו – הוא שאל – בא לך לשתות קפה? אני מכיר בית קפה נחמד בסביבה – הוא חייך. הסכמתי בלי לחשוב בכלל. הייתי מבולבלת. הרבה גברים התחילו איתי מאז התחתנתי עם שלום, אבל לא בגדתי כי אף אחד לא היה טוב יותר משלום. אבל דרור כן. כן היה טוב יותר משלום... גבוה, יפה, עשיר, חכם. ושלום מזמן התעייף." עתה היא התעייפה מלדבר ועצמה עיניה.
  ענת לא הגיבה על מה ששמעה. לפתע הדברים התחילו להתבהר. לפתע הבינה כמה קשה היה לנשים תמימות לעמוד בקסמיו. היא נאנחה ואמרה לעצמה, "אני לעולם לא אתאהב, בטח לא באחד כמו דרור."
  אחרי כמה דקות שלי פקחה עיניה והמשיכה: "לא בית קפה ולא בטיח. הוא לקח אותי לבית מלון קטן וזול ואפילו לא שאלתי לאן נוסעים. אני זוכרת את החדר. פשוט. קירות לבנים. ריח עובש יצא מהשטיחים המהוהים. הוא התיישב על המיטה ולא זז. אני הלכתי קצת בחדר מפה לשם ומשם לפה עד שהוא משך אותי אליו. לא זזתי. הוא פתח בקבוק יין זול שהביא ועשינו 'לחיים'. אני לא שתיתי הרבה פעמים יין בחיים שלי, אז שתיתי שתי כוסות בבת אחת כי הייתי קצת צמאה. אחרי שלוש שעות התלבשתי והרגשתי שהוא אוהב אותי הכי בעולם ובטח ייקח אותי משלום ונחיה באושר ובעושר אבל הוא החזיר אותי לפינה שממנה אסף אותי ונסע מהר משם."
  "שלי, את לא חייבת להמשיך," הציעה ענת כשראתה עד כמה הייתה מותשת.
  "אני רוצה שתדעו שזו גם אשמתי כי הייתי רעה כל כך שהלכתי איתו כמה פעמים ושמרתי על זה בסוד. העמדתי פנים בבית שאני אישה ואימא טובה ולא חשבתי רגע מה אני עושה למשפחה שלי. הייתי עוצמת עיניים כששלום היה נכנס בלילה לישון איתי כי לא רציתי אותו. התאהבתי בדרור. לא יכולתי לישון ולאכול. כל הזמן חשבתי עליו, על איך נחיה בעושר ובאושר כל החיים, גם כשכל פגישה איתו הייתה פחות נחמדה מהקודמת, כי הוא נהיה אלים יותר ויותר, וכבר התחיל לקחת אותי לצריף של חבר שלו." פה שתקה וכיווצה עפעפיה חזק. ענת תהתה בקשר למשפט האחרון שבו הזכירה צריף אך לא ביקשה ממנה לפרט. שלי תספר כשתתחזק, סברה.
  שלי שקעה לתוך עצמה וענת לא ידעה אם נרדמה או שסתם ברחה לעולמות אחרים. היא קמה והכינה לעצמה כוס קפה שאותו שתתה בעודה בוהה בה בהרהור, עד שלודמילה באה להחליף אותה.
  "מצטערת אם איחרתי," אמרה במבטא רוסי כבד. היא הייתה אחת המתנדבות הוותיקות בעמותה והגיעה אליה לאחר מקרה ביש שבו הייתה מעורבת מכרה שלה שהוטרדה על ידי מחזר אלים. בהיותה עולה חדשה שלא הכירה את חוקי המדינה, פנתה לשולמית וזו פתרה לה את הבעיה. או אז החליטה לודמילה לגמול לטוב ליבה של שולמית על ידי כך שתתנדב בעמותה שלה.
  "לודמילה," לחשה ענת, "היא התחילה לספר לי על מה שקרה אבל לא הגיעה לחלק העיקרי, רק דיברה על צריף שהוא לקח אותה אליו. אם תתעורר, נסי לברר אצלה במה דברים אמורים. אני אעדכן את שולמית בנוגע למה ששמעתי ממנה." היא נשקה ללודמילה והלכה, מותשת כולה.





פרק 7

חמישה ימים חלפו מאז השתחררה שלי מבית החולים וענת לא יכלה להתפנות ולו לשעה קלה מלימודיה כדי לבקרה. בימים הללו שבהם נדמה שהשגרה המבורכת מרחיקה אותה מהסיוט ששלי הייתה שרויה בו, ידעה בתוכה שזו רק הפוגה זמנית. היא תחזור לטפל בשלי ברגע שיסתיימו מבחני הסמסטר. אלא שביום השישי נתבשרה ששלי שמה קץ לחייה.
  "איך?" בכתה כשטובה בישרה לה בטלפון את הבשורה המרה. "היא נמשתה מהים, צפונית להרצלייה. כנראה שתתה לפני כן כמות נכבדה של משקה חריף," אמרה בצער ונדמה כאילו הפליגה רחוק משם. אחר כך התעשתה ואמרה לענת בהיסוס: "לודמילה הרוסה. היא מאשימה את עצמה."
  "למה? מה קרה?" שאלה ענת ועודנה המומה.
  "זה סיפור ארוך. אני מתקשרת מהעמותה. יש קצת בלגן פה. אני צריכה להרגיע את לודמילה. נתראה מאוחר יותר מותק."
  רגליה של ענת נשאו אותה מיד לעמותה. כמעט כל המתנדבות היו שם, סובבות את לודמילה הבוכייה ומנסות להרגיעה. טובה ראתה אותה וגררה את ענת המבולבלת למטבח. שם סיפרה לה את מה ששמעה מלודמילה.
  "היא שהתה כל הזמן בבית משפחת מועלם. ניקתה, בישלה, חיבקה את שלי והילדים ולא הרפתה מהם. חוץ מאשר אתמול. היא חשבה שכיון שזה יום שבת, מן הסתם שלום יהיה בבית והיא יכלה ללכת לביתה לכמה שעות. אז היא עזבה בשעה עשר בבוקר ורק כשחזרה בערב, שלום אמר לה ששלי נעלמה. מיד התקשרה לשולמית ושולמית נמצאת עכשיו אצל מוטי בתחנה." טובה נשמה עמוק ועצמה עיניה.
  "איך שלום נתן לה לצאת מהבית?" ענת חשבה שמהיכרותם את שלום ואת העובדה שלא ידע מה באמת קרה לאשתו, לא היו צריכים לסמוך עליו.
  "אימא של שלום התקשרה וביקשה שיבוא אליה דחוף כי צינור התפוצץ בביתה והילדים רצו להצטרף אליו בביקורו, כך ששלי נותרה לבדה. הוא עזב את הבית בשתיים עשרה בצהריים לערך," הסבירה טובה.
  "אכפת לך אם אסע לתחנת המשטרה?" שאלה ענת במפתיע.
  "למה?" התפלאה טובה.
  "המשטרה ודאי יודעת עכשיו יותר פרטים." הנה, הבלשית בפוטנציה ענת יצאה לאוויר העולם, חשבה על עצמה בעגמומיות.
  "לא אמנע ממך, אך זה נראה לי מיותר. אזמין לך מונית."
  בתחנה פגשה את שולמית. "באת בזמן. תיכף מוטי יתפנה ואולי יהיה בפיו משהו חדש," אמרה לה בשקט מתוח.
  ענת ציפתה לפרט אחד או שניים בלבד אך למוטי היה הרבה מה לדווח להן על שעותיה האחרונות של שלי.
  "אתמול נסעתי אליו הביתה. כלומר, לא נכנסתי לבית אלא ישבתי במכוניתי במרחק ובזווית כאלה שלא יבחין בי. הייתי טרוד מממצא מסוים בנוגע לפרשה אחרת שהיה מעורב בה ושהובא לידיעתנו. אני מנוע מלמסור לכן פרטים על כך, אבל הייתי נוכח במקום כשפתאום מונית עצרה במרחק שני רחובות משם, לא רחוק ממני, ושלי יצאה ממנה. גוויה מהלכת. בגדיה הגדולים ממידותיה היו תלויים עליה. מיד התמקמה מאחורי עץ בתצפית מושלמת לביתו." הוא שתק והתבונן מעבר לחלון משרדו ולאחר דקה המשיך: "כידוע לכן, אתמול היה יום חורפי נעים, השמש זרחה ולא היה קר כל כך. בחצר שלהם עמדו כסאות ושולחן עץ גדול ומהודר ועליו ערימה של צלחות, כוסות, סכו"ם ומפיות. גיתית, שלושת בניהם ובתם הקטנה, יצאו ובאו מפתח הבית וסלסילות לחמים ומאפים בידיהם. ברור לכל בר דעת שהתכוננו לארח, לפי הכמויות שהונחו על השולחן. אני מוכרח לומר, שכמו שלי, גם אני כעסתי כשדרור יצא מפתח הבית בצעדים עליזים משהו, עיניו חולמניות ופיו מחייך. בשביל אדם שרק לפני שלושה שבועות חתך בבשר החי בלי נקיפות מצפון, אם אכן עשה זאת, היה נורא לראות איך חייו ממשיכים כאילו כלום והיא עמדה שם, חייה הרוסים בגללו." הוא נשם נשימה ארוכה והרכין ראשו. ניכר בגבר הגבוה והחסון הזה שמשהו נשבר בו.
  "מוטי, אם זה יעזור, גם אני חשה כישלון," אמרה לו שולמית ומבט של צער על פניה.
  "אבל מעבר לכל, מה שלא יכולתי לסבול, זה שהוא נשק לאשתו ושניהם צחקו ממשהו שאמר. סוג של שובבות נעורים הייתה בפניו ואני ראיתי מרחוק במשקפת שדרכה התבוננתי, את שלי בוכה. אחר כך הופיעה חבורה של גברים שיצא לי לפגוש פעם אחת בעבר וגם כאן לא אומר דבר כי הכול חלק מחקירה סמויה, מלבד זה שהחבורה הזו היא המעגל הקרוב ביותר אליו והם נוהגים להיפגש בקאנטרי-קלאב בכל שבת בבוקר. אתם יודעים איך זה במפגשים הללו... כולם צחקו ואכלו מזון משובח. כל זה למול עיניה ועיני." שוב השתררה שתיקה מעיקה בחדר.
  "ומה קרה אחר כך?" שאלה שולמית בנוקשות.
  "שעתיים לא זזנו ממקומנו," סיפר, והוסיף בהיסוס, "לא ברור לי עצמי עד לרגע זה מדוע לא ניגשתי אליה. אולי כי לא הייתי בטוח שזו היא. הרי מעולם לפני כן לא פגשתי בה. בתמונה שניתנה לי נראתה שונה. אולי גם פחדתי להיחשף."
  "מה עוד אתה יכול לספר לי?" שאלה שולמית. ענת ראתה איך היא כובשת את סערת רוחה לנוכח דבריו. היא כבר הספיקה להכיר את דעותיה של שולמית בנוגע למשטרה. מעולם לא הסתירה שחשבה שהמשטרה לא עושה די כדי למנוע פשעים נגד נשים.
  "שני בקבוקי וודקה היו בקרבת המקום שבו מצאו אותה. כפי הנראה השתכרה לפני שנכנסה למים אל מותה, כנראה בשעות הערב המאוחרות. הים סער אתמול. היה חשוך ואף אחד לא היה על החוף שבחרה בו לסיים את חייה, ליד צריף שחור, מיזם של אמן כלשהו שנותר על כנו מהקיץ."
  "צריף?" שאלה ענת בהשתוממות ושולמית הסתכלה עליה בהפתעה.
  "כן, למה?" שאל מוטי.
  "היא הזכירה שדרור לקח אותה לצריף כלשהו," אמרה ענת ושולמית הנהנה בראשה והוסיפה, "נכון, סיפרת לי על כך."
  מוטי נראה מהורהר לפני שאמר: "לא ידענו שהכירה את הצריף. הצצתי בו בחטף אך לא עלה על דעתי לחפש בו ממצאים. הוא היה ריק למדי. הבחנתי שמישהו היה שם וניקה. נותרו בו מעט שברי בקבוק מנופץ, כמה עיתונים ישנים ומוכתמים, מעט קש מפוזר על רצפת העץ... לא ייחסתי לזה חשיבות. סברתי שהיה זה האמן שביקר שם והחל לסדר לקראת פינויו. משום מה הצריף לא הוסר מהקיץ עד עכשיו... "
  שולמית קמה ממקומה. "ובכן, כך בחרה לסיים את חייה. רב הנסתר על הגלוי," אמרה. בפתח הדלת חככה בדעתה ושאלה: "איפה הצריף בדיוק? על חוף ימה של הרצלייה אמרת, נכון?" הוא אישר.


שולמית לקחה את ענת עמה מיד לחפש את הצריף. ככל שהמכונית התקרבה, נגלה לעיניהן ונראה ברור יותר, צריף עשוי מקורות עץ צבועים בשחור שהאמן חיבר בברגים גדולים ובולטים. שולמית עצרה את המכונית והן ירדו דרך שביל עפר אל החוף.
  השעה הייתה אמנם רק שש בערב אך הכול היה חשוך מסביב, מלבד אור קלוש שזהר מבעד למנורה שהייתה תלויה מעל לדלת כניסת הצריף החורקת. משב רוח חזק סגר ופתח את הדלת ושולמית ייצבה אותה בזמן שנכנסו לתוך הצריף. רוחות עזות שרקו בחוץ.
  בתוך הצריף עדיין עמדו כל הרהיטים הישנים הפשוטים שהובאו לצורך המיזם. האמן וודאי לא חשב שהם ישמשו מישהו. בפינה אחת עמדה מיטת סוכנות ישנה, כמו אותן מיטות ברזל ששימשו את העולים החדשים בתחילת קום המדינה. שולחן שהיה עשוי מעץ שחור וכסא עץ פשוט לידו, עמדו בפינה השנייה. ביניהם עמדה קונסולה ועליה קערה מקרמיקה משופשפת וקומקום תואם. שניהם עוטרו באותם עיטורי פרחים וורודים. על הרצפה נח שטיח מהוה ועליו פיסת עיתון ישנה ומוכתמת. כל גודלו של הצריף לא עלה על עשרים מטר מרובעים.
  ענת התיישבה על המזרן ומיד קפצה ממנו. הוא היה ממולא בקש שדקר אותה מעט בירכיה. "איזו אווירה קודרת וקרה פה. מפחיד," אמרה לשולמית אך זו לא ענתה לה והמשיכה לסקור את המקום. היא נעמדה ליד שלט נחושת קטן שעליו היה חרוט:


הצריף הוקם כאות הוקרה לעולים החדשים בראשית הקמתה של
  המדינה, לכבוד עמלם בבניית הארץ
  אדם דניאל


שולמית הדליקה את המנורה היחידה שמצאה. זו השתלשלה מהתקרה והייתה בסך הכול חוט חשמל עם בית מנורה ומנורה בתוכה. היא הפיצה אור קלוש שנע מצד לצד לאיטו בגלל משבי הרוח, במין משחק עם הצלליות, אנה ואנה בחדר, הלוך ושוב, כמו שתי ילדות המשלבות ידיים ומתנועעות בתיאום מושלם. המראה היה מהפנט. רעד גדול חלף בגופה של ענת והיא נצמדה לשולמית.
  "אין לי ספק שכאן ביצע את זממו. המשטרה לא טרחה לבדוק את המקום. אפילו הממזר לא יכול היה לנקות עד הסוף. בטח ימצאו כאן כתמי דם אם יבדקו ביסודיות," אמרה שולמית בזמן ששלחה מסרון בנדון למוטי.
  שעה ארוכה ישבו ברכב ושתקו. לבסוף פנתה שולמית אל ענת שעדיין נראתה המומה: "איך את מרגישה?"
  "אני משערת שמשהו הולך ומשתנה בי. עד לפני כמה חודשים הייתי כמו רוב האנשים שיודעים שקיים אופל בעולם אבל מתרחקים ממנו שלא ידבק בהם. בסך הכול הטווח הרגשי של רובנו לא כזה גדול. אבל כשמתקרבים, כשלא מתעלמים, כמו שגרמת לי לעשות, לא נותרת ברירה ואי אפשר להמשיך את החיים כאילו אין חורים שחורים שעלינו לטפל בהם. הסכנה שמא ילכו ויפערו חורים אלה לכדי משהו שיבלע אותנו, ממשית." ענת עצמה את עיניה ותחושת בחילה גדולה עלתה בה.
  "לזכותך יאמר שהסכמת להיות מעורבת. רוב הבריות לא. אני מודעת לכך שפיתיתי אותך אבל לא הייתה לי ברירה. כי מי יעשה את העבודה? החשיפה תחזק אותך ומכאן יבוא שכרך. טחנות הצדק טוחנות לאט. זה מייגע. בסופו של דבר פקחת עיניך ומה שראית ותראי, דווקא הרוע שניצב מולך, מפניו תדעי להישמר היטב בהמשך חייך." שולמית החזיקה בידה בחוזקה והתבוננה בה במבט אימהי.
  "אני יודעת. אבל עדיין איננו יודעות את כל האמת," אמרה והתבוננה בשולמית במבט רציני.
  "מה את מציעה?" שולמית התבוננה בה כרואה משהו חדש בענת שלא ידעה שקיים.
  "הם נפגשים בקאנטרי בכל שבת בבוקר, הלא כן? הם לא מכירים אותי... אני אוהבת לשחות... " בזמן שאמרה את זה כיווצה שפתיה בנחישות. שולמית הבינה מה הציעה.
  "אדבר עם פרוכטניס. אני לא מוכנה לסכן אותך. תעבדי בצמוד אליו. אם יחליט שאת בסכנה, בלשית ענת, אני רוצה שתבטיחי לי שלא תמשיכי לפעול על דעת עצמך." שולמית חייכה חיוך קטן של חיבה אל הסטודנטית שהתגלתה כדעתנית ככלות הכל.

***

כולם בכו חוץ משלום והילדים. הם עמדו מעל לקבר של שלי והחזיקו ידיים, לבושים בחליפות שחורות, ראשם מורד.
  אף אחד מהמשפחה והקרובים לא זעק או אפילו הביע עצמו בקול רם. ביום החורפי החמים שהיה, של תחילת מרס 'המשוגע' כשהשמיים נצבעו בצבע תכלת זוהר ללא זכר לכתם לבן שיבשר על ענן הקרב ובא, נטמנה אישה צעירה שאמרו עליה שהייתה אוהבת חיים. אם, רעיה ובת למופת. רק עליה חשבו הנוכחים. מלבד הצער, תמהו בינם לבין עצמם מה חיפשה בין גלי הים הסוער באותו ערב שבת שבו הזמן של אוהביה עמד מלכת.
  מוטי עמד במרחק מה, לא רחוק מעו"ד שולמית. ראו שעיניו לחות. טובה, ענת ומתנדבות נוספות, התייפחו וניגבו ללא הרף את הדמעות שאף משקפי שמש גדולות וכהות לא יכלו להסתיר. לאחר שהסתיים הטקס הדתי, כולם נשארו לעמוד במקומם. פתאום מישהי מהמתנדבות פצחה בלחש בשיר ומיד הוציאו שאר המתנדבות דפי נייר מודפסים והצטרפו באותו שקט עצוב ודומע:


שלום אחות, שלום חברה
באנו ללוותך בדרכך האחרונה
חשבנו שזעקה תזעזע עולם
כל שנשמע זה קולך השקט הנעלם
קולך שנצבע בצבעים זוהרים
ברח מתוכך כשאת צוללת
ומיד התעטף במערבולת אחרת
היי שלום
למען שכמותך נעמוד דום


פרוכטניס הכיר את מוטי מהעבר והתפלא לראותו נוכח שם. שולמית לא ידעה מן הסתם שהוא מכיר את השוטר מעברו והייתה קוראת למוטי "קצין המודיעין" ותו לא. אחר כך תשמע ממנו שדעתו על מוטי הייתה שהיה אדם ישר ושוטר חרוץ שלא ינום ולא ישקוט עד שיביא את הפושע לדין.
  בתום הלוויה התקרב אליו. ענת שראתה עצמה כבר יד ימינו של פרוכטניס, הרשתה לעצמה ללכת אחריו לכיוונו של מוטי. היא שמעה את מוטי ממלמל דברי צער תוך כדי שהוא לוחץ את ידו של פרוכטניס. פניו היו רציניים. ענת זיהתה שנותרה בעיניו מעט לחלוחית.
  "אובדן חיים לשווא," אמר פרוכטניס וענת הנהנה בראשה בהיסח הדעת לאות הסכמה.
  "אין מילים לתאר," ענה לו מוטי בצער.
  "אני מניח שאתה מכיר את הפרשה," גישש פרוכטניס אך עיניו היו ממוקדות בשלום והילדים.
  "כן. התמהמהתי כנראה, אולי הייתי יכול להציל אותה," הודה מוטי.
  "אולי לשלי זה מאוחר אבל יש אחרות, אתה יודע... יהיה קשה למצוא הוכחות נגדו אבל אני משוכנע שזה האיש, דרור כץ."
  "זה מסובך," ענה לו מוטי לקונית ופרוכטניס התבונן בו מהורהר.





פרק 8

פניה של ענת היו שקועות עמוק בתוך מי הבריכה והיא הוציאה אותן רק מדי כמה תנועות כדי לפלוט ולשאוף אוויר לריאותיה. ראייתה החלשה שמגיל שלוש התחדדה בזכות אינספור זוגות משקפיים, הייתה יותר טובה במים. היא יכלה לראות את האור הנשבר בקרקעית הבריכה מרצד ומרקד ויוצר משולשים, מעוינים, אליפסות ואין סוף קווים סגורים של איים כחולים שצבעם הושפע מצבעי אריחי הקרמיקה שרוצפה בהן הקרקעית.
  לאחר כמחצית השעה יצאה מהבריכה. בגד הים החום שלבשה נדבק לגופה והבליט את ירכיה השמנות שהיו מוצקות כמו שני גזעי עץ צעירים. השעה כבר הייתה תשע בבוקרו של יום שבת אביבי וחמסיני של חודש מארס, שעה שזוגות של אנשים מבוגרים כבר ישבו להם על כסאות הנוח, חבורות-חבורות, לגמו קפה או אכלו יוגורט, שעה שמשפחות צעירות על ילדיהם הקטנים פורסות שמיכות על הדשא ומוציאות מתיקים גדולים ונפוחים צעצועי מים תוך כדי צהלות רמות.
  לאחר שלא ראתה אף אחד מחברי הקבוצה שתאם את התמונות שפרוכטניס צייד אותה בהן, התעטפה בחלוק מגבת, הרכיבה את משקפיה על אפה, שכבה על אחת ממיטות השיזוף והתבוננה סביבה. היא תהתה אם יש רווקים ורווקות בשעות הללו בקאנטרי-קלאב או שמא הייתה היחידה. היו מעט מאד בודדים ובודדות. רווקים ורווקות, חשבה, עדיין נמים את שנת הלילה שלהם לאחר שבילו במועדונים ובמסיבות פרטיות עד אור הבוקר. הם יבואו אחר הצהריים, בזמן שהמבוגרים כבר לא יהיו והמשפחות הצעירות תתחלנה לקפל את חפציהם ולנוע לעבר בתיהם. השמש הייתה חזקה מעל ראשה, אך היא הייתה שקועה בתהייה הכיצד פרוכטניס אמר לה שהם נפגשים בימי שבתות בשמונה בבוקר מכדי לחוש אותה.
  "לא ייתכן שפספסתי אותם," חשבה.
  לאחר כעשר דקות שבהן הוציאה ספר והחלה לקרוא בו בחוסר ריכוז, הרימה את עיניה באקראי והתבוננה ברחבת הדשא מולה בהיסח הדעת. פתאום הבחינה במישהו שעמד במרחק מטרים ספורים ממנה ושתאם את תיאורו של אחד מחבריו של דרור. הוא לבש דגמ"ח בצבע זית וגופיית טריקו חסרת שרוולים בצבע אפור ונעל כפכפי מותג יוקרתי. ענת חשבה לעצמה שהוא הרבה יותר נאה במציאות מאשר בצילומיו של פרוכטניס. משהו זע בה והיא חשה שלא בנוח. אסור לה לחוש משיכה כלפיו, חשבה לעצמה, היא הרי במשימת קודש ולא תוותר עליה בשום אופן. אבל איכשהו נתנה הנחה לעצמה. אולי דווקא כי מצא חן בעיניה מיד, יקל עליה לשהות בחברתו לצורך עבודת הבילוש שלה.
  "מה קורה לך? טיפשה," נזפה בעצמה, "רק עכשיו ראית אותו וכבר את סוטה מדרכך וחושבת עליו במונחים רומנטיים? תתעשתי!" היא נשמה נשימה ארוכה, משננת את הכלל שקבעה לעצמה שלא להיות מעורבת רגשית.
  הבחור משך שני כסאות פלסטיק, הניח על אחת מהן תיק יד תפוח והוציא מתוכו משקפי שמש וספר. הוא התיישב על הכסא השני כשהוא מתרווח לו, פתח את הספר, שלף ממנו סימנייה והתחיל לקרוא. חיוך ציני קלוש היה נסוך על פניו ולא מש ממנו. נראה שכלל לא הבחין שהיא מתבוננת בו. היא החליטה שאם היא רוצה קשר עין איתו עליה להתקרב אליו.
  היא ארזה את תיקה וצעדה בצעדים איטיים לכיוונו. במרחק של שלושה מטרים בערך מצאה כמה כסאות פלסטיק מפוזרים. היא התיישבה על אחד מהם והניחה את תיקה הגדול על השני כשם שהוא עשה, הוציאה שוב את ספרה ועשתה עצמה כקוראת בו. היא השתדלה לעשות הכול ברעש ובתנועות מוגזמות כדי שיפנה ראשו ויוַצר הקשר הראשוני, אך הוא לא זז ולא מש ולא הפנה ראשו אליה אפילו פעם אחת. נדמה היה לה שאינו מודע לקיומה. עלה בה הספק בדבר יכולתה לעורר את סקרנותו הגברית לגביה גם אם יבחין בה. היא לא ידעה להעמיד פנים ולכן כשצחק לעצמו, הפנתה מבטה בספונטניות והתבוננה בו במבט תמים. הוא בטח קרא משהו משעשע, חשבה.
  פתאום הפנה מבטו אליה, כממשיך את מחשבותיה בקול: "קראתי משהו מצחיק," הבהיר את עצמו.
  ענת חייכה אליו חיוך מתוק וטבעי.
  "אברום, דבש בפי חברי. מה את קוראת?" הציג את עצמו.
  "ענת, ענת מאז ומעולם. ספר של סופרת פמיניסטית. אתה יודע, סיפור רגיל על אישה ועולמה," אמרה בחן ושיערה השחור המתולתל שהיה בדרך כלל אסוף אך עתה פזור ורטוב, התבדר לו ברוח.
  הוא חזר לקרוא בספר והשאיר אותה מעט נסערת. ענת ניסתה לשלוט ברוחה על ידי שאיפת הרבה אוויר לריאותיה ונשיפתו בשקט, מפחד שמא יבחין בהתרגשותה.
  לאחר כחצי שעה שבה לא הצליחה להפסיק לרעוד בתוכה, החליטה שדי ומספיק והיא רוצה ללכת משם כדי להירגע. היא השיגה את מטרתה ויצרה קשר ראשוני איתו ובטח תפגוש אותו בביקוריה הבאים בקאנטרי ולכן אל לה למהר. הכול היה צריך להראות אקראי, שלא ירגיש שארבה לו. הוא הרים ראשו מהספר ושאל אותה: "כבר הולכת?"
  "כן. יש לי מה לעשות," ענתה בקול רועד משהו.
  "אני יכול להיות חוצפן ולבקש ממך את מספר הטלפון שלך? כלומר, אם את פנויה."
  היא אמנם הופתעה מכך ואפילו חששה שמא הוא חושד בה, אך אם תסרב הוא עלול לא לבקש ממנה שוב לעולם. "גבר כמוהו מבקש רק פעם אחת," החליטה. לכן חייכה חיוך מפתה, נטלה בלי להוסיף מילה פיסת נייר ממחברת שתמיד נשאה עמה, רשמה את שמה ומספר הטלפון שלה ומסרה לו תוך שהיא מתבוננת בעיניו.
  "אז ענת, מתי את פנויה?" המשיך לפלרטט איתה ללא המבט הציני.
  "בסופי שבוע." היא באמת הייתה עסוקה במהלך כל השבוע בלימודיה, בהתנדבותה במרכז ובבית הקפה, כי סלאח ולואיז לא הסכימו להיפרד ממנה והיא ממילא הייתה זקוקה לכסף.
  "אז היום את פנויה. סוף שבוע, לא?"
  ליבה הלם בפראות והיא חששה שמא ירגיש בכך. אמרו לה מיליון פעם שעליה לשחק את הקשה להשגה והיא לא ידעה מה זה החלק הקשה אפילו, אז ענתה ב"כן."
  "אתקשר אליך בסביבות שבע בערב כדי לקבוע מתי לאסוף אותך, זה בסדר?" היא הנהנה לאות הסכמה.
  כשהרגישה רחוקה דיה ממנו, הפנתה ספונטנית את מבטה לאחור כמבקשת לוודא שלא היה זה חלום. היא ראתה שני גברים מתקרבים אליו והוא קם כדי למשוך להם כסאות לצידו. היא שיערה שהיו אלה חברים נוספים של דרור.


ענת נברה בארונה ומצאה שמלה פרחונית ישנה אך רומנטית, חסרת שרוולים, בעלת כפתרה שהסתיימה במותן ומהמותן הלכה והתרחבה עד לברכיה וטשטשה את ירכיה הרחבות. על רגליה נעלה נעלי סירה לבנות בעלות עקב קטן. היא פיזרה את שיערה המתולתל השחור והרכיבה משקפי ראייה אחרות שתאמו יותר את הופעתה האביבית.
  דבש הגיע בדיוק בזמן. הוא לבש חולצת פולו כחולה ומכנסי דריל בצבע בז' שהדגישו את ירכיו השריריות.
  "את נראית נערת פרובנס צרפתייה מושלמת... והעיניים החומות הנוצצות האלה... או הו," החמיא לה והיא הסמיקה.
  הוא לקח אותה לבית קפה אופנתי חדש בבאר-שבע שאך זה נפתח. רק הזריזים והמעודכנים ידעו עליו בשלב הראשוני הזה שלו, נוכחה לדעת מאוחר יותר. במקום שרתה אווירה קוסמופוליטית ש"כדאי ליהנות ממנה דקה לפני שהמקום יהפך לעממי," כך הסביר לה.
  כל אותו ערב ענת לא שכחה את משימת הקודש שהתחייבה לה, אך לא עשתה דבר כדי לדובב אותו. היא מעולם לא פגשה גבר כמוהו שסנוור אותה בביטחונו העצמי, בעדכניות שהפגין בכל נושא ובכך שהקדיש לה את מלוא כושר הריכוז שלו, למרות שסביבו פיזזו מלצריות צעירות וחטובות ממנה שניסו באגרסיביות רבה להסב את תשומת ליבו אליהן.
  בסוף הערב, כשהחזיר אותה לביתה, הגיעה הנשיקה הרכה והחמה שהשכיחה ממנה לכמה דקות את הדרך שבה הגיעה אליו. עוד זמן רב לאחר שנסע לדרכו אחרי שהבטיח שיתקשר אליה שוב, ישבה לה על מיטתה בפיג'מה קיצית בעלת הדפס ארנבות וורודות. רוחה הייתה פזורה מהתרגשות לאפשרות שהתאהבה בדבש ובד בבד, חרדה הייתה מהמחשבה שאם תשאב כל כולה למערבולת רומנטית, תהיה משותקת מכדי לדובב אותו או את חבריו. היא חשבה מאז ומעולם על עצמה כבעלת אופי חזק ויציב, בפרט אחרי שהחלה להתנדב במרכז וראתה לאן חולשתן של נשים הביאה אותן.
  מחשבה נוראית התגנבה אליה באותו הלילה והעיקה עליה. האם יתכן ותצטרך להחליט בין ויתור על הגבר שכבש אותה לבין ויתור על עשיית צדק? המחשבה הקפיצה אותה מתוך שינה לפנות בוקר והניסה אותה לרחוב לבושה בשמלת כותנה ירוקה ארוכה וכפכפים אורתופדיות. ידיה היו מלאות בשקיות ניילון ובהן מזון חתולים. השקיות נצפו על ידי חתולי רחוב מנוסים במזון המגיע בתוך משהו מרשרש. הם מיהרו לכתר אותה, מחכים שתפזר את הגושים החומים על המדרכה.
  אחרי שפיזרה את המזון ומילאה קופסת גבינת קוטג' ריקה במים מהברזייה בחצר, התיישבה על גדר הבטון של הבניין שגרה בו ועצמה עיניה. היא ידעה שבשלב הזה אין לה עם מי להתייעץ כי היא ורק היא תצטרך לקבוע אם לוותר עליו או לוותר על המשימה, אם תעלה הדילמה.


הימים שבאו אחר כך היו לא פחות רומנטיים מהפגישה הראשונה. היא חשה שדבש בכנות הולך ומתאהב בה ומספיקות היו עוד שתי פגישות כדי שידעו שמשהו עמוק מתפתח ביניהם.
  "למה מצאתי חן בעיניך? בודאי עומדות בתור יפות ממני," אמרה לו יום אחד בהתחנחנות.
  "כי את חמודה. טוסיק גדול ושמן, אך בטן שטוחה. שיער שלא ידע ספר כבר הרבה זמן. ילדה טובה ירושלים, סטודנטית נמרצת. מה עוד צריך הבן אדם?" היא ראתה חיוך משועשע על פניו וזרקה עליו אגוז קלוף שעמדה להכניס לפיה.
  "טוסיק שמן? שיער פרוע? אתה מציג אותי כטום-בוי שזולל כל היום ומשתולל," צחקה.
  "ואת לא ידעת שאת כזאת... ברצינות, האנרגיות שלך היו מתאימות בול לאווירה במשרד שלנו." הוא תפס בשתי ידיה אך לפתע פתאום הרצינה והשתחררה מאחיזתו.
  "אנחנו מכירים רק שבוע ופתאום מתחוור לי שאני לא יודעת עליך כלום," אמרה בהפתעה. הוא באמת לא סיפר לה הרבה על עצמו, רק שלמד במיטב בתי הספר והאוניברסיטאות בעולם והיה בן שלושים ושמונה. הם התיישבו על רצפת סלון ביתו המהודר והוא ענה לה בשקט וברצינות: "תשאלי ואענה לך."
  "במה אתה עובד?"
  "כיון שלמדתי יחסים בינלאומיים, בחרתי במשרד החוץ ומשרד החוץ בחר בי. אני נוסע הרבה בעולם, בעיקר לארצות אירופה. אני מכיר כל פינה בה, זכר לימים שגדלתי כילד וכנער ביבשת הזו כבנו של שליח מטעם המדינה. חייתי חיים מתונים, לא פרועים כמו שלך," הקניט אותה.
  "באמת פרועים... " ענתה לו ותחושת אי נוחות על שהיא צריכה להסתיר דברים מהותיים ממנו קיננה בה.
  "אני איש ספר וקורא ספרים רבים בכמה שפות. שרתתי ביחידה מובחרת. הייתי קצין." נדמה היה לה שהוא חש צורך להרשים אותה.
  "וחבריך? מי הם?" הייתה זו הזדמנות פז, קפצה על המציאה, גם להכיר אותו מקרוב וגם לדלות ממנו פרטים שיעזרו למשימתה. הוא שתק לכמה רגעים תוך כדי שהוא מתבונן בה מהורהר ואחר כך הציע ברצינות: "את יודעת מה? אכיר לך אותם בשבת הבאה. את מסוגלת לקום מוקדם בבוקר? אקח אותך לשחות איתנו." ההזמנה ריגשה אותה אך היא הייתה אנוסה להראות אדישה כדי להסוות את רגשותיה ולכן שינתה נושא.
  "למה קוראים לך דבש?" התעניינה.
  "כי בכל פעם ששאלו לשלומי הייתי עונה 'הכל דבש', אז הדביקו לי את הכינוי. אבל הורי עדיין קוראים לי אברום."
  היא התבוננה בו. הוא התנשא לגובה של מטר שבעים וחמשה סנטימטרים. גופו היה מוצק. שיערו הבהיר שהחל לנשור וחשף צדעים חלקים למדי, רק הקנו לו ארשת בוגרת יותר. מאז שהכירה אותו היתה משוחה על פניו אותה הבעה צינית שהתחלפה רק כשהיה מתבונן בה עמוקות. או אז פניו היו מתרככות ועיניו היו מנצנצות.
  "אני חייב להזהיר אותך, חברי נשואים. אין דבר שהיו רוצים יותר מאשר לראות גם אותי שפוט של אישה. אני מזהיר אותך, נשים רבות התאהבו בי ואף אחת לא הצליחה לתפוס אותי. אני מזהיר אותך, כבר עכשיו אני מתגעגע אליך כשאת לא לידי. אני... אני... " אך היא לא נתנה לו להמשיך את המשפט ואת ההתבדחות מבלי שתענה לו: "או.קיי. אתה מזהיר אותי. אזהיר אותך גם אני. אני פמיניסטית מבטן ומלידה ופירוש הדבר שנישואים כדת וכדין לא באים בחשבון. מובן?" הוא צחק בקול גדול לנוכח משובת הנעורים שלה.
  "למה בחרת באנשים נשואים להתרועע איתם?" הרצינה שוב. "תמיד הייתי בוגר בנפשי ולא מצאתי עניין באנשים צעירים ממני. עד לשבוע שעבר. פתאום אני מוצא את עצמי עם נערה." הוא נשק לה והיא חשה את הרוך שבו כלפיה חודר לכל מקום בגופה.

***

"מה לעזאזל את עושה פה?" שמעה קול ומישהו משך אותה הצידה אל השיחים בסמוך לשער הכניסה לקאנטרי. ענת נבהלה ומיד פנתה לראות מי הדובר. לתדהמתה היה זה מוטי.
  "עזוב אותי, משוגע." היא משכה זרועה ממנו בכעס.
  "עוד שתי דקות, מחוץ לשער, ליד מגרש המכוניות," פקד בלקוניות ונס החוצה כשהיא הולכת נסערת אחריו.
  "מה את עושה כאן?" חזר על שאלתו ברגע שהגיעה אליו.
  "פוגשת את החבר שלי, שוחה, נהנית. אסור?" צעקה לו מבולבלת, "מה אתה עושה כאן?"
  "אני בתפקיד ואת עלולה להפריע לי. אני חוקר בצורה סמויה את חבריו של דרור שנפגשים כאן בכל בוקר לאימונים וארוחת בוקר משותפת." היא נשמה עמוק בזמן שהתבונן בה בצורה נוקבת.
  "אל תגידי לי שאת החברה של דבש," הביע פליאה והיא התבוננה בו בהפתעה גמורה. הוא נראה כמי שחושב עליה קלילת דעת. היא החליטה לא לתקן את הרושם שיצרה.
  "ואם כן? מה זה קשור?" ניסתה להיתמם ועמדה לשוב לקאנטרי כי ידעה שדבש ידאג אם תאחר.
  "ממתי כל זה החל? אל תגידי לי, חודש אחרי ששלי התאבדה ובגלל שקצב החקירה שלנו לא השביע את רצונכן, שלחו אותך לעבודת חקירה ובדרך התאהבת ועכשיו את בקונפליקט. כמה נדוש." דמעות החלו לעלות בעיניה לנוכח הזלזול שלו ברגשותיה.
  "תקשיבי לי טוב, אנחנו חוקרים על דרור הרבה לפני ששולמית ידעה שאני קיים. אם תפריעי לי, אם אשמע מילה אחת מיותרת ממך שתיתן למי מהחבורה הזו חשד קל שבקלים בך או בי שאנחנו בולשים אחריו, אאשים אותך בהפרעה. מובן? עכשיו לכי אל אהובך, לא לפני שאחייב אותך לדווח לי כל מה שאת רואה ושומעת. לדווח לי ורק לי ולא לאיש זולתי. מבינה?" ציווה עליה בחומרה.
  "בתנאי," ענתה לו בחוצפה כשעיניה עדיין לחות, "שגם אתה תחשוף דברים בפני. אם ברית אתה רוצה עמי, יהיה זה דו כיווני."
  "בלי תנאים. תדעי רק מה שאהיה נכון לספר לך. אם הדברים יצאו מפיך אאשים אותך בהפרעה לחקירה," חזר על איומו והלך במהירות ממנה אל שער הכניסה של הקאנטרי.
  אחר כך, כשהגיעה כמה דקות אחריו כי הלכה לשטוף פניה, הציג אותם יקיר אחד לשנייה: "תכירו, ענת, מוטי. דע לך מוטי ששנים חיכינו שדבש יתרצה וייקח לו אישה והנה היא, בשר ודם מולך." התלהב. ענת התקבלה לחבורה מיד ואפילו החלה ליהנות מחבריה החדשים למרות העננה שהעיבה עליה.
  "נעים מאד," אמר מוטי ביובש ולא העיף בה מבט. הוא התרכז בשיחה עם יקיר, גבר בשנות השלושים המאוחרות לחייו שהתנשא לגובה מטר שבעים. הלה נראה כמו אמן מיוסר עם משקפיו השחורות הטרנדיות ובגדיו שנקנו ממיטב המעצבים, המקיימים אומנותם בעיקר למען זמרים ושחקנים שביקשו לזכות בחשיפה גדולה יותר בתקשורת ולכן ביקשו בגדים מיוחדים.
  במקצועו היה יקיר תקציבאי במשרד פרסום. אשתו, למדה ענת מדבש, גם היא עבדה במשרד פרסום וחלקה את אהבתו לבגדי מעצבים בדיוק באותה מידה, עד שלפעמים, באופן מגוחך למדי, נראה היה ששניהם קנו את בגדיהם הצבעוניים אצל אותו מעצב ש"לא הייתה לו זהות מינית".
  "בתוכו היה רוצה להיות גבר פראי שוכן ערבות, קאובוי אמיץ עשוי ללא חת שמדי פעם, רק מדי פעם, קיווה שתזדקק לו שיושיעה. כמובן שלא אמר לה כיון שהייתה כנראה מגחכת ומעריכה אותו כפרימיטיבי. הוא נראה בוהמייני רק משום שגר בין אנשי הבוהמה ונדרש ליישר קו על מנת להתקבל ולקיים רמת חיים גבוהה. לכן הוא מעריץ את דרור, שיכול להיות גם וגם," הסביר לה דבש בהיכרותה הראשונה עם אנשי הקבוצה באפריל. עתה, חודש וחצי חלפו והיא חשה כאילו הכירה אותם כל חייה. כל כך קל היה להיטמע בהם.
  שלוש שעות המפגש חלפו מבלי שענת ומוטי החליפו ביניהם ולו מבט אחד. היה ברור לה שהיא לבד בשטח, הן בגלל אזהרותיו של מוטי שלא תשתף אף אחד במה שנחשף וייחשף בפניה והן בגלל שהיא עצמה לא הייתה יודעת מה לומר לנשים הטובות של המרכז שפתחו זרועותיהן וליבן אליה, כשיתברר להן שבמקום לחפש עדויות מפלילות על דרור, ניהלה רומן עם החבר הכי טוב שלו.

***

בזמן שעורכת הדין שולמית חיכתה לשיחה ממוטי, הייתה בטוחה שלא ימהר ליצור איתה קשר עד שלא ישיג תוצאות כלשהן. היא המתינה בסבלנות כי פרוכטניס העיד עליו שמתוך עבודתם המשותפת בעבר, מדובר באיש מקצועי וישר. שולמית נטתה לקבל את דעתו אך חודשי החסד שהעניקה למוטי מאז ששלי התאבדה חלפו והיא עדיין לא מצאה מנוח לנפשה. היא חשה תחושת כישלון על שלא השכילה להבין את גודל האסון מבחינתה של שלי שגם ילדיה שכה הקשתה ללדת אותם, לא יכלו לגרום לה לרצות לחיות.
  אחרי יותר משלושה חודשים של איפוק מלכותי, קצה נפשה בהמתנה והיא הביעה את אכזבתה בפני כולם.
  "אני יודעת שאילו היה בידו קצה חוט היה משתף אותי. בגבולות שהיה יכול כמובן," הוסיפה, "וגם את ענת," פנתה אליה, "כך אני מתרשמת, אינך מסוגלת להביא תוצאות כלשהן." ענת זעה בחוסר נוחות. היא הצליחה להסתיר מהן את הרומן עם דבש, בעיקר כי לא נשאלה על ידן מאז התנדבה לחקור אודות חבורתו של דרור. לכן גם לא סיפרה שהתערתה מהר בקבוצה. מן הסתם, חשבה, היו טרודות מאד ולא התייחסו למשימתה ברצינות. אך נדמה ששולמית לא שכחה.
  האמת הייתה שענת לא שמעה מהקבוצה מילה רעה אחת על דרור. אבל היא גם לא התאמצה במיוחד לחקור. האהבה הגדולה הראשונה שחוותה בחודשים האחרונים, זרקה אותה הרחק ממשימת הבילוש שנטלה על עצמה. היא לא ידעה כיצד תתמודד עם הקונפליקט מלבד לדחות את ההתמודדות.
  "אה, זה לא קל," היה כל שיכלה להשיב לשולמית.
  "ברור מתוקה. אתקשר למוטי." שולמית התבוננה בה בחיבה וענת הרגישה כמו נוכלת.
  "מוטי שלום. שולמית."
  "שלום שולמית. התכוונתי להתקשר אליך ולקבוע פגישה." השקר הלבן שלו עמד באוויר.
  "אפילו עכשיו אני מוכנה לבוא," אתגרה אותו, כולה דרוכה.
  "לא צריך להגזים. תבואי מחר בצהריים," ניכר היה שמוטי מנסה לשוות לקולו חד גוניות מסוימת כדי להרגיעה. בתום השיחה פנתה לענת ואמרה לה: "את באה איתי מחר בצהריים. אם הוא חושב שצהריים בשבילי זה ארבע הוא טועה. מחר בשתיים עשרה אבוא לאסוף אותך. זה צהריים! לא ככה?" שאלה בבדיחות הדעת את הנוכחים.


ענת לא ישנה כל אותו לילה מרוב מתח. היא הבינה שככל ששולמית מעמיקה יותר בניסיונה ללכוד את דרור, כך היא גוררת אותה עמה ומאלצת אותה לנקוט פעולה שתשפיע על יחסיה הן עם המתנדבות והן עם דבש. מי ידע לומר אם אחרי ככלות הכל תמצא את עצמה ללא חברתן וללא אהוב?
  כשהגיעו הציע להן כוס קפה. ענת הבינה שהוא מתמהמה מעט. שולמית הופתעה לראותו מסתכל על ענת במבט נוקב כרוצה להגיד לה משהו. ענת השפילה ראשה, ממאנת לפגוש את עיניה של שולמית שמא תגלה זו שבחודשיים האחרונים מוטי והיא חדרו עמוק לתוך הקבוצה שדרור הקים לעצמו שנים לפני כן. חבורה זו מנתה אנשי היי-טק, עורכי דין, רואי חשבון, רופאים, אנשי מערכת הביטחון ועוד גברים מרמה סוציו אקונומית זהה לשל דרור. בכל רגע נתון החבורה לא מנתה יותר מאשר עשרים איש. דרור לא רצה לפגוע בבסיס החבורה, האינטימיות, על ידי הוספת עוד אנשים. הם התחלפו לעתים רחוקות, בעיקר בגלל הגירה זמנית לחו"ל בעקבות עבודותיהם או החלפת מקום מגוריהם, אבל תמיד היוו קבוצה הומוגנית.
  ענת התרשמה מהמעט שראתה שמדובר באנשים איכותיים וגיבשה דעתה שאינם יודעים על מעשיו של דרור. העובדה שהחליטה שדבש שלה הוא אחד הגברים הנהדרים עלי אדמות ואילו ידע על מעשיו של הגבר שראה בו דמות להערצה, אין ספק שמיד היה מסגיר אותו או לכל הפחות מנתק קשריו עמו, הרגיעה אותה. אולי ההוכחות תמצאנה במקום אחר ולא אצל אנשי הקבוצה שחיבבו אותה מיד. אך קשר השתיקה בינה לבין מוטי, דינו להישמר בינתיים. שולמית נתנה בה אמון ורק אם תביא תוצאות שישביעו את רצונה של זו, יצדיקו את מעשיה של ענת מאחורי גבה.
  "אני לא רוצה ללחוץ אותך לקיר מוטי, אבל מה קורה?" שולמית ניסתה ללחוץ אותו.
  "אני מוקיר את עבודתכן. אתן עוזרות לנו לעתים קרובות אבל יש דברים שאני לא יכול לשתף אותך בהם כי החקירה הזו סמויה. יכול להיות שאפילו אם יהיו הוכחות, ואומר זאת בזהירות, יהיה קשה להעמידו לדין שכן, וזאת עליך לדעת, הוא מנהל בכיר בחברה המייצרת ומייצאת ציוד תקשורת לכל העולם, גם למדינות שאין להן קשרים דיפלומטיים עם ישראל. למתי מעט שיודעים שהוא מוכר ומתקין מכשירי האזנה, מצלמות נסתרות, גלאים וכיוצא באלה ציוד אבטחה, אסור לדבר על כך. גם על שתיכן אני מטיל את אותו האיסור כי מדובר בביטחון המדינה והוא למעשה בסוג של פעילות מבצעית."
  "אתה יודע שהוא אשם," התפרצה שולמית בכעס על האפשרות שלא ימוצה הדין עמו רק בגלל נחיצותו למערכת.
  "כן, אבל הוא כרגע בעיצומו של פרויקט במדינות שנחשבות למדינות אויב והוא היחיד שמסוגל לעשות את העבודה הזו תוך סיכון עצמי גבוה מאד. התעוזה שניחן בה פועלת בדרכים שונות. אי אפשר להפסיק את הפרויקט כרגע. את חייבת לבטוח בי." הוא התבונן שוב בענת ושולמית טעתה לחשוב שלא נוח לו שענת שומעת דברים אלה ולכן הרגיעה אותו: "ענת לא תסגיר דבר, אפשר לסמוך עליה."
  הוא לא ענה אבל מבטו הפך למהורהר וענת ידעה שהוא תוהה אם היא תניח לאהבתה לגבור על שיקול דעתה.





פרק 9

כששולמית וענת חזרו למרכז לאחר פגישתן עם מוטי, מצאו את פרוכטניס יושב ומהרהר לבדו. השעה הייתה שעת ערב מאוחרת וכל המתנדבות חזרו לבתיהן. שולמית צנחה על הכורסא והודתה לענת שהציעה להכין לה כוס קפה.
  "אני מבין שהעלית חרס בידיך," אמר פרוכטניס תוך שעסק בגלישה על מחשבו הנייד.
  "גם אם ימצאו הוכחות, לא ימהרו להעמידו לדין. הוא עוסק בביטחון מדינת ישראל, עובד מעבר לקווי האויב. אלוהים יודע למה האיש הזה מסוגל והמדינה עוד משתמשת בו. על המאזניים מונחים מצד אחד הצדק ומצד השני ביטחון המדינה," סיכמה.
  "וכי למה ציפית? אני מכיר את 'סֶנס' היטב. מוטי בחור טוב ואיש ישר. כחוקר הוא נקלע למצב בלתי אפשרי, מצד אחד רצון להביאו לדין ומצד שני, אני בטוח שכובלים את ידיו. בכל זאת, אין לי כל ספק שיבוא יום והוא יתגלה כמועיל," סיכם גם הוא.
  "אני יודעת שהוא ישר דרך, אבל זה לא מספק אותי. לא יתכן שאין אחרים שיוכלו למלא את תפקידו. לא יתכן שרק בגלל הצלחתו בתחום המקצועי יוכל לבצע פשעים כרצונו. לא כך נראית מדינה מתוקנת." היא הייתה איתנה בדעתה שיש להעמיד את דרור לדין ואחת היא תועלתו לתחום הביטחוני, חשבה ענת.
  פרוכטניס קם והתיישב על הכורסא שליד שולמית. "לא התחייבנו ללכת יד ביד עם המשטרה. נוכל להמשיך ולחפש ראיות בעצמנו. אם יעלה בידינו למצוא משהו, נאלץ את המשטרה להתייחס אליו כמו אל כל עבריין. ניצור בעצמנו את רשימת העדים ואחד אחד נביא אותם להעיד בבית המשפט," הציע לה.
  "הוא אמר שהוא בטוח שדרור אשם. הוא רמז שיש להם הוכחות שמעידות על כך. לנו לא נותר אלא לגלות מה באמתחתו, למרות שעד עתה לא הצלחנו," הוסיפה.
  "אם כך, המצב קל יותר. עלינו פשוט לחשוף את אותן ראיות שיש בידי המשטרה," אמר בשביעות רצון. לפתע התבונן בענת שעמדה בצד, נשענת על הקיר, עושה עצמה מרוכזת בכוס הקפה שלה. "אני מניח, ילדה, שלא הצלחת במשימתך," אמר לה במבט אבהי משהו. היא ידעה שאם לא תספר להם שנרקם קשר ראשוני עם חבריו, לא תוכל לחיות עם עצמה. עדיף לה לספר חצי אמת מאשר לא לספר כלל.
  "לא הייתי אומרת כך. אני מבלה כל שבת בבוקר בקאנטרי. הצלחתי ליצור בצורה שטחית מגע עם חבריו. להערכתי הם לא יודעים דבר." היא לא ידעה אם היא משקרת באומרה את הדברים או שמא הייתה זו משאלת ליבה, אך רק כדי להדוף שאלות נוספות שלא הייתה מוכנה עדיין להשיב עליהן, היה הכרחי לה לומר אותם. שולמית ופרוכטניס התבוננו בה מופתעים.
  "לא שיתפת אותנו בדבר. עד עכשיו... " הוכיחה אותה שולמית.
  "אה... אני באמצע החקירה שלי," פטרה אותה והרכינה ראשה כדי לא לפגוש בעיניה של שולמית. שולמית התבוננה בה במשך דקה ארוכה כאילו ראתה אותה בפעם הראשונה, אך לא אמרה דבר. אחר כך שוב פנתה לפרוכטניס: "יש לי תחושה שדרור יודע שהוא על הכוונת," אמרה לו.
  "מסכים."
  "זו העבודה שלך. תתחיל לחפש עדויות."
  פרוכטניס חיכך בדעתו מהיכן עליו להתחיל לחפש עדויות ושולמית כנראה ניחשה את מחשבותיו. היא נטלה בלוק כתיבה ועט.
  "נבדוק מהם מרחבי חייו בהם יש סיכוי למצוא עדויות. תחילה המשפחה. אחר כך היישוב שבו הוא גר. מקום עבודתו וחבריו. את כולם נצטרך למפות ולבסוף, לגשש אם היו נפגעות נוספות. אני חשה שהוא פושע סדרתי," אמרה בביטחון מה.
  "מסכים." פרוכטניס העריך את העוצמה שבה, "את ללא ספק נכס למין הנשי."
  "תודה," חייכה, "איך אתה מציע לעשות את זה? דרור לא מכיר אותך. אתה יכול לעבוד תחת מסווה," הציעה.
  "מסכים."
  "אתה עונה במילה אחת, 'מסכים' ובינתיים כבר בנית תוכנית בראשך, נכון?" קרצה אליו שולמית.
  "מסכים." פרוכטניס החזיר לה חיוך. הוא הכיר אותה והיא הכירה אותו. החיוך הקל על שניהם.
  "ממה תתחיל?"
  "מ'סֶנס', ממקום עבודתו, ממרעה שיש בו נשים שבהן הוא חפץ. נשים אלו אולי מכירות אותו לא פחות טוב מאשתו, אם הן עובדות זמן רב ב'סֶנס'," הביע דעתו המקצועית.
  "באמת? אני חושבת שאני מבינה... " שולמית התכוונה לארגונים מודרניים שמהווים תחליף לבית לא פחות משהם מקור הכנסה. הללו הציעו לעובדיהם חברותא, מזון ותמיכה נפשית. פרוכטניס קטע את מחשבותיה הקצרות.
  "נכון מאד. כמו שהשיר אומר 'בעיוורונו שרף גם את ביתו'. הרי את שלי פגש שם, בביתו השני. מי יודע כמה היו לפניה, ואולי, כמה נפגעו ממנו אחריה?"
  "גאוני. אבל 'סֶנס' זה מבצר סגור. איך תכנס לשם?" תהתה שולמית.
  "מה זאת אומרת? אני הולך להציע להם מוצרים שיעניינו אותם," אמר בטון קליל.
  "סליחה. מה? אתה הולך למכור להם מסטיקים?" הביעה פליאה גדולה.
  "אני ממציא. אני הולך להציע להם המצאות שהמצאתי בתחום גלי רדיו." הוא נהנה להפתיע אותה וחיוך קל התפשט על פניו.
  "ושוב סליחה, הם אנשי מקצוע, כאילו?" הוסיפה בעגת הרחוב.
  "גם אני. למדתי מחשבים, אלקטרוניקה וחשמל לתארים ראשון ושני. אני בן ששים ואחד, בעל רקע מקצועי ענף בתחום עוד לפני שהפכתי לחוקר פרטי. לא ידעת? נכון, לא סיפרתי לך שיש לי מעבדה קטנה במרתף ביתי." שולמית עשתה פרצוף של 'מרשים מרשים'.
  "שילבתי בין המקצוע הקודם שלי לבין המקצוע הנוכחי ולא הצעתי מעולם פיתוחים שלי לאף חברה כי רציתי לשפר עוד ועוד. הגיע הזמן להציע אותם. הלא כן?"
  שולמית קמה מכיסאה, החזיקה את ראשו בשתי ידיה ונשקה לו עליו. "אני אוהבת אותך."
  "היזהרי. יש הבדל של עשרים וחמש שנים בינינו. זה עלול להמשך לנצח," אמר בבדיחות הדעת והסתכל על ענת שישבה שקטה כל אותו זמן.
  "שימשך. יש לי מזל שאני מסוגלת לאהוב. אין מתגמלת מהיכולת הזו."

***

למחרת הפגישה עם שולמית, מוקדם בבוקר, התקשר מוטי והורה לענת לבוא למשרדו. היא תהתה מה הוא רוצה ממנה, אך לא העזה להתנגד.
  "כידוע לך, הכרתי אותו משירותו הקצר במשטרה. מאז שמרנו על קשר טלפוני אחת לכמה חודשים. הוא היה מציע לי להיות חלק מהקבוצה שהקים מיד עם שובו משליחות בארצות הברית. תמיד סירבתי. הספיקה עבודתי התובענית שגם כך גרמה למעט חיכוכים בין אשתי לביני. לא הייתי יכול להזניח אותה יותר ממה שהייתי צריך. אשתי ושלושת ילדי לא היו מסכימים שאבלה שבתות ארוכות שלא בחברתם. כמו שראית, הם עוסקים בעיקר בענפי ספורט שונים ותו לא. נורמטיביים לחלוטין." פה שתק פתאום וענת הרגישה שישנה עוד פעילות שחברי הקבוצה חולקים ביניהם אך מוטי מנוע מלשתף אותה במידע.
  "אמנם הם הקימו קבוצה מקבילה גם לנשותיהם שאף היא נפגשת בשבתות, אבל לאשתי זה לא התאים. היא דעתנית מדי. כמוך," המשיך בעודו יושב מולה ומתבונן בה. היא ידעה באותו הרגע שאילולא בטח בה, לא היה מספר לה את כל זה, אבל חשדה שבנוסף הוא מנסה לנווט אותה לצרכיו.
  "אינך צריך לשכנע אותי שמדובר בקבוצה ערכית ואם היו חושדים בדרור שהוא עבריין מין, לא היו ממשיכים בקשריהם עמו. בטח לא דבש," אמרה בביטחון.
  "למה את חושבת כך? רק על סמך היכרות שטחית עמם? מדוע את בטוחה שדבש לא מסתיר ממך כמה דברים? כמה שבועות של שיכרון חושים לא מזיזים קצין ביחידה מובחרת כמוהו מקשר שתיקה שנועד להגן על חבר נערץ משנים. אל תטעי, הוא אוהב אותך, אבל הוא שם עוד בתחילה את הגבול בין יחסיו איתך לבין יחסיו עם דרור."
  "אתה מדבר בחידות," כעסה על דבריו, "מה אתה יודע עליו שראוי שאדע גם אני?" ענתה לו בנוקשות מה, מקווה שיבין שאם לא יחשוף הכל בפניה ימצא שאינה מצויה בכיסו.
  "כל מה שאומר יישאר בינינו. אני משתף אותך רק כי אני מאמין שבסופו של דבר תגיעי למסקנות הנכונות, תבדילי בין עיקר לטפל."
  "וגם כי אתה זקוק לי? למרות שאתה מפקפק בעומק הקשר שלי עם דבש?" עקצה אותו. אך הוא לא הגיב להתרסה הקטנה שלה והמשיך: "ובכן, בין מתי וביני נקשר קשר חם. אני מתראה איתו לפעמים באמצע השבוע." הוא שתק לדקה.
  ענת חשבה על מתי שהיה מבוגר בחמש שנים בערך מדרור, איש היי-טק בכיר שעבד בחברה בינלאומית. בניגוד לדרור, היה יחסית נמוך וכחוש ושנים של ספורט לא עזרו לו להפטר מהגוף הנערי משהו ולא צלחה דרכו להיות שרירי וחזק כמו דרור. האחרון השקיע אותה כמות מאמץ אך התוצאות שהשיג היו שונות.
  היא למדה מדבש שכשהצטרף מתי לחבורה בתחילת התהוותה, עוד היה נשוי אך בשקט-בשקט, במהלך השנים, הלכו והתרחקו אשתו והוא ורק כאשר הגט היה חתום ומוגמר, סיפר להם בלקוניות בקולו השקט שעשו מהלך כזה. למעשה, אשתו היא זו שעזבה אותו לאחר דבר מה שנחשפה אליו. בנוגע לקש ששבר את גב הגמל, דבש לא הסכים להרחיב וענת לא חשבה אז שזה חשוב בכלל.
  "היא ארזה מזוודה ונטשה, מותירה לו את ילדתם בת השתים עשרה לגדלה לבדו. היא נסעה לניו-יורק בשליחות מקום עבודתה ולא חזרה," סיפר לה דבש וסתם מתוך רצון להראות כמתעניינת בחברו, למרות שמתי לא עניין אותה אז, שאלה: "איך היא הייתה?"
  "הם תמיד היו מנומסים אחד לשנייה ומעולם לא שמענו שרבו או צעקו אבל ידענו שהיא לא מחבבת את הקבוצה. עתה הוא בודד אבל מעדיף את המצב הקיים על פני שינוי נוסף שלא ידע איך להתמודד איתו. לאחר הפרידה מתי נותר עם בתו המתבגרת והקדיש לה כל רגע פנוי. הוא השקיע בה הן אנרגיות רבות והן ממון רב. הוא לא נפגש עם נשים למטרות רומנטיות. מן הסתם לא רצה. הוא אומר שחייו מספיק נוחים ומספקים גם כשהוא מתנזר ממין לחלוטין. הוא דוחה כל מחשבה בכיוון אם במקרה צצה במוחו." נראה שדאגתו של דבש למתי הייתה כנה.
  "אתה דואג לו, נכון?" שאלה אותו אז ענת.
  "כן, כי דרור היה אשם בתקיעת המסמר האחרון בארון הקבורה של נישואיו," ענה דבש ולא הוסיף.
  עתה משעלה שמו של מתי, הקשר בינו לבין מוטי סיקרן אותה אך מוטי העדיף כנראה לדבר על דבש.
  "שמעי, דבש שלך, אני מוכרח להודות, השתנה בשבועות האחרונים. בפגישה הראשונה שלי איתו כשבועיים לפני שהתוודעתי למקרה של שלי, בעודי חוקר פרשה אחרת שדרור היה קשור בה בעקיפין ולא נגעה לנשים, היה שתקן ומסוגר. התיישבתי דווקא לידו כדי ליצור תחושה אינטימית. שאלתי אותו אם הוא מכיר את דרור הרבה שנים. הוא ענה לקונית שכן אבל לא הסתכל לעברי. שמעתי אותו נאנח כשאמר את זה. סברתי שידע משהו על הפרשה שחקרתי הקשורה לקבלת שוחד. לא ידעתי אז שמדובר בנשים. התפתחה שיחה, התחלתי לשאול אותו במה הוא עוסק. הוא ענה שהוא עובד במשרד החוץ. הוא לא הוסיף וזה היה מובן לי. מקצועות כאלה אינם נושא לדיון. ואז צצו כמה דברים. שאלתי אותו אם הוא נשוי והוא ענה שהוא רווק ומקווה להישאר רווק. זה סיקרן אותי, גבר כמוהו? מדוע שירצה להישאר רווק? שאלתי מדוע, והוא ענה שזה מסובך לו מדי. שאלתי מאיזו בחינה, ואז הוא אמר דבר מעניין – התנגשות בין מי שאתה לבין מה שמצפים ממך בתחום הזוגיות. בלימודים, בעבודה. בכל תחום אתה יודע בדיוק מה מצפים ממך ואם יש התנגשות – אמר– אתה חותך, עוזב הכול ומחפש משהו מתאים יותר. – למרות שידעתי שבבוא היום תופיע האישה המתאימה ותשנה את דעתו ורגשותיו והוא ימצא הנאה בזוגיות, לא ציפיתי שזה יהיה כל כך מהר."
  ענת הסמיקה וכדי להתחמק מהמבוכה שאלה אותו: "ומה גרם לך לחשוב שהוא מחזיק בהוכחה כלשהי למעשיו של דרור? האם לא הייתה זו סתם שיחת גברים פשוטה?"
  "לא. המשכתי לשאול אותו מדוע, אם ימצא בת זוג לטווח ארוך ויתחרט על בחירתו, מדוע שלא יחליף אותה? ואז אמר, ואולי דווקא פה את צריכה להיות גאה שמצאת גבר לעניין, אמר – זה הפתרון שכולם מוצאים, לעזוב ולהתחיל מחדש. אבל בעצם כשעושים את הצעד הזה, מוותרים על הישגים שהושגו בעמל רב, מוותרים על קשר חברי עם האישה, לעתים על הילדים, על ממון... ובשביל מה? בשביל ללכת ולחפש מיד את הבאה, רק כדי להיווכח שירח הדבש נגמר מהר גם שם? – נורה אדומה נדלקה בראשי לאחר דבריו אלו. נדיר למצוא גבר שמוותר מראש על זוגיות ארוכת טווח. חשתי שהיה מושפע מדבר מה, אבל לא יכולתי לבקש הבהרות במישרין. אז הולכתי אותו מבלי שירגיש אל מה שרציתי לדעת."
  "ואיך עשית את זה? הרי הוא מתוחכם ויודע מתי עושים עליו מניפולציות. בטח בי, ניסיתי ולא הצלחתי," אמרה בחשיבות של מי שמכירה בכוחה להשפיע על הגבר המוערך מאד על ידי מוטי.
  "עם כל הכבוד ענת, את עדיין בחזקת חידוש," העמיד אותה במקומה, "אני מודה שיחסיכם החלו ברגל ימין אבל עוד לא חשפת את כל-כולו. ובכן, שאלתי אותו אם פתרון הבגידה רלוונטי כי אז אולי לא צריך לוותר על ההישגים שהוא מתכוון אליהם, משפחה וזוגיות. הוא ענה, ואני חייב להודות שהיה עגום כשענה לי – בגידה? הסכנה הכי גדולה שלה היא ההתאהבות. ראיתי חבר שלי שחשב שהוא רק משתעשע מעט וסופו של דבר שארז מזוודה ועזב את האישה החוקית לטובת האישה המשנית. הוא חי בייסורי מצפון עד עצם היום הזה. ואילו חבר אחר – הוסיף – ההוא החליט להיפרד מהאישה המשנית, זו שבגללה בגד באשתו וזו שהתאהב בה, רק כדי לגלות שכול יום בלעדיה ובחברת האישה החוקית גיהינום ועד עכשיו, במשך חמש שנים, הוא מת כל יום מחדש מגעגועים אליה. – באוזני, דבריו העידו שהיה בור ספיגה לחבריו ואם שיערתי נכון, הרי ברי לי שידע לפחות חלק ממעשיו של דרור. קצה החוט שמצאתי גרם לי להמשיך במניפולטיביות לדובב אותו. לכן אמרתי לו – לא הכול עגום. תראה אותי למשל, אני מאד מרוצה מחיי נישואי, והנה גם דרור מרוצה – מוטי שתק כשראה אותה במצוקה. ענת חשה שהיא נמצאת בין הפטיש לסדן, בין השוטר העושה מלאכתו נאמנה לבין אהוב ליבה שחשוד על ידו כמחפה על מעשה פשע. נראה שגם אם מוטי שיער שזו הסיבה למצוקתה, לא חס עליה והמשיך בסיפורו.
  "הוא השפיל את עיניו לקרקע ולא אמר דבר. רק מבט ציני קטן אישר לי שאינו מסכים עם דברי."
  "סלח לי, אבל אני עדיין לא מסיקה מהשיחה שהוא ידע על מעשיו של דרור," הקשתה עליו.
  "אני לא יודע איך השתנה, אבל הוא נפתח יותר בשבועות האחרונים. אלא שאני לא משוכנע שאם יצטרך לבחור בין דרור לבינך יבחר דווקא בך." הוא התבונן בה ארוכות.
  "אז איפה אנחנו עומדים?" שאלה ענת בתחושה שבטחונה העצמי התערער. אבל מיד עלתה בה מחשבה שכל מה שאמר נועד להטיל עליה לגלות את הידוע לדבש.
  "את תעשי מה שאמרתי לך ואילו אני אמשיך להדק את קשרי עם מתי. נהיה בקשר," חתם את הפגישה, מותיר אותה מדוכאת מהשיחה.

***

דבש גרר את ענת בשבת שלאחר מכן במעלה כר הדשא בקאנטרי. עוד מרחוק הבחינה בדמותו של מוטי נשען על עץ. קרוב לידו ישב מתי ושניהם נראו מעט חמורי סבר.
  מוטי ומתי בקושי בירכו אותם לשלום וענת חשה שמשהו נתגלה למוטי מאז שיחתה האחרונה עמו, אך היא נמנעה מלהתבונן בו, על מנת לא לחשוף ולו במבט את הקשר ביניהם. למרות זאת הבחינה שזוג הגברים נראה מנותק משאר בני הקבוצה שעסקו בהעלאת זיכרונות משותפים כשדרור במרכז זיכרונותיהם.
  מאז פגשה בדרור בפעם הראשונה, לא יכלה ענת להתבונן בו מבלי לחוש שאת נפש. נוכחותו הדומיננטית לא אפשרה לה שלא להסתכל עליו. הוא התנשא לגובה של מטר תשעים, תספורת המרינס ושיערו העבה הדגישו את תווי פניו החזקים מצד אחד, ואת עורו הלבן הרך והבוהק מצד שני. כתפיו הרחבות ובטנו השטוחה והשרירית חתמו הופעה חיצונית של אל יווני. על אף שהיה בן חמישים ואחת, היה יפה תואר להדהים וענת הבינה כיצד גרם לנשים ללכת שבי אחריו. פתאום הייתה סקרנית לשמוע עליו.
  "מתי חזרתם מקליפורניה?" שמעה את מוטי ניעור משתיקתו ופונה לדרור.
  "לפני שתים עשרה שנה. אני הייתי ממשיך לגור שם. שבע שנים לא הספיקו לי, אבל גיתית לא הרגישה בבית. היא חיה בבדידות למרות שגרנו בשכונה אמידה. אלא שזו לא דמתה לשכונה האהובה שלה בארץ שממנה לא יצאה לתקופות ארוכות, עד לאותה שליחות. בזמן שלא השתלבה בנכר, אני דווקא קשרתי קשרים חברתיים עם ערב רב של אנשים מארצות שונות וממילא כמה חודשים אחרי שהגענו לקליפורניה הרתה. למרות רכב השטח שקניתי לה, בקושי יצאה מהבית." הוא עצר משטף דיבורו וענת הבינה מדוע נאלץ לחזור לארץ בניגוד לרצונו.
  "אף אחד לא היה לצידה בקליפורניה כשדניאל נולד, שלא כמו בלידה של רוני ואיתי. אמי עדיין עבדה במשרה מכובדת באוניברסיטה ולא יכלה לעזוב באמצע הסמסטר ולבוא לשהות לצידה בשבועות האחרונים להריונה. אמה בדיוק עברה ניתוח ברגלה והייתה צריכה כמה חודשי החלמה ובטח לא חשבה לעלות על המטוס הראשון ולבוא לעזרתה. כל אותה עת הייתי עסוק בעבודתי, למרות שניסיתי לתרום את חלקי בניהול הבית ואף שכרתי למענה עוזרת בית מקסיקנית. אך זה לא ריצה אותה והיא לא הפסיקה לבכות. גם כשדניאל החל ללכת לגן והיה לה יותר פנאי, לא מצאה שקליפורניה מצאה חן בעיניה ודחקה בי לחזור לארץ בתואנה שהילדים עומדים להתחיל לימודיהם בבית ספר יסודי. אם יכנסו למערכת הפרטית בארצות הברית, כי זו הייתה האופציה המתבקשת, טענה, יהיה קשה לשנות את אורח חייהם ולהחזירם ל'ארמון'. לבסוף דניאל עמד להתחיל לימודיו בכתה ב' ולא יכולתי יותר לדחות אותה אז נחתתי עליכם," אמר להם, הרים גבותיו בחן והם פרצו בצחוק.
  "בכל זאת," הקשה מוטי שבקושי הצליח לחייך, "היא לא יכלה למצוא עבודה? הרי אמרת שלמדה אדריכלות, הלא כן?"
  "נכון. אבל אף משרד אדריכלים בקליפורניה לא הסכים להעסיק אותה מפאת חוסר ניסיונה התעסוקתי. היא ניסתה לפתוח עסק קטן בבית של ציורי ילדים מלאכיים ופרחים שציירה, אך בקושי הצליחה למכור משהו והטרחה הגדולה שבפתיחת ביתה לכל דכפין לא הצדיקה את המאמץ. כך נותרה עם הרבה ציורים שמילאו את חדר האורחים שלנו, עד שלבסוף נאלצה להודות שנכשלה ותרמה אותם לצדקה. כמובן שכישלונה החמיר את המצב." הוא לא רצה כנראה להציג את המצב באור עגום יותר ממה שהציג ולכן מצא נקודת אור בשהייתם בקליפורניה: "משהו טוב בכל זאת יצא מקליפורניה, הקשר בינינו התהדק והיא לא הפסיקה להיות אסירת תודה על שהסכמתי לחזור לארץ. לא הפסדתי קידום בקריירה מהמעבר שכן מיד מצאתי עבודה ב'סֶנס' בתנאים חלומיים."
  "אבל השתעממת. הוא השתעמם בארץ. הוא משתעמם בקלות," פנה גיא לחבריו כמכריז שהוא יודע פרטים על דרור שחבריו לא ידעו והתבונן בדרור בהערצה. הוא היה באמצע שנות הארבעים שלו, נמוך מהשאר ושמנמן. אך ניכר בו שהיה מוכן למות למען חברו.
  "מודה, 'ארמון' זה לא קליפורניה. אבל בנדיטים, אתם זכיתם מן ההפקר כי גיבשתי אתכם, גברים יצריים ופראיים שכמותכם," אמר בקריצה וענת התבוננה סביבה ולא ראתה פראות באף אחד מהם מלבד בדרור. בין אם היו יצריים במובן שדרור רמז או לא, זאת לא יכלה לדעת. בכל מקרה מוטי לא חייך וענת חשבה שאולי הוא יודע מדוע דרור העיר את ההערה הזו.
  "אותי הצלת," אמר יקיר, "אחרת הייתי ממשיך למצוא את עצמי כל שבת יושב בין חברותיה של אשתי ולומד כמה עולה שמלה אצל המעצבת ההיא וכמה עולה זוג נעליים אצל המעצב ההוא. עוד הייתי נהפך לאישה, אני אומר לכם." כולם געו בצחוק. מעודד, המשיך בדבריו: "האימונים שכפית עלינו כאילו שהיינו פקודים שלך בצבא, רק עשו לנו טוב. השחייה, חדר הכושר, הטיולים בחיק הטבע על אופניים ואפילו ארוחות הבוקר והצהריים עתירות החלבונים, רק שינו לי את ההופעה לטובה. שתדע מה מחכה לך מוטי," פנה אל מוטי בזמן שכולם הנהנו להסכמה בראשיהם.
  "וגם הרגעת את הנשים שלנו בכך שהעלית את הרעיון להקים להן אוהל משלהן, שירדו לנו מהגב. פנטסטי. אשתי הלא הייתה הורגת אותי אם לא היה לה מה לעשות בזמן שביליתי אתכם כל כך הרבה שעות. רק חבל שגיתית לא רוצה להצטרף אליהן. אולי דבש יסכים לוותר על ענת מתישהו וגם היא תצטרף?" שאל דוקטור איתן, כירורג ידוע, כשהוא פונה לדבש, אך זה רק המהם משהו לא מובן והתבונן בענת במבט אדנותי משהו.
  "דווקא שאלתי את גיתית פעם למה היא לא נפגשת עם נשותינו והיא הגיבה בהפתעה ואמרה שלא שמעה על קבוצת הנשים. אמרת לה בכלל שיש דבר כזה?" פנה שלומי אל דרור. הלה הרגיש לא נוח פתאום וענה לקונית: "אה, היא אישה מכונסת בעצמה ומעדיפה את זה כך."
  "ממסעותיו בעולם הוא מביא לנו את המראות, הריחות והחוויות. הג'יימס בונד הזה אפוף מסתורין בנוגע לעבודתו," אמר איתן וקרץ למוטי.
  "אה," פיהק מתי בקול, "כמה הוא כבר יכול לחדש לנו? בסופו של דבר הסיפורים שלו דומים, כל הנשים מעריצות אותו, את פעילויות הספורט אנחנו עושים באופן אוטומטי ואני אפילו הפסקתי לקנות בגדי ספורט יקרים ואופנתיים."
  ענת התפלאה על ההתקפה הקטנה של מתי ומיד תרו עיניה אחר עיניו של מוטי להבין את פשר העניין, אך מבטו התחמק ממנה. היא פנתה להתבונן בדבש שישב לידה שמא יוכל להאיר את הדברים, אך הוא הביט בדשא מסביב למקום שישב עליו במבט אטום.
  אך לא רק ענת התפלאה על האגרסיביות הקלה של מתי. גם שלומי, שהיה היחיד מביניהם שהצליח לשמור על גוף שרירי וחטוב כמו דרור, בעיקר בגלל שהיה מאמן כושר במקצועו, הבחין בכך. מבט משועשע עלה על פניו. מוטי התבונן בו מזווית עינו. שלומי חייך קלות ופניו זרחו כמו הקרחת שעל ראשו. ברי היה לשוטר שהוא יודע על מעלליו של דרור אך אינו לוקח אותם ברצינות. הוא כעס בתוכו.





פרק 10

הבלש פרוכטניס עשה שיעורי בית, אין ספק בזאת. הוא בדק, חקר ומצא מי הם האנשים שימצאו עניין בהמצאתו בחברת 'סֶנס' והגיע למסקנה שאין כמו לכוון לראש מחלקת מחקר ופיתוח, איש שמעטים יודעים על עיסוקו. אבל הוא הרי בלש ויודע כיצד להגיע למידע שלאחרים אין נגישות אליו.
  תחילה התקשר למרכזנית, למרות שמספר הטלפון הישיר של ראש המחלקה היה מצוי אצלו. אחר כך הועבר למזכירת המחלקה והיא אמרה בלקוניות שתמסור את פרטיו ויחזרו אליו.
  משלא חזרו אליו אחרי כמה ימים, התקשר שוב ושוב עד שלבסוף נענה על ידי סגנו של ראש המחלקה. פרוכטניס הציג עצמו ומטרת רצונו להיפגש עם ראש המחלקה במשפטים ספורים ובהירים. הוא השתמש במונחים מקצועיים על מנת ליצור רושם אמין ורציני. הוא דיבר בקול מונוטוני אך רם, סמכותי ובוטח, ולא הותיר לבן שיחו לסיים את השיחה מבלי לשמוע את המילים "אולי", "נראה" וכיוצא באלו, שהיו מספיק טובות בשבילו להמשך הדרך ובלבד שלא ישמע סירוב מוחלט.
  בסופו של דבר, לא המתין שסגן מנהל מחלקת מחקר ופיתוח יעשה את הצעד הראשון. הוא נאלץ להיות אגרסיבי מעט על מנת שתתקיים פגישה בינו לבין הסגן במשרדי 'סֶנס'.
  "הובא לידיעתי שאתם עוסקים במחקר מסוים הנוגע להעברת פקודות באמצעות משדר מיוחד למוח אנושי, בשליטה מרחוק." פרוכטניס לא שיקר כששוחח עמו בטלפון טרם הפגישה. הוא חקר והאזין והבין מקצועית מה מעניין את אנשי 'סֶנס'. בינו לבין עצמו חשב את הדבר למפלצתי. ניסיון לשלוט במוחם של אנשים באמצעות טכנולוגיה, מבלי שהם עצמם יסכימו או ידעו שאח גדול עלום מעולל להם את זה, היה סיוט לדידו. אך הוא נרגע משהבין שבאמתחתם לא יותר מאשר השערות מחקר ואי אלו מודלים בוסריים. הכול היה בתחילת הדרך. אפילו צעדי פיתוח ראשונים לא היו מתוכננים ולמעשה הוא היה מקצועית באותה ישורת כמותם. לבסוף נאות הסגן להיפגש איתו.
  לפני שהגיע לפגישה, חשב כיצד דבר מוביל לדבר ואיך החקירה על מותה של שלי עוררה את רצונו לחקור את פעילותה המוסווית של חברת 'סֶנס'. אך הוא ידע שעליו להתמקד בדבר אחד ואילו כל מה שיגלה על 'סֶנס' עצמה, ישאיר להשתלשלות העניינים.
  אחרי שנסתיימו העניינים הפורמאליים של הצגת האחד בפני השני, הרקעים המקצועיים של כל הנוכחים ושתיית הקפה, החלו לדבר על העניין שלשמו נפגשו.
  "כן?" שאל סגן מנהל מחלקת מחקר ופיתוח, בחור בתחילת שנות השלושים לחייו. ברור היה שכול חינוכו יועד לקידומים במהירות הבזק בסולם הדרגות של חברה יוקרתית. עתה לא חפץ לבזבז זמנו לשווא.
  "פניתי אליכם כי הובא לידיעתי באקראי שאתם מעוניינים לחקור אם ניתן לגרום למוח האנושי לקלוט שדרים ולא רק לשדר בתדרים מסוימים."
  "אולי," ענה הסגן בפנים אטומות עד כדי כך שפרוכטניס לא יכול היה לדעת אם גם אוזניו מולאו במלט, על מנת שלא יחדור צליל אחד מיותר דרכם. אך הסגן שמע אותו וכל מה שעניין אותו היה כיצד נודע לפרוכטניס על פעילותה של 'סֶנס'. הרי הם היו מבצר מוגן. נראה שהיה מוטרד כי משהו במערך אבטחת המידע שלהם נסדק ולכן גם נסער מכך, הגם שניסה להסוות את מחשבותיו מפרוכטניס.
  פרוכטניס לא באמת ידע על כל מעשיה של 'סֶנס'. למעשה הוא שמע מילה פה ומילה שם והרכיב פאזל בעצמו. יותר ממה שאמר לא היה לו מה להוסיף כי לא היה ברשותו כל מידע מפורט. לכן גם לא ידע כיצד עליו להמשיך את השיחה.
  פרוכטניס חיכה למוצא פיו של בן שיחו בציפייה מורטת עצבים מבחינתו, ואילולא נפתחה הדלת ואישה כבת חמישים נכנסה לחדר, הייתה משתררת מבוכה ביניהם כי אף אחד מהם לא רצה לחשוף ישר את קלפיו.
  פרוכטניס התבונן באישה בסקרנות. הוא אמד את גובהה כמטר ושמונים לערך ומשקלה, יותר ממאה ועשרים קילוגרמים שהתרכזו בעיקר בחזה ובבטנה. היא נראתה מגושמת ביותר. בנוסף לכך, גם צלעה מעט ואולי לכן נעלה סנדלים תנ"כיות. שיערה החלק הקצר היה דמוי משי ובעל גוון חום בהיר ונראה כמו חצי קליפת אגוז קוקוס על ראשה. הוא הזכיר לו את שיערם של הנזירים הקתוליים. תספורת זו כיסתה את פניה העגולות, חיוורות המראה. מעל שפתיה החשוקות אפשר היה להבחין בפלומת שיער, שפם דליל שלא טרחה להסיר כמו שכנראה לא טרחה להסיר שיער מיותר משאר חלקי גופה. כך הסביר את הופעתה אחר כך למתנדבות המרכז, משועשע למדי מתיאורו שלו עצמו את האישה.
  היא ביקשה סליחה כשראתה את פרוכטניס ועמדה לצאת משם כשהסגן הזמין אותה להיכנס.
  "תכירי, מר פרוכטניס." פרוכטניס הזדהה בשמו מההתחלה. הוא הכניס כמה שיותר פרטים אמיתיים מחייו לשיחה המקדימה שכן היה ברור לו שמן הסתם הם עתידים לברר אודותיו.
  "נעים מאד, מיקי." היא לחצה את ידו בחוזקה כזו שפרוכטניס כמעט חשב שמדובר בגבר ולא באשה.
  "מיקי היא אחת מנשות המקצוע הטובות ביותר בתחומה. אני מעביר אותך אליה. אני מצטער לקטוע את פגישתנו כך אך נקבעה לי ישיבה דחופה." הסגן קם, לחץ את ידו של פרוכטניס וביקש ממיקי המופתעת לצאת עמו לכמה רגעים מחוץ לחדר. הם עזבו את פרוכטניס תוהה היכן שמע את השם "מיקי" בעבר.
  כשחזרה כעבור כמה דקות, התיישבה בכיסאו של הסגן ועטתה חיוך מקצועי. היא זרקה פה ושם משפטים מבדחים, מנסה לרכך את האווירה. הדבר לא נעלם מעיניו של פרוכטניס. אין ספק שהיא לא הוטרדה על ידי דרור, חשב. מי יעז להטריד הר-אדם מוזנח חיצונית כמוה? גבר כמו דרור חיפש את החלשות להכות בהן בשרביטו.
  בתוכו ידע שיהיה עליו ליצור אמון הדדי למראית עין. הוא תהה בינו לבין עצמו, אם, כיון שהייתה אישה ונשים נטו להיות יותר כנות האחת עם השנייה מאשר גברים, שמעה משהו במקרה. אך כל דבר בעיתו, החליט, עתה עליו להתמקד בכך שיביעו עניין בהמצאתו לכאורה.
  הוא תאר לה בקווים כלליים משדר שפיתח. הוא סיפר שהוא מסוג הממציאים שעובדים ב"מטבח" ועליו כמובן לחפש חברה שתמצא עניין וצורך בהמצאתו. הוא הבהיר שהוא מעוניין למכור את הפטנט ואינו מחפש שותפות כלשהיא.
  השיחה ארכה חצי שעה. מיקי הראתה עניין גובר והולך ככל שהוא המשיך להציג את המצאתו המדומה. אבל היא לא עסקה בפרויקטים מסוג זה, כך אמרה לו ועל כן לא יכלה לאמוד את רצינות המצאתו.
  "סגן מחלקת מחקר ופיתוח בסך הכל רצה לצייר את 'סֶנס' כחברה שניתן להציע לה פטנטים. הוא יודע שפטנט ראוי נמצא באחד מאלף הצעות ולכן ביקש ממני לבחון את הצעתך, אם כי אני אומרת לך שכבר עכשיו אני מוכנה להיפרד ממך לשלום," הודיעה לו בבוטות.
  פרוכטניס חשב על גסות הרוח שכנראה שוררת ב'סֶנס' אך הבליג והפעיל את כל כושר ההתבטאות והשכנוע שנתברך בו, עד שלבסוף מיקי אמרה לו: "לבוס שלי, דרור כץ, אולי יהיה עניין בעבודתך. הוא איש מכירות וידע לזהות פוטנציאל, אם קיים או לא. זה המקסימום שאוכל לעשות למענך מר פרוכטניס." היא קמה והושיטה לו שוב את ידה.
  "אני מודה לך מאד. ברור לי שאנחנו מדברים בקווים כלליים," ענה בענווה מכוונת.
  "רק שאלה אחת נותרה לי, כיצד נודע לך שאנחנו חושבים בכיוון הזה? הרי לא פורסם מעולם באף מדיה."
  "שאלתך במקום. לא מישהו מ'סֶנס', הרשי לי להרגיעך. אלא שאת יודעת, למרות שהחוקים של המנכ"ל שלכם בני נוקשים, ואתם אמונים על סודיות שאין כדוגמתה בארגון הביון המפואר ביותר בעולם ולמרות שאתם מפוקחים בכל צעד ושעל, לאוזן מקצועית כמו שלי מספיקות שתי מילים כדי לחבר ולהסיק מסקנות. שתי המילים הללו נאמרו על ידי מישהו שבקי בעניין. הוא שהעביר לי בהיסח הדעת את הדברים, בשיחת חולין מנומסת, ללא כוונות ובתום לב. אני, שזה עיסוקי שנים מבוקר עד ערב, חשבתי שמצאתי אפשרות לקדם את המצאתי. פשוט ביותר. הרשי לי שוב להרגיעך, הכל התרחש באקראי, אבל אתם צודקים כשאתם רוצים לדעת את מקורותיי." הוא שתק לדקה ומשלא העירה דבר, המשיך.
  "ובכן, אתם עובדים עם האוניברסיטה, הלא כן?" הוא לא חיכה לתשובה ממנה אך משראה שהיא מתלבטת אם להאמין לו או לא, המשיך בחשיפת מקורותיו המדומים: "אז את מבינה שאנשי אקדמיה, ופה מיותר שאמשיך לתאר את התרגשותם מבדל רעיון חדשני, גאים, ובצדק, על עבודתם. מידי פעם, בלהט התרגשותם, משתפים אחרים בשמחתם. לא סיפרו לי דבר. מילה פה ומילה שם. אני חוזר, אני איש מקצוע. מבין מיד." הוא לא שיקר כשתיאר את עצמו. שוב שתק כדי לאפשר לה לומר את דעתה, אך היא המשיכה לנעוץ בו מבט נוקב ולא אמרה דבר.
  "אך הרשי לי שוב, אולי המזל ישחק לידיכם ובכול זאת אוכל להועיל לכם?" סיים את דבריו בחיוך, בניסיון לרכך אותה. זה עבד. החיוך המתוק והילדותי על פניו המקומטות, תמיד הקנו לו חן שחדר לליבם של רבים.
  "דרור כץ, אחראי על ניהול פרויקטים, הוא האיש שאתה צריך לפגוש," חתמה את השיחה.


"כמעט נפלתי מהכיסא על הקלות הפתאומית של פגישה פנים מול פנים עם דרור," סיפר לשולמית, ענת וטובה את הקורות אותו באותו יום.
  "לא ידעתי שכך מתבצעים הדברים בחברות כאלה," התפלאה טובה.
  "כן, הנטייה היא לחשוב שהם מתוחכמים יותר אבל האמת היא שהאגו שלהם מערפל להם את ראיית המציאות ומספיק שהם יאמינו שיכול להתקבל רווח מדבר מה, כדי שיסתקרנו. בסופו של דבר הם עושים הכל למען בצע כסף ותו לא," ענה.
  "טוב, זו התחלה," נאנחה שולמית והתבוננה בענת. "הכל בסדר ענתי? בשבועות האחרונים את שקטה שלא כהרגלך. אני משערת שאת עדיין המומה מהתאבדותה של שלי," אמרה בחוסר שכנוע עצמי מוחלט. היא חשדה בטעות שענת עדיין ספקנית לגבי רצונה להיות מעורבת.
  ענת הייתה מודעת לעיניה החדות של שולמית וידעה שלא תוכל להסתיר את אהבתה הבעייתית משהו לנצח, אך קיוותה לתפנית כלשהי שתחסוך לה את הצורך להחליט לאיזה צד תיטה נאמנותה.

***

חודש יוני הגיע לסופו. השמש שעדיין אפשרה להתהלך בימים מחוץ לבית מבלי שתעיק, משכה את הקבוצה להגביר את פעולותיה. רובם החלו את חופשתם או שעבדו ימים מקוצרים ולכן התאפשר להם להיפגש בכל יום. הם היו מתכנסים ליד הבריכה, נכנסים לשחות בה או מיד יוצאים לדווש על אופניהם. לפעמים היו יוצאים לטיולים בחברת ילדיהם ונשותיהם או סתם יושבים בפאב ושותים להנאתם. הם גם היו נפגשים לעתים קרובות בביתו של מי מהם, לרוב בביתו של דרור, משוחחים ביניהם בשקט ובאינטליגנטיות על נושאים ברומו של עולם.
  דבש דאג להביא את ענת איתו רק בשבתות בבוקר לקאנטרי-קלאב המפואר. הוא לא רצה להפגיש אותה עם נשותיהם של חבריו. הוא גם נמנע מלהזמין אותה ולו פעם אחת לבקר בביתו של דרור, למרות שנתלתה באינספור ההזמנות להצטרף אל החבורה בימי החול כתירוץ, שוכחת לעתים שגיתית עלולה לזהות אותה. רק מאוחר יותר תבין שדבש ניסה להגן עליה מפני הידיעה שהם נגועים במעשיו של דרור מעצם שתיקתם לנוכח מה שהתגלה להם. תחושתה לא הייתה נוחה כי ידעה שהוא חושב שהיא תמימה כשה. דבריו של מוטי שאמר לה שבני זוג, אוהבים ככל שיהיו, לא יכירו אחד את השני אלא בחלוף זמן, הדהדו בראשה. "הוא יכיר אותי," חשבה, "אך לא בטרם עת."
  "אתם נשואים, בנדיטים, היא עוד ילדה," היה מתערב ומסכל כל יוזמה.
  "ממזר חסר תקנה, אתה בסך הכל מעוניין להשאיר אותה לעצמך," הקניט אותו גיא. גופו, הגם שהיה גרמי, הפך במשך השנים לרופס מעט. שיערו החום החל להאפיר וגם עור פניו החל להתכרכם. דבש אמר לה שבאופיו גיא היה פחדן, לכן העריץ את דרור שהיה היפוכו הגמור. ענת חשבה אז על כך שכמעט כל חברי הקבוצה נמוכים מדרור בראש אחד לפחות. האם רצה להוכיח את עליונותו עליהם גם חיצונית?
  למרות שדבש מנע ממנה מלפגוש את נשותיהם של חבריו, הרי שלא חסך במידע עליהן: "אשתו של גיא נמוכה וממושקפת כמוך, סופגנייה, אבל היא אקדמאית כמוהו וכשהכיר אותה הייתה לה משרה טובה ודירה מעולה ולכן לא היסס, במיוחד כשהבין שטובה ממנה לא ימצא."
  "יופי, אני ממושקפת וסופגנייה כמוה אבל אני עדיין לא סיימתי את התואר. וכסף? חפש, אם תמצא, תעדכן אותי," הביעה מחאתה על ההשוואה.
  "את שונה מכל נשות חברי," אמר ברצינות, "את דעתנית ובשעת אמת לא תוותרי." היא חשבה שדווקא כן השתפנה. "הנה, לא עמדתי בהתחייבותי לשולמית והתאהבתי," אך הוא המשיך בתיאורו את גיא והיא הדפה את ייסורי מצפונה הצידה.
  "יש להם שני ילדים קטנים. כיון שנישא בגיל מאוחר, באמצע שנות השלושים לחייו וגם היא הגיעה מזמן לפרקה, התוודה בפני פעם ואמר שאלו היו נישואי נוחות. בעת ההיא לא היסס ונישא, אבל דרור, הכרת את הטיפוס, נוטה להחדיר לכולנו שאם רק נדע לשחק בקלפים נכון, נשים יפלו לרגלינו. טוב, אני לא צריך להתאמץ."
  "שחצן," אמרה והדפה אותו בצחוק ממנה.
  "יש לי תחושה שהוא מקנא בדרור על... איך לומר? הצלחתו עם נשים?" החליטה להתחיל ולהפעיל את הבלשית שבתוכה. דבש הרצין.
  "דרור בכל זאת נשוי. הישמרי לך כשאת מדברת איתם בנושא. מה את יודעת על נשים אחרות בחייו?" היא התפלאה על תגובתו התוקפנית.
  "כלום. רק שמעתי מגיא הערות. כביכול, דרור אינו נאמן לאשתו." היא התבוננה בו במבט שואל, חושבת שאולי אהובה יודע יותר מכפי שסברה ואולי מוטי צדק כשאמר לה שדבש לא נגלה בפניה במלואו.
  "עזבי. זו נקודה חלשה אצלו," התבונן על רגליו המשוכלות.
  "לא טעיתי, נכון? דרור בוגד באשתו."
  "בסדר. לא אשקר לך, אבל אל תעזי לומר מילה," הזהיר אותה והיא חשבה לעצמה, "לא כמו שחשבתי. הם מודעים לכך שדרור בוגדני. מה עוד הם יודעים?"





פרק 11

בניגוד לענת, מוטי היה איתן בדעתו שדבש מעורב יותר ממה שהוא מספר לאהובתו החדשה. אך דבש לא הראה סימנים שהוא מעוניין בקשר הדוק עם מוטי. למוטי שלא רצה ללחוץ אותו, לא נותרה ברירה אלא להגיע אליו דרך ענת. לשם כך היה חייב לערב אותה בחקירתו יותר מכפי שרצה.
  "הוא לא יודע כלום, אחרת היה מספר לי," אמרה לו בחוסר שכנוע כשהביע בפניה את ההשערה, באחת השבתות כשנפגשו בפתח הקאנטרי. מוטי משך אותה הצידה למורת רוחה, כמו שעשה כמה פעמים בעבר. הוא כעס על עצמו על שנאלץ להודות שחקירתו תלויה במידה מסוימת גם בבחורה הזו. כמובן שתמיד היו לו מקורות מודיעיניים, אך מקור כמו ענת לא היה לו מעולם.
  "דבש רואה בדרור מודל לחיקוי, איך לא הבחנת בכך? דרור גדול ממנו בשלוש עשרה שנים, נשוי ואב ואילו הוא רווק, אז מה יש לו לחפש אצלו אם אינו מעריץ אותו?"
  "מה אתה מודאג? הלוא יש ברית בינך לביני, אם אגלה משהו אספר לך, אבל אני בטוחה שדבש אינו יודע דבר," הזכירה לו את התחייבותה והוא הוסיף משלו בציניות: "אמרה ההולכת-על-ענן."
  "ברכה אחת צמחה לי מקשרי עם החבורה הזו והיא שזכיתי להכיר את מתי, נשמה מועילה," החל לחשוף בפניה אט-אט פרטים מחקירתו כדי לערער את זחיחות דעתה. היא אכן הבינה מיד שיש פרטים חדשים ועצרה נשימתה כשהמשיך לספר.
  "תהיתי רבות איך מתי הפך להיות חברו של דרור והאם הוא מכיר צדדים אחרים בו, נסתרים מהעין, אך נטיתי לחשוב שמתי לא יודע דבר שאם לא כן לא היה נשאר בקרבתו של דרור. כיון שמצא חן בעיני, הידקתי קשרי עמו ללא קשר לחקירה. הייתי נפגש איתו באמצע השבוע ביחידות ולא רק בשבתות כשכל החבורה נוכחת. איכשהו המפגשים הללו הפכו להיות קבועים. באמת ובתמים חיכיתי להם. לפני כמה ימים, אחרי ארבע פגישות, ברחנו מהמזגנים לפאב על חוף הים. הפוגה קלה מחום יולי המהביל שנפל עלינו השנה. זו הייתה הפגישה החמישית שלנו." מוטי שתק וענת לא הבינה לאן דבריו מוליכים.
  "מתי כבר נפתח בפני בנושא שהביך אותו רבות והוא נשים. ידעתי שביטחונו העצמי התערער מאז שאשתו עזבה אותו. ידעתי שהעריץ אותה וראה בה שותפה שוות ערך. מדבריו הסקתי שהוא מעריך נשים על יכולת הסיבולת שלהן, על העובדה שהן מסוגלות להניע כמה דברים בבת אחת ובהחלט אינו רואה בהן יצורים מיניים בלבד. לכן הייתי מצפה ממנו להיות אבירי יותר כשמדובר בפגיעה בנשים, מתוך ראייה אובייקטיבית ונטולת רגשות פגאנים בנושא." הוא שוב עצר את שטף דיבורו כשראה על פניה מבט של דחייה מסוימת.
  "אתה לא מתכוון שהוא היה שותף של דרור במעשיו?" נזדעקה.
  "לא, מה פתאום? אבל לפחות היה מודע לחלק ממעשיו," אמר והתבונן בה כשקמה מיד מספסל העץ שישבה עליו לצידו, נסערת כולה. "שבי," פקד עליה והיא חזרה למקומה.
  "שתקי בבקשה עד שאסיים. נושא הנשים התגלגל ביוזמתו. הרגשתי שהנושא מטריד אותו אך לא ידעתי מה ביחסי גברים ונשים טרד את מנוחתו – אני לא ולנטינו ואיני חפץ להעמיד פנים שאני ולנטינו – התוודה בפני – בכל פעם שהחבר'ה מדברים על נושאים כאלה, אני בסך הכול רוצה לצאת מזה בשלום, להצטייר כאדם מן הישוב, לא להיגרר לסיפורי אלף לילה ולילה כמו גברים רבים. אני מתכוון לכך שאני משתדל ששיחות כאלה יהיו שטחיות ככל האפשר – המשיך לדבר." גם הפעם מוטי נאלץ לקחת אוויר על מנת לברור את מילותיו.
  "בעודנו שותים יין לבן משובח ואוכלים מזטים, ישבה אישה יפה בשנות השלושים מולנו ושנינו נעצנו בה מבטים בו זמנית למשך כמה דקות. משהסטנו את מבטינו ממנה, נפגשו עינינו והבנו שמחשבותינו היו זהות – לי יש מספיק בבית, אולי בשבילך – השלמתי את המחשבה המשותפת שלנו בקול – אולי בשביל דרור, זה הטעם שלו – פלט מתי בציניות לא אופיינית לו אך מיד נראה מתחרט על פליטת הפה שלו – אבל דרור נשוי באושר – אמרתי בפליאה מעושה מכוונת והאמיני לי שהיה לי קשה להעמיד פנים שאיני חוקר אותו. כיון שכך, ניסיתי להיות עדין ככל האפשר איתו ונתתי לו לשתוק כאוות נפשו." הוא שוב עצר וצער עלה על פניו. ענת ידעה שקשה לו לחשוף רגשותיו, על אחת כמה וכמה בפניה.
  "הוא ענה לי – דרור... אל תבין אותי לא נכון... אני חבר שלו שנים ולכל דבר יש הסבר – אני אומר לך שאיך שאמר זאת השפיל עיניו ומבטו היה עצוב משהו. אילו הייתי כלב, אוזני היו מזדקרות מעלה-מעלה. מיד עלתה בראשי המחשבה שטעיתי בו והוא היה מודע למעשים חמורים שעשה דרור. השוטר שבי מיד גבר על החבר וביקשתי שיספר. בהתחלה הוא ניסה להתחמק – די, לא נעים – הסמיק לי פתאום. אלא שבשלב זה לא היה לו סיכוי לחמוק ממני. הייתי צריך לגייס את כל המניפולציות שיכולתי, אז אמרתי לו – נו. בחייך, מה? אנחנו לא מתבגרים נבוכים – הוא היסס ונראה חוכך בדעתו אם יוכל לבטוח בי. הרי הייתי חבר חדש בחבורה הסודית הזו. קראתי את מחשבותיו מיד." ענת לא שיערה עד כמה היה שוטר קשוח בתוכו ועד כמה היה קשה לו להעמיד פנים שהוא נחמד כשמולו מוצגים מעשים זדוניים.
  "המשכתי לעודד אותו – זה בסדר. מה דרור כבר עשה? לכל אחד מאיתנו יש תשוקות. אנחנו גברים וזה אך טבעי. גם לי יש פנטזיות לעתים. דרור, נו, הוא אוהב הרפתקאות, ביג דיל – בקושי יכולתי להראות קליל, על מנת להגביר את אמונו בי. בתוכי הייתי מתוח כמו קפיץ."
  "אם הוא יודע משהו, גם דבש יודע?" שאלה ענת, יותר את עצמה מאשר את מוטי שלא התייחס לשאלתה ונדמה שרצה לספר בקול את הסיפור לעצמו יותר מאשר לה.
  "יצרתי את הרושם שיש בין מתי לביני אינטימיות גברית. כך הוא ראה את השיחה ולכן המשיך לדבר – אני לא רוצה להצטייר בעיניך כמתחסד, כמי שאין בו עניין ברכילות גברית בריאה. אבל תחילה עליך לדעת כאיש משטרה שאני לא תמיד יודע מה גבולות האסור והמותר במשחק המינים. כלומר, גברים לא תמיד נוהגים ברוך בסיטואציות אינטימיות. אני חושש שאני שונה מרוב הגברים ונהגתי לגעת בנשים משל היו עשויות מחרסינה – בזמן שאמר את הדברים הסמיק ורחמי נכמרו עליו כשראיתי כמה היה קשה לו להתוודות." מוטי שוב התכנס בתוך עצמו לפני שהמשיך.
  "לאחר כמה דקות של שתיקה, מתי הוציא בשקט את הנייד שלו, נקש על כמה מקשים והושיט לי אותו. מול עיני נגלה סרטון פורנוגראפי. תחילה לא הבנתי מה אני רואה או את מי אני רואה אך אחרי שאימצתי את עיני כרבע שעה, חדרה בי ההכרה שמדובר כאן בראייה של ממש. לא הרבה דברים מוציאים אותי משיווי משקל, אפילו לא עבריינים כבדי משקל. ראיתי כיצד מסוגלים בני אנוש מטונפים להגיע לדרגות סדיזם ללא שמץ של נקיפות מצפון, אבל כאן לא יכולתי לעצור את עצמי מלהתרגש. אני יכול לספור את הפעמים שבהם בכיתי בתפקיד על יד אחת." לענת נדמה היה שבעיניו התהוותה מעט לחלוחית.
  "הנה, מול עיני הייתה מונחת האמת. מתי ראה אותי מתרגש ולחש – רציתי למחוק אותם בהתחלה, אבל משהו התמהמה בי. מוטי, האמן לי שלא עוררות הייתה זו– האמנתי לו ונתתי לו להמשיך בלא הפרעה– לא צפיתי יותר מאשר כמה שניות בכל סרטון, הייתי נבוך מדי. אחר כך תירצתי בכול מיני תירוצים את ההתנהגות הזאת שלו. התמהמהתי מלמחוק אותם כי לא רציתי להתעלם. כל זמן שיש לי את הסרטונים ששלח, אהיה חייב להתייחס – אני גבר ולא רציתי שמתי יראה אותי מתרגש, אז עצמתי את עיני וכיווצתי שפתי לבל תצא יבבה למרות שהוא ציפה שאומר משהו. הייתי צריך לפעול מהר." ענת התבוננה בו בניסיון להבין מה כבר רצה לעשות. מיד המשיך.
  "מתי נפתח עוד יותר בפני – כמו שאתה רואה, הוא צילם שתי דקות פה ושלוש דקות שם, לא צילם ברצף. גם פניו אינם נראים בהם, רק האישה מופיעה במלואה. הוא רברבן מטבעו, אולי הוריד את זה מהאינטרנט וייחס לעצמו. אבל אם זה אמיתי הוא הגזים – אמר לי. פתאום נראה כמתחרט על שסיפר לי ועל מנת לרכך את הדברים הוסיף – אני אוהב אותו אבל הוא אוהב להדהים. אני רוצה לשמוע את דעתך – הבנתי שטעיתי בו והוא רק ציפה לכך שאסכים שאין זו אלא הגזמה ותו לא. הבנתי גם שאין לו את הניסיון הדרוש, כמו שהודה, להבחין בין משחק אהבה לבין אלימות ברוטאלית עבריינית." הוא התבונן בענת והיא התבוננה בו. היא הבינה שאילו יכול, היה קל לו לספר את הדברים לפרוכטניס או לשולמית מאשר לה.
  "אחרי כמה דקות נוספות של שתיקה, מחשבותיי הוסדרו. שאלתי אותו בשקט, תוך כדי שאני ממשיך לצפות בסרטונים, אם היו פעמים נוספות. ידעתי שנכנסתי לחקירה רשמית אבל לא רציתי להפוך מיד את עורי, לבל יסתגר בתוך עצמו. רק באווירה הידידותית הלא פורמאלית ששררה בפגישה יכולתי לדלות מקסימום פרטים – לא ברוטאליים כמו אלו – לחש – מעניין אותי אם הכל נעשה עם אותה אישה – הרהרתי בקול באוזניו והמשכתי לתחקר אותו בסתר. האמת, לא הייתי זקוק יותר למניפולציות כי הוא ענה בצייתנות ונראה מעודד מכך שיש לו אפשרות לפרוק מעליו חלק מהמועקה שנכנס אליה – לאו דווקא – ענה.
  "למה אתה מספר לי?" התפרצה ענת לפתע פתאום, "זה לא אומר שגם דבש ידע. הוא לא כזה. הוא לא ישתף פעולה עם אלימות כזו." כל גופה רעד.
  "תתבגרי. אף אחד מחבריו לא עשה משהו פיזי אלים אבל כולם ידעו ושתקו, גם אם דעתם לא הייתה נוחה. האם זה עושה אותם למשתפי פעולה פסיביים? אני חושב שכן. במצב כזה היה עליהם לדווח מיד, אבל תקשיבי להמשך ואז אולי תתרצי יותר." ענה לה בקול סמכותי, "תני לי להמשיך ואל תוציאי הגה מפיך עד שאסיים. זמננו קצר. תיכף יבואו כולם," פקד עליה.
  "רציתי לדעת אם הוא סדרתי ומתי אישר אישר – דרור צילם סרטונים גם עם נשים אחרות במשך השנים – הוא נידב את המידע בתמימות, לא חש לרגע שהוא נחקר על ידי קצין מודיעין בכיר – אתה יכול לשלוח את הסרטונים לנייד שלי? אולי אמצא משהו שיסביר את פשר ההתנהגות הזאת. ישנה אפשרות שהאישה שיתפה פעולה – ביקשתי ממנו, אך למעשה הנייד שלו היה בידי וכבר לא היה אכפת לי מה יחשוב. מבלי לחכות לתשובה, כי לא הייתי יכול להרשות לעצמי תשובה שלילית, נקשתי על כמה מקשים ושלחתי את הסרטונים לנייד שלי. כל מה שהיה לו לומר אחר כך, היה שאצפה בהם בעצמי. הוא עצמו לא מצא ריגושים בהם, מלבד רחמים על האישה המצולמת שלא הכיר. הוא היה בטוח שהעניין שלי בסרטונים מתמצא רק במציצנות. חשבתי לעצמי עד כמה הבלמים של חברי הקבוצה היו משוחררים למרות שדעתם על עצמם הייתה חיובית מעל ומעבר."
  "דבש לא כזה," מחתה נרגשת עד דמעות.
  "אני רוצה שתאמיני שהוא לא כזה, כי אזדקק לך על מנת לעזור לי. ענת, האישה המצולמת הייתה שלי," אמר לה ללא רחמים אך פתאום התעשת והתרכך, "את בסך הכל מכירה אותו כמה שבועות... "
  "מה אתה רוצה שאעשה? שאבוא אליו בהאשמות? איך תוכל לדרוש ממני דבר כזה?" התפרצה שוב.
  "אמרת לי שהוא מתחמק מלקחת אותך לביתו של דרור."
  "וטוב שכך, כי גיתית תזהה אותי," ענתה בהחלטיות.
  "בסדר. לעת עתה רק תהיי ערנית," אמר ובהיסוס הוסיף: "מתישהו את מתכוונת לספר לשולמית על יחסיך עם דבש?"
  היא ניגבה דמעותיה והסמיקה לפני שענתה לו: "נגררתי לתוך כל העסק הזה. תן לי זמן לעכל בעצמי את השינוי הדרמטי בחיי." היא ראתה את דבש עולה עם חבריו במעלה הדשא וידעה ששעת ההכרעה לא רחוקה.

***

היה לו, לפרוכטניס, שבוע להתכונן לפגישה עם דרור. הוא הוציא מהמגירה את תרשימי המשדר שהשתעשע בבנייתו ושמלכתחילה לא קבע את מטרתו. הוא אהב לגשש בחושך ולגלות את תכונותיו אט-אט. עתה נראו לו בסך הכל תרשימים שכל סטודנט בשנה השנייה ללימודיו היה יכול לשרטט ולכן שקד במשך כל אותו השבוע ללטשם. הוא קיווה שדרור לא מקצועי עד כדי שידחה אותם מיד. הוא ידע שדרור מצטיין כאיש מכירות יותר מאשר כאיש פיתוח. לכל הפחות קיווה שלא ידחה אותו לפני שיהיו לו ממצאים כלשהם בנוגע לחקירה. פרוכטניס שינה פה, שיפץ שם, כתב ביומנו מה בדיוק יאמר לדרור, שינן את זה ולבסוף, בהגיע יום הפגישה, הרגיש שעשה את כל ההכנות לקראתה ויותר מכך לא יכול היה לעשות.
  הוא לבש חולצה משובצת מבד סינטטי זול, מכנסי ג'ינס מהוהים שלא התאימו לגילו וגם לא יכלו לכלוא בתוכם את כרסו הקטנה, ונעל נעלי התעמלות לבנות ישנות. זה לא שלפרוכטניס היו רק בגדים כאלו במלתחה, לא ולא. נהפוך הוא, מלתחתו הייתה רוויה בחליפות שנתפרו במיוחד למידותיו על ידי אחד מחייטי הגברים המבוקשים ביותר שדאג שתטשטשנה את גובהו הנמוך ותעלמנה ככל האפשר את כרסו, כרס שמלווה אותו מאז שנות השלושים שלו. אלא שהוא רצה להקרין תדמית מסוימת של גבר בגיל העמידה שאינו מוצא ארגון שיקבלו לעבודה במקצועו, ועל כן, בגלל הבטלה שנכפתה עליו, החל להמציא המצאות במטבח ביתו הצנוע. הוא ידע שאיש מכירות כמו דרור ידע מיד "לזהות" את הממציא המבריק אך התמים. כאן הסתמך על כישרונו לשכנע אחרים שכדאי להם לקנות את המצאתו במחיר זול, בטרם יגלוה מתחרים.


פרוכטניס לא אמר זאת במילים, אך נתן לדרור להבין שבינו לבין הפקת רווחים פעורה תהום עמוקה. הוא לא איש עסקים ולא איש מכירות אלא איש מקצוע יצירתי. מהבחינה הזו צדק. דרור היה צריך רק להתבונן בו לרגע אחד בתחילת פגישתם, כדי לחשוב בדיוק את מה שפרוכטניס רצה שיחשוב. הזלזול בפניו אישר זאת.
  בחדר נכחה גם מיקי. דרור ומיקי ישבו מעברו האחד של שולחן הישיבות המהודר שהיה ממוקם בצמוד למשרדו של דרור. חדר זה שימש את הדרג הניהולי הבכיר ביותר, בעיקר את מנהלי הפרויקטים. אחר כך פרוכטניס ילמד שהעובדה שדרור בחר את חדרו בצמוד לחדר הישיבות, לא הייתה אקראית. הוא רצה לשמוע מחדרו במה דנים שאר מנהלי הפרויקטים. כל זאת, כדי להיות צעד אחד לפניהם.
  "השערתי שבעזרת גלי קול ניתן יהיה לבודד אזורים רצויים במוחו של אדם, להכניס אותם למעין קופסא. רק מי שישלוט בקופסא יוכל להחדיר למוחו של אותו אדם מחשבות, בניגוד להיפנוזה, שמשפיעה על כל גופו של אדם. זה בגדול. לא נשלוט על כל חלקי המוח. אנחנו צריכים שהאובייקט ימשיך לתפקד רגיל. הוא יעשה כרצוננו רק דרך אותו חלק שנתביית עליו. למשל, דיבור, אנחנו נשדר לו מה לומר." פרוכטניס קיווה שבליל הדברים שאמר לא יובנו אך ירשימו.
  "בעזרת משדר... אני מבין... הרעיון הוא לשלוט במישהו רק חלקית. זה נשמע רעיון שלקוח מסרט כלשהוא שראית," אמר דרור באירוניה.
  "כל הזמן מנסים לשפר רובוטים כדי שידמו כמה שיותר בתפקודיהם לבני אדם ובינתיים העולם מתפוצץ מאוכלוסיה. למה לא לקחת אוכלוסיות שממילא אינן מועילות בכפר הגלובלי ואפילו מזיקות, כמו טרוריסטים, ופשוט לשלוט באותו חלק במוחם מרחוק, על מנת שיביאו תועלת במקום נזק? הם לא ידעו כי שולטים בהם כי לא תידרש כל פלישה לגופם. לא ידרשו מלחמות עולם לשם כך." פרוכטניס חשב שאם ימשיך לדבר על הרעיון הזה הוא עלול להתאהב בו בעצמו, מה שהיה כבר חורג מגבולות ההיגיון והמוסר שלו עצמו. הוא לא רצה לאתגר עצמו. אסור לו אפילו להאמין שהדבר יתכן בפועל. דרור וודאי אינו חושב על הצד המוסרי של בניית יכולות טכנולוגיות שכאלה. אך הוא ראה שעורר את דמיונו של איש המכירות.
  פרוכטניס חש פתאום דחייה מהגבר הגדול היושב מולו. הוא שמח על כך שטכנית, למיטב ידיעתו, לא ניתן היה לבצע את הרעיון. לנגד עיניו המפוכחות אורו עיניו של דרור באלפי נצנוצים קטנים.
  "הרעיון מטורף אמנם, אך רעיונות מטורפים לפעמים משנים מציאות לבלי הכר. ראינו את זה לאורך כל ההיסטוריה ואם תתכן דרך לבנות משדר כזה, הרי דף חדש יפתח לעולם," אמר דרור ופרוכטניס הוסיף בליבו "וגם לך כץ, חתיכת שתלטן." דרור המשיך: "אך עד התוצאה המיוחלת הדרך ארוכה, אם בכלל."
  אחר כך, כשפרוכטניס ידווח לשולמית, ענת ושאר המתנדבות על הפגישה, יוסיף את שחלף באותם רגעים במוחו, המחשבה שדרור התרגש מעצם העובדה שיוכל לשלוט במוחן של נשים. "על אף שהעמיד פני אדיש, עיניו אמרו הכל."
  "ברור לך שאם אסכים לבדוק את הרעיון, תצטרך לעבוד כאן אצלנו? נקבע כמה חודשים ידרשו לך להציג לנו את אב הטיפוס. כיון שאני מבין שעליך להתפרנס, אציע לך משכורת לא רעה בכלל." דרור היה ענייני.
  "אני מבין... " פרוכטניס חשב שכל מה שיידרש לו, היה חודש אחד בלבד. לכן ממילא לא חש פחד בליבו על כך שייתפס כנוכל משלא יוכל לספק את הסחורה. ברור היה לו שדרור יחשוד בשלב כלשהו שמניעיו שונים, למרות שדאג במהלך השנים ששמו לא יופיע בשום מקום ובפרט באינטרנט. גם אם יחפשו תחת כל ערך לא ימצאו אותו.
  אבל הבדיקה הביטחונית שהתבצעה בתוך כמה שעות, כפי הנראה הייתה שטחית למדי. אף אחד לא תאר לעצמו שהאיש המבוגר והחביב היה בלש ממולח שלא הסכים לוותר אף פעם, והיה מביא חקירות רבות לכדי סיום יעיל. הוא עבר תהליך קליטה מזורז, הונפקה לו תעודת עובד, הכירו לו אנשי פיתוח נוספים, הקצו לו שולחן, הוליכו אותו למעבדות והובהר לו שיהיה תחת פיקוח מתמיד. אנשי מחלקת מחקר ופיתוח הראו חשדנות מסוימת כלפיו אך דרור התעקש. למרות שלא ידעו את הסיבה לכך, הלכו עמו יד ביד. הם סמכו על הצלחותיו של דרור בעבר. הצלחות אלו נבעו מנכונותו להסתכן. הם לא רצו להיתפס שמרנים. השמרנות היא אויבת החדשנות, אלא שלעתים היא נדרשת כדי לא ליפול בפח. הם לא חסכו את מחשבותיהם מפרוכטניס ונתנו לו להרגיש שאינם מאמינים בהמצאתו.
  כשחזר הביתה מיום עבודתו הראשון ב'סֶנס', חש עייפות נוראית. במשך כל היום לא העז לזוז מהמעבדה. בקושי הלך להתפנות. הוא ביקר בחטף במסעדת העובדים המשופעת במזון מכל טוב ומיד חזר למעבדה. לא היה לו ספק שמתישהו דרור יבין שאינו יכול להמציא לו משדר באופן שתיאר. לכן היה עליו כבר ביומו השני למהר ולהתיידד עם קולגות לעבודה, בתקווה להשיג את המידע שבו חפץ.
  פרוכטניס ניתק קשר טלפוני עם שולמית והמתנדבות. הוא חשש שמא בכל זאת מישהו ב'סֶנס' יחליט לעקוב ולהאזין לשיחותיו. בכל אלה הייתה שמחה פורתא כשמצא שב'סֶנס' עבדו גם אנשים מהישוב, כאלו שניהלו חיי משפחה על מי מנוחות ולא עסקו בדברים לא חוקיים. למעשה היו אלו רוב רובם של עובדי החברה הסודית הזאת, כמו שקלט אותם בראייתו החדה.
  כבר בשבוע הראשון קשר קשרי ידידות עם רבים מהעובדים. הוא דאג להצטרף אליהם לארוחות הצהריים או הסתובב מעבר לנדרש באזור המטבחון כשהלך להכין לעצמו קפה. הוא לא מצא במהלך השבועיים הראשונים ולו אישה אחת שזיהה אצלה סימנים של עצבנות או פחד כשדרור היה בסביבה. נהפוך הוא, העובדות היו עליזות למדי, התלוצצו והקניטו את דרור. הוא אפילו זיהה מבטי חיבה אצל רבות מהן. אז מדוע שלי? מדוע בכל זאת הסתכן ובחר בשלי? מה היה שונה בה מלבד פשטותה? הוא פגש בקרב העובדות נשים פשוטות אחרות. האם פשטות משכה אותו או שמא היא נבחרה באקראי? האם היא יזמה או הולכה שולל על ידו, כי זיהה חולשה מסוימת בה?
  התשובה לא אחרה לבוא. כעבור כמה ימים, כשהצטרף לשולחנם של אנשי מחלקת החשבונות שאכלו בשקיקה את ארוחת הצהריים, דיברו על הא ועל דא, אחד מהם פלט באגביות שמצאו לשלי מחליפה. אוזניו הזדקרו כמו אוזניו של כלב ציד והוא עט על הנאמר בליבו, אלא שעשה עצמו טרוד בהתענגות על המזון, בתקווה לשוות לנאמר חוסר חשיבות מבחינתו.
  "למה היא עזבה מקום עבודה כל כך טוב כמו 'סֶנס'?" הפטיר כביכול בחוסר עניין. הם שתקו דקה ואז מישהי אמרה: "אומרים שהתאבדה. לא יודעים למה." הוא הפסיק ללעוס ועטה על פניו מבט נדהם.
  "זה תמיד מורכב יותר ממוות טבעי. אני מתכוון להתאבדויות. היא הייתה נשואה? היו לה ילדים?" שאל וניסה לפתח את הנושא.
  "בעל ושלושה ילדים צעירים. הלכתי פעמיים לבקר אותם. עצוב," המשיכה הקולגה. פתאום הבחין במיקי שישבה בשולחן סמוך והקשיבה לשיחה בדריכות. הוא התפעם. אין ספק שהיא יודעת משהו.
  אחר כך, כשפנה למיקי בענייני עבודה והיא ענתה לו על שאלותיו, עשה עצמו כלא מרוכז.
  "לא קלטתי. סלחי לי. פשוט סיפרו לי משהו מזעזע בארוחת הצהריים על עובדת שלכם שהתאבדה לא מזמן."
  "אה... שלי, כן, טרגדיה... " ענתה וניסתה להסב את השיחה שוב לעניינים מקצועיים. אך פרוכטניס לא אבה להניח לה וכעבור כמה דקות שבהן רק מיקי דיברה, שבר שתיקתו והסיט את השיחה שוב לשלי.
  "סלחי לי שאני חוזר לאישה שהתאבדה," בכוונה לא אמר "שלי," כדי שיראה כאילו הייתה זו הפעם הראשונה ששמע את שמה, "למה התאבדה? זה מעניין אותי כי חבר שלי מהצבא התאבד לפני שנים וזו הייתה טראומה בשבילי. מאז כל דבר כזה מוציא אותי משווי משקל," שיקר, "הכרת אותה היטב?"
  "היא עבדה במחלקת חשבונות אז מן הסתם הכרתי אותה, אך לא לעומק," נאנחה. מיקי לא הייתה שקרנית טובה וגם לא ידעה כיצד לנהוג במצבים רגשיים מורכבים, התרשם מאופייה. אבל היא כפי הנראה זיהתה בו רגישות גדולה לזולת ובחולשה זמנית, לא אופיינית לה, כמו שלמד לאמוד אותה אחר כך, התוודתה: "הלוואי שהייתי רגישה אליה יותר ומתעניינת בחייה." היא התכוונה לכך. פרוכטניס זיהה את הסדק הקטן שאותו חיפש.
  "אבל לא ראית סימן? משהו בהתנהגותה שהיה מרמז על הבאות?" שאל בהתלהמות קטנה.
  "היה משהו אבל הוא לא נגע לי, אז לא התעמקתי בדבר." הם עברו ממצב של עמידה למצב של ישיבה.
  "משהו רציני?"
  "סטוץ קטן שניהלה עם אחד העובדים כאן." הוא חש שמשהו בתוכה רצה לספר פרט או שניים למישהו כדי לשחרר מועקה שהייתה קשורה בנושא.
  "כן?" חיכה בסבלנות. הוא ידע מניסיונו שרגעי האמת מופיעים בפתאומיות ובשטף.
  "תבטיח לי שכל מה שאני מספרת לך לא יצא החוצה לעולם?" הוא הבטיח. הוא היה מבטיח להרים את כדור הארץ על כתפיו ובלבד שתמשיך לדבר.
  "דרור חיזר אחריה. הם נפגשו כמה פעמים. דינם של בגידות שהן דועכות כך או אחרת. יכול להיות שהיא התאהבה בו ובהיותה אישה פשוטה, לא יכלה להתמודד עם רגשות עזים פתאומיים, כי לא היו לה את הכלים הדרושים והתאבדה." הוא חשב שהיא אכן האמינה שזו הייתה הסיבה. מן הסתם לא ידעה על ההשחתה שבוצעה בגופה של שלי.
  "שאלה לי אליך, מלבדך, עוד מישהו כאן ראה או שמע משהו שמתקרב למה שאת מספרת?" פתאום היה ענייני.
  "לא."
  "המשטרה לא חקרה פה? בכול זאת, מוות לא טבעי."
  "לא עד כמה שידוע לי. לא ראיתי כאן משטרה." הוא ראה שהיא רצתה להפסיק את השיחה. לפתע נראה שהשיחה גרמה לה לאי שקט ולפליאה על עצמה על שהיא משתפת אדם זר בנושא כל כך טעון. "סיפרתי לך די והותר. תשכח הכול ובוא נחזור לעבודה."
  קצה החוט ניתן לו. היא נתנה לו את ההוכחה. בשיחה זו שהקליט בחשאי, הייתה העדות הראשונה ליחסים בין דרור לשלי, טרם מותה. אחר כך ישמע את ההקלטה וישמיע אותה שוב ושוב גם לנשות המרכז. הוא יאמר להן שזו הוכחה שדרור נכח במרחב של שלי בימיה האחרונים, למרות שעדיין תטען הטענה שלא הוא הסיבה למותה.
  באותה שיחה פרוכטניס לא זיהה שמיקי מאוהבת בדרור. הוא סבר אז שהיא אישה ישרת דרך שאינה מסוגלת לחיות עם המתח שנוצר בתוכה בעקבות התאבדותה של שלי. במוקדם או במאוחר הייתה פוצה פיה, שיער.


בהזדמנות הראשונה ניתח את אופייה של מיקי באוזני טוני. "כמהנדסת למדה לחשוב באופן שיטתי," אמר אחרי ששמע את שיחתם המוקלטת גם בימים שלאחר מכן. "היא מחפשת רציונאל בכל דבר ואם היא לא מוצאת אותו, היא שוקעת בחוסר שקט כתוצאה מתוהו ובהו שחוסר רציונאליות גורם."
  הוא חיכה להזדמנות לפתוח שוב בשיחה בנושא עם מיקי, לפני שתבין שאין לו באמת מה להציע לחברה בתחום המקצועי. אלא שבתום השבוע השלישי לשהותו ב'סֶנס', החל לראות את חוסר שביעות הרצון על פניהם של דרור ומנהל מחלקת מחקר ופיתוח. ואכן, הם קראו לו לשיחה מוקדם משציפה והודיעו לו לקונית שאינם מעוניינים בהמצאתו חד משמעית.
  פרוכטניס ידע שלא יוכל לשכנעם להעניק לו ארכה נוספת ונכנס לדילמה נוראית כיצד להמשיך את החקירה כשהוא לא נמצא ב'סֶנס'.

***

שבועיים ישב פרוכטניס וחשב באיזו תואנה יצור קשר עם מיקי. שבועיים לא מצא תשובה לכך. אחרי שבועיים נסע למקום מגוריה וחיכה מתחת לבנין עד שהגיעה השעה תשע בערב, עת מכוניתה נכנסה לחניית הבניין היוקרתי שגרה בו.
  הוא יצא מרכבו ומיהר אליה לפני שתעלה לביתה. מיקי הופתעה כשראתה אותו חוסם את דרכה.
  "מיקי, אל תיבהלי אבל אני חייב לדבר איתך. זה חשוב."
  "אם אתה רוצה אורכה ב'סֶנס', לא אני הכתובת. אני בסך הכול מהנדסת זוטרה ואם כי הרעיון שלך מבריק, לא היה בידיך באמת משהו שאיתו היינו יכולים לפחות להתחיל לעבוד. בסך הכול שרטוטים פשוטים," התמקדה במה שחשבה כסיבה לנוכחותו.
  "מיקי, אני צריך לספר לך את האמת. אני יודע שאני מסתכן בכך שאני נותן בך את אמוני, אך את התקווה האחרונה שלי. שלנו."
  מיקי התבוננה בו בעניין רב וסקרנותה נראתה על פניה. היא לא הזמינה אותו לעלות לדירתה. הוא ידע שהיא פעלה על פי כללי הזהירות שהונחלו לה ב'סֶנס'.
  "אני מוכנה לשמוע ותו לא," אמרה לו בנוקשות שלא חשב שקיימת בה.
  "פייר אינף," אמר לה באנגלית.
  "יש ספסל כאן ברחוב. נשב שם," מיקי בחרה מקום מואר שאנשים התהלכו בו הלוך ושוב. בנוסף הייתה גם חבורה של נערים ונערות קולניים שעמדו במרחק כזה שיכלו לראות אותה. הוא הבין את הצורך שלה בזהירות מפניו.
  הם התיישבו על הספסל ופרוכטניס סיפר לה את האמת, מי הוא ומה מטרתו. הוא הציג בפניה תעודות שונות המעידות על זהותו. תחילה הייתה נסערת ואחר כך כעסה.
  "אני החוליה החלשה? ממני אתה רוצה להוציא מידע? מה גורם לך לחשוב שלא ארים טלפון לדרור והם כבר יטפלו בך?" התכוונה ל'סֶנס'.
  "כי את ישרה. כי את יודעת את האמת. כי מסתובב פושע מסוכן מגובה על ידי אנשים חזקים אינטרסנטים. מיקי, לא תוכלי לחיות עם עצמך אם יקרה למישהי עוד משהו מפלצתי כזה. אולי את מעריצה אותו עכשיו בצורה עיוורת, אבל יום יבוא ותתפכחי. מיקי, אני זקוק לך לצידנו." כל מילה שאמר הגיעה מדם ליבו. הוא ידע שמיקי חשה בזה.
  "למה כוונתך 'מפלצתי'? הוא אשם בהתאבדותה? "עשו איתו סידור כלשהו. איני מבינה למה, אבל הוא הבטיח לי שהכל תחת שליטה." ענתה וקמה ממקומה.
  "למה כוונתך?" הוא חש שהוא נמצא בעלטה גמורה. מה שידע היה כנראה רק קצה הקרחון. היא התבוננה בו פתאום במבט משונה. "אתה בטח מקליט את השיחה, אלוהים ישמור, איך לא עלה בדעתי מיד?"
  הוא לא ענה לה על כך. היא המשיכה בכעס:
  הוא לא ענה לה על כך. היא המשיכה בכעס: "אני לא אומר דבר בגנותו. תשכח מזה. אבל אני גם לא אספר לאף אחד על השיחה בינינו." הנה, היא יודעת שאני צודק שדרור היה הסיבה להתאבדותה של שלי, חשב.
  "עם מה את מותירה אותי עכשיו?" גם הוא קם ממקומו.
  "אני אוהבת אותו," התוודתה בלחש ודמעות עלו בעיניה. פרוכטניס הופתע.
  "אישה כמוך, משכילה, מה את חושבת שיקרה? שהוא יעזוב את אשתו? שיפסיק לפגוע בנשים אחרות? את לא מבינה שהוא חולה? אולי יש בו צד מקסים שהוא מראה לעולם, אבל בפנים הוא רקוב, גבר חלש. תמשיכי לעבוד איתו, תמשיכי לפנטז עליו, תמשיכי לקוות, אל תהיי ריאליסטית. אבל יום אחד תתעוררי וליבך השבור בידיך ולא תדעי מה לעשות איתו." הוא כעס אך חשב שטרם הגיעה העת לחשוף את צידו האפל של דרור בפניה. עד שלא תתפכח, עדיף שתישאר בעלטה לטובת החקירה, חשב.
  "אני אוהבת אותו עד כדי כך שאני מוכנה למות למענו למרות שמה שאמרת הוא נכון. משהו בי יודע שבכל יום משהו קטן בי גווע ומת בגלל האהבה הזו. אני מקבלת את זה על עצמי." היא שתקה ופתאום דיברה בצורה תקיפה. היא כעסה על פרוכטניס: "אני יודעת שאני לא מעוררת אותו, שאני חולמת בהקיץ. הייתי רוצה בעצמי לנקום בו. לא בגלל שלי, אלא בגלל שהוא דחה את הנשיות שלי. אני מתאפקת. אבל אתה... אתה מביא אותי לסף."
  "ומהו אותו סף?" לפרוכטניס היה ברור שיש בידיה מידע שיכול להפליל את דרור. הוא גם חשב שהייתה רוצה להוציאו לאוויר העולם. היא לא טובה בשמירת סודות, העריך.
  "אני לא אעיד נגדו. אבל נאמר לי שישנם סרטונים שבהם רואים את דרור תוקף את שלי ומתעלל בה. אל תשאל אותי מי הפיץ את השמועה," אמרה בזדוניות קטנה שגרמה לפרוכטניס להרים גבה. לאחר הוידוי על אהבתה, התחוור לו שיתכן וראתה בשלי מתחרה. הפרט על הסרטונים שחשפה ושיכל לעזור רבות, דחק את תחושת המיאוס מהמחשבה שלא עזרה לשלי בגלל קנאתה, לטובת המשך חקירתו.
  "מיקי, בידי מי הסרטונים?" היא לא ענתה והחלה להתרחק ממנו כי לא אבתה לעזור לו יותר. היא שיחררה את תסכולה ועתה לא היה לה עניין לספק את סקרנותו יותר, חשב פרוכטניס ולא הסכים לוותר לה.
  "מיקי, רק זה, בידי מי הסרטונים?" הוא התחנן בזמן שנכנסה לחדר המדרגות של ביתה, מניחה אותו לעמוד שפוף במקומו. לפתע נעצרה כשגבה אליו, נשמה נשימה ארוכה, סובבה את ראשה, נראתה כאילו שהיא צריכה לתת לו עוד קצה חוט כדי לפגוע במי שדחה אותה ואמרה לו בידיעה שהכל מוקלט: "בידי המשטרה."





פרק 12

"אני המומה ממה שאתה מספר," זעקה שולמית לפרוכטניס לאחר שדיווח למתנדבות על הקלטות.
  "אנחנו צריכים לדבר עם מוטי," ענה פרוכטניס בהחלטיות.
  "המיקי הזו, עד כמה היא קרובה לדרור?" שאלה שולמית.
  "היא סגניתו. מן הסתם בילתה במחיצתו שעות רבות. אבל נשאל את מוטי את כל השאלות," ענה פרוכטניס. אף אחד לא שם לב שענת הצטנפה בפינה בראש מורכן. מאוחר יותר באותו ערב התקשרה למוטי.
  "אתה פנוי? אני צריכה לדבר איתך," ביקשה ממנו והוא, ששמע את קולה הדרוך, הורה לה לבוא לפגישה בביתו.
  "מה דחוף כל כך?" שאל מיד לאחר שפתח לה את דלת הכניסה.
  "אני באה מהעמותה. פרוכטניס גילה שיש סרטונים המפלילים את דרור. אתה שומר את סודי היטב ולכן אני גומלת לך בידיעה הזו."
  "איך פרוכטניס גילה?" מוטי היה מתוח.
  "איזו מיקי אחת שעובדת עם דרור סיפרה לו."
  "כן, יש מיקי שעובדת בחברה אבל לא חקרנו אודותיה. תודה על האינפורמציה," אמר וקם על רגליו. אלא שהיא המשיכה לשבת בעיקשות. היא לא אמרה לו ששלי הזכירה את מיקי. עכשיו היה תורו לגלות לה מידע שלא ידעה ועד שלא יעשה זאת, לא תשתף אותו בפרטים נוספים אם יודעו לו. אך הוא הבין שיהיה עליו לספק את סקרנותה ושוב התיישב על הכסא מולה.
  "כנגד כל הגיון סביר אני משתף אותך, לא במאה אחוז בוטח בך, אך את לא מותירה לי ברירה." הייתה זו הברית המשונה ביניהם, חשבה ענת, משונה על שום שיחסי הכוחות ביניהם לא היו שווים, אך בכל זאת גרמה למוטי לנהל איתה משא ומתן על קח-ותן-תן-לי-ואתן-לך. הלא היה קצין משטרה ויכול היה לנפנף אותה מעליו. נכון שהייתה מקור מידע לא יסולא בפז, אך בכל זאת חשה שלא בנוח על שום שאילצה אותו לעשות משהו שאינו רוצה. לכן ניסתה לשוות למעשיה רושם של פחות תגרנות רחוב ויותר מטרה נעלה כדי לרכך את המצב: "גם לי יהיה הרבה מה להפסיד אם לא אשמור לעת עתה על חשאיות," הרגיעה אותו.
  "אין הרבה מה להוסיף. על הסרטונים סיפרתי לך. את מיקי לא חקרנו אבל נחקור. נותר רק דבר אחד, על אף שקיימים סרטונים, הרי דרור לא נראה בהם. נראים מעט זרועות וירכיים שריריות, אך לא היו עליהם סימני זיהוי מיוחדים, כמו קעקועים או נקודות חן שהיו יכולים להסגירו. לא נשמע כל קול מלבד מלמוליה של שלי, כך שבית המשפט לא יקבל את הסרטונים כראייה חד משמעית. הממזר היה מודע לכך. מלכתחילה נקט באמצעי זהירות." הוא עצר. ענת הבינה שזה לא סוף פסוק מבחינתו, למרות המכשול שתיאר בפניה.
  "זה לא הכל, נכון? מה קורה מוטי? אני חשה שיש דברים שמתרחשים מתחת לאפה של העמותה. מה אתם מתכוונים לעשות?" היא חשה שבהיעדרה של שולמית, עליה מוטל לייצג את העמותה.
  "יש עוד משהו... אחרי שאמרת שהזכירה צריף שחור, הלכתי לחפש אותו. הגעתי בחצות לחוף הים. לא הייתה נפש חיה מסביב והיה די חשוך. ניסיתי להרגיש את שהרגישה היא כשהביא אותה בחורף, בגשם ובקור, כדי לבצע את זממו בה. האמיני לי, לפני שירדתי לחוף, משהו בתוכי קיבע אותי למושב הרכב ולא נתן לי לצאת ממנו. זה היה אחד הדברים הקשים שעשיתי בכל הקריירה שלי." הוא עצר ונשם עמוק.
  "לא ידעתי כיצד אמשיך משם. דרור תמיד היה חביב אלי ואף הזמין אותי לביתו להכיר את אשתו והנה, אני פועל במרץ להכניסו לכלא לשנים ארוכות. על אף שניסיתי לשכנע את עצמי שזה עוד עבריין אחד מיני רבים, ובכן, אף אחד לא אוהב לראות נפילים נופלים. הוא היה אמור להיות המגדלור, פורץ הדרך, סולל הכביש לכולם. אני לא כועס עליו גם עכשיו, רק עצוב מהמחשבה הזו."
  "זה וודאי קשה לך. אני מצטערת אם הצטיירתי כילדה מפונקת. להבא אהיה בוגרת יותר." היא התכוונה לכל מילה.
  "לא שקטתי על שמרי. למרות שידעתי שאם אמצא הוכחה, לא תהיה דרך חזרה ואצטרך לפעול כנגדו," המשיך מבלי להתייחס לדבריה. "לקחתי ציוד לאיסוף ראיות ונכנסתי לצריף. שמתי את רגשותיי בצד. בשקט ובריכוז אספתי את מה שהייתי צריך, צילמתי כל דבר ולא נשארתי דקה יותר ממה שנדרש."
  "מצאת ראיות חותכות?" ענת התרגשה מאד, "אז למה הוא לא עצור?" שאלה בתימהון.
  "לפני ששלי התאבדה קיבלנו שתי תלונות עליו, אחת מעובדת אחרת שעבדה בחברה שאצלה הכל נגמר בחבלה קטנה ותו לא, והשנייה, על כי נתן שוחד. התייחסנו יותר לתלונה השנייה היות ומדובר בביטחון המדינה והיות והתלונה התקבלה ממדינה זרה. התעלמנו מהראשונה, מה עוד שהנפגעת ביקשה בפתאומיות לסגור את התיק. הביטי, הראיות הפורנזיות הראו ללא ספק שדרור נכח בצריף. אלא שהתברר לנו שהאמן שבנה את המיזם הזה הוא חבר טוב שלו ואף ביקר בצריף בחברתו, כך ששוב לא הייתה ראייה חד משמעית בידינו."
  "למה לא זימנתם אותו לחקירה? אולי הייתם יכולים ללחוץ אותו לקיר."
  "זה טוב לסרטים. במציאות, אדם כמוהו מגובה בסוללה של עורכי דין שהיו יכולים לקרוע אותנו לגזרים. בנוסף, לא ידעתי כיצד עלי לפעול. הרגשות שלי היו מעורבבים אלה באלה, אלה מתנגשים עם אלה... כמו שאת חשה בזמן האחרון. אז החלטתי להתעמת עם דרור לפני שאערב עוד גורמים. העימות היה נחוץ לי באופן אישי. רציתי לנבור בעצמי, לבדוק אם אוכל לעמוד בפניו ובפני תירוציו. אבל יותר מכך רציתי לדעת אם בכל אדם יש את החיה הקטנה הזו שעלולה לגדול ולהגיע למימדים מפלצתיים."
  ענת ניסתה להבין אותו ככל יכולתה אך לא ירדה לעומק דבריו. אלא שסקרנותה גרמה לה לעודד אותו להמשיך ולכן שתקה ולא הפריעה לו.
  "טלפון אחד, ודרור הגיע למקום המפגש. היה זה מקום מפגש מבודד למדי. דרור חשב שאני רוצה לשתף אותו במשהו מאתגר מתחום עבודתו או להיעזר בו בבעיה שהשתיקה יפה לה. הוא שאל בעליצות מבחילה מה קורה. עניתי שזה חשוב. אז הוא אמר לי, ולא אשכח את הנימה המבודחת שהייתה במשפטו זה – קדימה, אני מוכן להסתער – כעסי גבר כל כך ששאלתי אותו אם הכל בדיחה אצלו. זה בלבל אותו ואז הוצאתי בספונטניות את הנייד והראיתי לו את כל הסרטונים. לא פסחתי על אחד אפילו. הוא, המנוול, שאל אם נהניתי. עוד הוסיף שזה שיפר את חיי המין של כל מי שצפה בהם. ידעתי שאני צריך שליטה עצמית גדולה. הוצאתי את תג השוטר שלי כשהחל להשמיץ את שלי. אמר שנהנתה מכל רגע כי עובדה שנפגשה עמו כמה פעמים. אחר כך המשיך לפרוט על העובדה שאני חבר שלו קודם להיותי שוטר ואפילו אחרי כל זה, אחרי שבחוצפתו שאל אותי אם הוא עצור או שהוא יכול ללכת, לא ידעתי אם לעצור אותו בו במקום או להניח לו לפרק זמן מסוים עד שיבשיל הזמן לעצור את מי שראיתי בו חבר בעבר."
  "היססת. לכן ויתרת לו." ענת קמה ממקומה והתבוננה בו בכעס. "למרות שהתוודה, ויתרת לו."
  "באותו רגע נתתי לו ללכת, נכון. דווקא אחרי השיחה הזו הייתה בידי הודאתו, הראייה החותכת מכל. אחר כך, לפני שהספקתי לסדר מחשבותיי, קרו כמה דברים שלא היו בשליטתי. אני מבטיח לך שהוא לא יחמוק מעונש. על דברתי." הוא קם וביקש ללחוץ את ידה למרות שלא הושיטה לו אותה. מבחינתה הפגישה לא הסתיימה. היא רצתה שיאמר לה מה התרחש שלא היה בשליטתו והיכן בדיוק עומדת החקירה.
  "הדברים לא נחתכו מיד, אבל בואי נאמר שהמצב הנוכחי הוא מצב ביניים בחקירה. אל תלחצי עלי להמשיך. סיפרתי לך מספיק כדי שתביני גם את מצבך." שוב הושיט לה את ידו לשלום. הפעם לא הייתה לה ברירה אלא ללחוץ אותה.
  "בגלל זה הזהרת אותי לבל אבטח בדבש לחלוטין? כי חבריו שותקים למרות שהם מודעים למעשיו?"
  "במידה מסוימת, כן. אני לא רוצה שתתחילי לחשוד בכל גבר שתפגשי מעתה שיש בו צד אפל, אבל בכל זאת, למרות רגשותיך אליו, היחסים ביניכם לא הולכים להיות פשוטים לאחר שדברים ייחשפו." היא הסמיקה. איכשהו הרומנטיקה הזו שאפפה אותה לא הייתה צריכה להיקשר למקרה של שלי ולהיות נחלת הכלל. אבל היא לא יכלה להתכחש לעובדה שדבש חבר של דרור. "תעדכן את שולמית ופרוכטניס? אתה חייב להם לפחות את זה."
  "הם ידעו ואף יותר מכך." בזאת הסתיימה הפגישה ביניהם והיא נותרה רועדת ומבולבלת.

***

"תחליט מוטי. מוטי תחליט." עו"ד שולמית כמעט השתוללה במשרדו של מוטי ואילולא פרוכטניס וענת, הייתה צועקת בקול רם יותר. "אנחנו הולכים לבית משפט ולמשפט ציבורי מתוקשר או שאתה נותן לי לראות את הסרטונים?"
  מוטי חשש שעכשיו לא תשתף איתו פעולה יותר כי מעל באמונה. הוא אמנם לא שיקר לה, אך העלים את הדבר החשוב ביותר: בידי המשטרה היו עדויות ואפשר היה לעצור אותו מיד לחקירה אבל רק בגלל מקצועו ומקצוענותו של דרור, הנדרשים והחשובים כל כך למערכת, לא ניתן להם לפעול עדיין.
  "ידי כבולות. עשי מה שנראה לך. לי יש הוראות משלי. רשמית החקירה עודנה בעיצומה." הוא היה ממלכתי אבל התבונן בענת שנראתה לא מרוצה מדבריו. היא הבינה שעליו לשמור על מרחק סביר מהם בגלל שהיה שוטר, אך הקשרים בין העמותה לבין המשטרה הושטתו גם על חוסר פורמאליות.
  "די! הראה לי את הסרטונים! מה אתה אומר לי בעצם? שדין אחד לעבריין הפשוט שלא משרת אינטרסים של מדינה ודין אחר לאלו שהמדינה חפצה ביקרם? כך נוהגים רק במדינות פאשיסטיות!"
  "לא. מה שאני אומר הוא שבמקרה של עבריין פשוט הדין ממוצא מיד ובמקרה של עבריין שהמדינה חפצה ביקרו, הצדק ממוצה באיחור. הוא לא הולך לשום מקום. הוא ישלם על פשעיו, אבל לא לפני שיסיים את תפקידו ב'סֶנס'," ענה לה בשקט.
  "מה? לא יאמן! עד שיסיים תפקידו? מה קורה פה לעזאזל?" כמעט בכתה מתסכול.
  "שלי הייתה קורבן של החברה הישראלית שסוגדת לאנשים כמו דרור. ראיתי עשרות אם לא מאות בחורות ונשים בכל הגילאים שנפלו כמוה על מזבח התדמית. כולן חיפשו את הבלתי מושג. אף אחת לא רצתה איש פשוט. שלי לא הייתה יוצאת דופן. אילולא היה אלים, ודאי הייתה מתעוררת בלב שבור אחרי שהיה נוטש אותה ולומדת במשך כמה שנים את עובדות החיים עד שהייתה נרגעת." הוא התבונן בשולמית מהורהר. "פמיניסטיות כמוך לא מוכנות לקבל את העובדה שהמשחק לא היה מעולם הוגן. אני סקפטי אם יהיה אי פעם שוויון במשחק הזה בין גברים לנשים." היא שתקה והוא החליט בכל זאת לזרוק לה עצם: "יש משהו שאת לא יודעת," הסס באומרו.
  היא פערה זוג עיניים נוצצות מלחלוחית ונראתה כל כך מתוסכלת שרצה באמת ובתמים להרגיע אותה, להפיח בה תקווה שהצדק יצא לאור.
  "הוא שלח את הסרטונים לחברי הקבוצה שאתן שלחתן את ענת לחקור. הוא הקים את הקבוצה למטרות חברתיות, צוות נבחר וסגור שהיה מובילו לאן שרצה. אנחנו מניחים שהם צפו בהם ושיתפו עם זה פעולה פאסיבית. לא מדובר באנשים חסרי ניסיון או אינטליגנציה, מדובר במלח הארץ." הוא שתק כדי לתת לה לעכל את דבריו.
  "תמשיך," ביקש פרוכטניס והניד ראשו מצד לצד, "לא יאמן."
  "כפי שפרוכטניס אמר לך, גם עוזרתו מיקי הייתה בסוד העניינים, אבל אנחנו לא יודעים עד כמה אשתו ידעה על מעלליו. לדעתי היא לא ידעה את כל הסיפור. בכל אחד מהאנשים שהקיפו אותו עורר רגש אחר. לצערי לכל אחד מהם היה אינטרס לא להסגיר אותו. יותר ממה שהוא אחז בהם, הם אחזו בו."
  "שולמית, זה מסובך," התערב פרוכטניס. הוא לקח את ידה וחפן אותה בידיו בספונטניות. "הוא איש שיש הרבה בעלי עניין בו ולא רק בתחום עבודתו. הוא כריזמטי כל כך, עד כי יכול לכשף אחרים רק במבטו. לזה התכוונת מוטי?" גיבה פרוכטניס את מוטי. מוטי הנהן בראשו.
  היא ניגבה דמעה שזלגה מעיניה, הישירה מבט נחוש אל מוטי ואמרה לו: "אין לי זמן לחכות. אני הולכת לשכנע את 'בעלי העניין' שלך לתת עדות במשטרה. לכשזה יקרה, הם יגיעו בשיירה לכאן. אני רוצה לוודא שתחקור אותם ביסודיות."
  "אני אהיה הראשון לגבות עדות," הבטיח לה. היא עזבה את החדר בכעס קל יותר מאשר כשנכנסה אליו והשאירה את פרוכטניס וענת מאחוריה. ענת רצתה ללכת אחריה. שולמית הייתה צריכה להחזיר לעצמה את שיווי המשקל, ידעה. מוטי עצר בעדה.
  "הגיע הזמן שתגלי לפרוכטניס צפונות ליבך," אמר לה בשקט. פרוכטניס פנה אליה בפנים מופתעות. היא סיפרה לו בשקט על דבש והתחננה שישמור על סודה לעת עתה. מבטו הציני והבלתי מאמין למשמע אוזניו, גרם לה לחוש כאילו ננעצו בה אלף סכינים. זה היה מבט שלא רצתה לראות, מבט שאמר שהיא הוליכה אותם שולל, אולי אפילו הייתה חפרפרת. בבוז מסוים פנה ממנה ולא הגיב. תחת זאת הסיט את הנושא ושאל את מוטי: "מה אתה יודע על מיקי?"
  ענת ישבה בפינה, קפואה כולה. שני הגברים לא התייחסו אליה אלא התעסקו בשיחה ביניהם.
  "היום? די הרבה למען האמת," ענה מוטי.
  "ספר לי הכל," ביקש פרוכטניס ונשם עמוקות.
  "חקרתי אותה. היא סיפרה לי שהשעות הרבות שעבדו ביחד, גרמו להם לגלוש לשיחות שבהם פתחו את ליבותיהם ומחשבותיהם האחד בפני השנייה. התפלאתי על דרור שראה בה אשת סוד. היא אכן אמרה שהיה גם לו משונה בתחילה. אבל הוא היה זקוק לפרוק מעליו עול."
  מוטי הוציא מכשיר הקלטה וענת ופרוכטניס שמעו את קולה של מיקי – הנה, בחדרו המפואר והשקט מצאתי את עצמי יושבת שעות מולו. ידעתי שכאישה הוא חש דחייה מהופעתי החיצונית. דרור אוהב נשים שנראות זולות. אבל אני התאהבתי בו וידעתי שהוא שיער שכך אני חשה כלפיו – עתה נשמע קולו של מוטי בהקלטה – אבל, איך גרמת לו לבטוח בך עד כדי כך שחשף עצמו בפניך כל כך – אפילו דרך המכשיר שמעו את תימהונו של הבלש – הוא שמר מכל משמר שלא לגעת בי אפילו קלות, כי ידע שאפרש זאת כרצוני ורצוני, אודה עכשיו, היה ביחסים אינטימיים עמו. כיון שידעתי את מחשבותיו ורגשותיו, לא כפיתי עליו מגע. כך גרמתי לו לחוש נינוח יותר ולהיפתח בפני. אני זוכרת ערב אחד במיוחד שבו הבנתי עד כמה גבר שמתעסק בכל רגע מיומו במחשבות על נשים ושאין לו בעיה להיות עם כל אישה באשר היא אישה, אחד לא בררן שכזה, אפילו אחד כזה לא רצה להיות איתי – קולה נשמע מריר – את לא האישה הדחויה היחידה בעולם. המשיכי – נשמע מוטי פוקד עליה בקשיחות.
  פרוכטניס עצר את המשך הקלטת. "ידעתי שהיא מאוהבת בו." אמר בשקט.
  מוטי התבונן בו מהורהר ושוב הפעיל את הקלטת. מיקי המשיכה לדבר – באחד מהערבים שעבדנו יחדיו, עשינו הפסקת קפה. הלכתי למטבח וכששבתי, מצאתי אותו יושב על הספה, תופס כמחציתה בגופו הגדול. התיישבתי מולו על כורסא והוא התבונן בי. לפתע שאל, לא מפריע לך איך שאת נראית? הופתעתי לרגע על ששם לב למה שכולם לֽחששו מאחורי גבי, עובדת היותי גברית משהו למראה. עניתי לו שלא, למרות ששוב נפגעתי מאותה השאלה שחזרה על עצמה. הוא המשיך ואמר שאני מרוויחה יפה מאד ושיש אנשי מקצוע שיכולים לעזור לי לשפר את הופעתי החיצונית ושהוא יודע שאני לא לסבית. אז הוסיף ושאל אם זו אג'נדה. הוא אמר שהוא יודע שיש לי רגשות כלפיו והודה לי על שאיני מנסה לפתותו – בנקודה זו הפסיק להישמע קולה לדקה ואף קולו של מוטי לא נשמע – לא אג'נדה, עניתי לו, אני רוצה שיאהבו אותי כמו שאני, התוודותי על האמת והמשכתי להבהיר את עצמי, מתוך מחשבה שפנימיותי תגבר על חיצוניותי בעיניו, אני מאמינה שזו תהיה ההוכחה האמיתית לאהבה כלפי, הצהרתי. הוא אמר שהוא מופתע מכך שאני מאמינה ברומנטיקה טהורה ללא מניפולציות – מיקי השתתקה.
  מוטי הפסיק את השמעת ההקלטה ופנה לפרוכטניס: "אני לא מקנא באישה הזו, אבל עוד באותו רגע הבנתי שהיא מסוג האנשים שילכו עד הסוף ולא יוותרו. היא תנסה לכבוש אותו ויהי מה. לכן עדותה תהיה בעייתית." הוא לחץ על כפתור ההפעלה ושוב נשמעה מיקי – לבסוף שאל אותי אם גישתי אינה נאיבית. עניתי שלא, כי אם לא אקבל אהבה כשזו חזותי והתנהגותי, אעדיף לא להיות נאהבת. הוא המתין להסבר נוסף. אמרתי שאמשיך לאהוב את מי שאני אוהבת כשאני יודעת שקרוב לוודאי שלא תהיה לי יכולת לממש את אהבתי בגלל עקרונותיי אלה. ברור לי שסבל יהיה מנת חלקי. מאותה שיחה הפכתי לאשת סודו. מצאתי שאני לא צריכה להעמיד פנים לידו, שיכולתי להכיל את עולמו הסוער. לא חשבתי שזה יהיה קל, אלא שלא שיערתי שיגיע היום וארצה יותר מאשר להיות בקרבתו ותו לא – מוטי הפסיק שוב את השמעת ההקלטה.
  "ברור לי לחלוטין שידעה. ברור לי שידעה על דפוס התנהלותו ושמרה לו אמונים רק כדי שלא ירחיק אותה ממנו. אבל ברור לי גם שהיא כועסת ומרירה על שדחה אותה, בעוד נשים שהיא מעריכה פחות זכו לתשומת ליבו. משהו פגום באישיותה שכן היא לחלוטין רואה בו מאהב ולא פסיכופט שפוגע בנשים," הביע מוטי את דעתו.
  "אם אתה שואל לדעתי, הייתי ממתין שמרירותה רק תלך ותגבר עד שתצא נגדו. עוד משהו?" שאל פרוכטניס בחומרה.
  "כן. אבל לא ארצה כרגע לשתף אותך בו עד שאחליט בעצמי איך להתמודד עם זה. גם כך אני חורג מהנהלים בכך שאני משתף אתכם." מוטי הביט בענת והיא שאלה את עצמה מדוע. נדמה היה לה שהכל מתרחש מהר מדי. עוד לפני שהיא מקבלת החלטה כיצד לפעול ברגע מסוים, כבר קורה דבר מה חדש. עד שדבר חדש זה נחשף בפניה, היא שוב מתמהמהת ואינה מקבלת החלטה נכונה בזמן, וחוזר חלילה.
  פרוכטניס קם ממקומו ואמר: "אני מבקש לעזור בחקירה ככל שאוכל, ולו רק כדי לתאם את צעדינו. ברור לך שהמתנדבות לא תשקוטנה עד שהוא לא יובא לדין. יש להן את היכולת להרעיש עולמות. תמיד חשבתי שאתה איש ישר דרך וגם עכשיו אני סומך עליך." הוא הושיט למוטי יד אך ענת הבחינה שמוטי נבוך מהמחמאה. מיד שיערה שלמוטי יש דבר מה נוסף שאולי יעמעם את דמותו בעיני פרוכטניס אם הלה ידע.
  פרוכטניס יצא מהחדר אך לא לפני שהעיף בה מבט תוכחה. גם היא עמדה לצאת אך מוטי עיכב אותה.
  "שבי. איתך עוד לא סיימתי."
  "זה ייקח הרבה זמן? כי אני ממהרת." היה לה די צער לחודש שלם מבלי שיוסיף לה עוד וכל שרצתה היה להיות עם עצמה.
  "את נבונה, אך התנהלותך שגויה. את לא מספרת לאנשים שהיו טובים אליך שהתאהבת. אני לא מגנה אותך על אהבתך הבעייתית משהו אל דבש שאותו נאלץ לזמן לחקירה מתישהו, אבל את כמו צל, רואה ואינה נראית. למה זה?" שאל בעניין.
  "אני לא יודעת על איזה חלק בי לוותר, על הסינדרלה או על הפמיניסטית. עם דבש אני נסיכה. מי יודע אם אי פעם ימצא גבר שיגרום לי לחוש כך שוב. לפחות זכיתי לכך פעם בחיים... " אמרה את שבאמת חשה. משהו בתוכה ויתר על עצמאותה ועל חופש בחירתה לטובת התחושה הרומנטית שאפפה אותה.
  "צאי מזה. את מה שלא גיליתי לפרוכטניס ושולמית אני חייב לגלות לך בלית ברירה שכן יכול להיות שדבש בסופו של דבר יכניס אותך לתוך ביתו של דרור. אם זה יקרה, רק את מבינינו תוכלי לראות כמעט הכל. אני הרי כבר מוקצה. את תהיי המצלמה הנסתרת שלנו." הוא ידע שהוא מפתיע אותה אך לא היה זה בלתי סביר שלאור היחסים המתהדקים בין דבש לבינה, היא גם תוזמן אל ביתו של דרור.
  "אבל גיתית מכירה אותי," נזכרה.
  "גיתית לא שם יותר." הפתיע אותה. הוא החל לספר במשך שעה ארוכה את מה שקרה מאז התעמת עם דרור.





פרק 13

אף אחד לא נכח בבית מלבדו. למרות שהמזגן המרכזי דלק כל הזמן, עדיין חום יולי גבר עליו והטביע אותו בשלולית זיעה. הוא התיישב על ספת ביתו המטופח בשעות בין הערביים המאוחרות וניסה להסדיר את מחשבותיו ורגשותיו בטרם גיתית תחזור. היה ברור לו שללא תמיכתה ותמיכת אמו, לא יוכל להמשיך. למוטי היו הסרטונים ומוטי כבר לא היה חבר. הוא התנחם בכך שעד לאותו רגע לא זומן לחקירה.
  "איך הכנסתי אותו בכזו קלות לחיי? תמיד עשיתי סלקציה. דחיתי גברים רבים שרצו להקיף אותי. ידעתי לברור. הייתי שוטר. אז איך לא זיהיתי שוטר?" נזף בעצמו.
  הוא הדליק את המחשב הנייח והחל לשחק ב"כדורים קופצים", משחק מחשב שחברה רחוקה של גיתית שחיפשה דרך אל ליבו, הכירה לו ומאז התמכר ומצא מרגוע בו ולא היה כמעט יום שלא הקדיש כמה דקות פנויות לשחק בו.
  הכדורים הצבעוניים קיפצו מול עיניו. מדי פעם התנגשו האחד בשני ונדמו לו כאויבים שעליו לחסל. היה זה כאילו קיבלו חיים משלהם. צבע אדום ייצג את מוטי, צבע כחול הייתה שלי. בצבע הירוק ראה את דמותו של המנכ"ל שלו שעבד בצמידות אליו ושהיה לוחץ אותו לקיר, ממש מוחץ, כדי שימכור עוד ועוד ציוד אלקטרוני ושירותים שהחברה הציעה ושכל תכליתם היה מעקב אחרי בני אנוש אחרים. צבע לבן הייתה שוקרייה.
  הכדור הלבן היה חמקמק. הוא השתלב בתוך הרקע הבהיר. היה נעלם לפרקים ארוכים. דרור היה מתאמץ למצוא אותו באופן היסטרי כמעט. הנה הופיע. הוא התבונן בו במבט חולמני, נותן לו לרחף על המסך. אחר כך ניער מחשבותיו וחזר להרהר במנכ"ל.
  מנכ"ל זה, בנימין זאב מורדי, עשה את הונו ההתחלתי בדרך עלומה. הוא הגיע ממשפחה בורגנית ממוצעת. אביו היה רואה חשבון ואמו גננת. הוא גדל והתחנך בתל-אביב. לאחר מכן התגייס לצבא, שירת במודיעין ומשם החל לסלול את דרכו לקריירה בתחום האלקטרוניקה והחשמל. ברבות הימים גם עבד כמאבטח מטוסים ושילב את שני תחומי הידע שלו כשהקים את 'סֶנס'.
  מורדי התגלה כיזם מוכשר. הוא החל למכור מוצרים ש'סֶנס' פיתחה. מערכת הביטחון הישראלית הייתה הלקוח החשוב ביותר של 'סֶנס'. אט-אט יצר לו תדמית של כוכב, אט-אט התפתחה 'סֶנס'. הוא הרוויח הון לא מבוטל וקשרים מועילים. 'סֶנס' משכה את מיטב המוחות מהצבא ומשאר חלקי מערכת הביטחון. גם מחברות ההיי-טק משכה אליה, תוך שהיא מציעה משכורות גבוהות בהרבה ממה שארגונים אחרים יכלו להציע.
  הצוותים שלו, ובפרט מנהלי הפרויקטים, הונחו לנסוע בעולם ולמכור את המוצרים הבלעדיים של 'סֶנס' לכל דורש, יהיה זה אויב או ידיד, ובלבד שכסף יזרום לחברה. דרור היה הכוכב מספר אחד. הוא הצליח במכירות בגלל חוסר מוסריותו, בגלל יכולתו לשחד אנשים במדינות שבהן פעלה 'סֶנס', למען האינטרסים של החברה. יכולתו למצוא את נקודות התורפה אצל לקוחותיו ולנצלם ללא נקיפות מצפון הועילו ללא הכר.
  פעילותה של 'סֶנס' לא גרמה לדרור ייסורי מצפון. כאן היה תמים דעים עם המנכ"ל. הצורך של בעלי שררה בכל מקום בשליטה ובקרה על אחרים היה עתיק יומין. 'סֶנס' לא המציאה אותו. ממילא התוצאה הייתה אותה תוצאה, עם 'סֶנס' או בלעדיה. גריפת הרווחים לבעלי המניות, לעובדי החברה ולו כתוצאה מאותה פעילות, הייתה חלק מאותו רעיון דרוויניסטי שבו החזק שולט, כך האמין.
  משהכירו בעולם את הצלחתה של 'סֶנס' שגלגלה מאות מיליוני דולרים ומשהוכח כי שוק האבטחה הינו בור ללא תחתית, התייצבה החברה ושורשיה הארוכים חדרו לכל מקום רגיש. בכל פעם שהומצא מוצר מסוים שהצליח להתגבר על מערכת האבטחה, 'סֶנס' מיד פיתחה מוצר נגדי המנטרל אותו וחוזר חלילה. נדמה שלעולם לא ימצאו מערכות שתהיינה חסינות לחלוטין כך ש'סֶנס' לא תחדל להיות רלוונטית. לפיכך, למנכ"ל היה ברור שהישארותה של 'סֶנס' בצמרת תהיה תלויה אך ורק בטיב אנשיה.
  המנכ"ל, המכונה בפי כל בני, מצא עצמו בחרדות תמידיות שמא אנשי 'סֶנס' ינטשוה והוא לא יגשים חלומו להיות האיש העשיר בעולם. לא שפשיטת רגל תהפוך אותו לעני, היה לו די והותר ממון בגילו הצעיר יחסית לשארית חייו, על מנת להמשיך ולחיות במנעמים. בן ארבעים ושתיים היה בסך הכל. אך זה לא סיפק אותו והוא רצה להיזכר בספרי ההיסטוריה לצד כל המיליארדרים הגדולים.
  בטחונו של דרור שבני לא יפקיר אותו וימשוך בכול החוטים הנחוצים כדי למנוע ממוטי לפתוח בחקירה רשמית נבע, בין היתר, מכך שבני היה מקבל אינספור משובים מלקוחותיו על שביעות רצונם מדרור. הם היו שולחים מטוסים פרטיים שיביאו את איש המכירות לארצותיהם ומארחים אותו כיד המלך. למחוות הללו הייתה משמעות כי לקוחות פוטנציאליים ראו והתרשמו.
  תוך כדי משחק ב"כדורים קופצים" החליט לפנות לבני בעצמו. הוא לא יכול היה לסבול יותר את המתח שבהמתנה לבאות. הוא כיבה את המחשב והתקשר אליו.
  "בני," שיווה לקולו קלילות ועליזות, "יש לך כמה דקות פנויות? חשבתי לקפוץ אליך. עלי לדון איתך במשהו." בני קבע שעל מנהלי הפרויקטים להגיע לאחוזתו במקרים שבהם השיחות היו חסויות במיוחד שכן ביתו היה מקום חסין מפני האזנות לחלוטין.
  "בוא," ענה במילה אחת.
  כשדרור הגיע, הציע לו כוס שרי משובח. זה היה בדיוק במקום. כל הדרך היה עצבני ולא פעם כמעט התנגש במכונית כלשהיא שנסעה לה בנחת לפניו. משקה חריף היה בדיוק מה שהיה נחוץ להרגעת רוחו. אכן, השרי המתוק פשט בדמו והוא התרווח על ספת העור. הוא פשט רגליו הארוכות והשריריות קדימה. השעה הייתה תשע בערב וכל הדרך בנה לעצמו את הסיפור שיספר לבני: "הייתה עובדת לשעבר שלנו שפיטרנו, כי במקום לעבוד התעסקה בנייד. בזמנו פנתה אלי לעזרה. עשיתי כמיטב יכולתי כדי שלא יפטרוה אך לא הצלחתי. לפני כמה חודשים התאבדה לאחר שהותקפה מינית, לטענת המשטרה. פתאום אני מוצא עצמי חשוד." הוא חזר בראשו על המשפט הזה שוב ושוב, מנסה לתמצת את העניין כדי שיראה חסר חשיבות מצד אחד אך מצד שני עליו להיות משכנע מספיק על מנת שבני יעמוד לצידו. הוא ידע שאם יצליח לרכוש את אמונו של בני שאף פעם לא בחל בדרך כלשהיא להשגת מטרתו, תהיה זו חוקית או לא, מוסרית או לא, קשה או קלה, יהיה מוגן מפני מהלכיו של מוטי נגדו.
  אחרי שאמר את הדברים בקול שקט ורגוע שלא הסגיר את המתח שהיה שרוי בו, בני התבונן בו בפליאה.
  "הכרתי אותה?"
  "לא חושב, היא הייתה פקידה פשוטה שהעסקנו בהנהלת חשבונות. יצא לי מדי פעם לשאול אותה לשלומה כשנתקלתי בה במטבחון או במסדרון. אתה יודע, להראות שלנו, המנהלים, אכפת מהעובדים. ההתעניינות בהם מקנה תחושת גאווה ומוסיפה למוטיבציה בעבודה. אז היא פנתה אלי כשצביקה, מנהלה, מצא שאינה מבצעת עבודתה. אחרי שהתאבדה העניינים הגיעו לשוטר אחד שטעיתי לחשוב כחברי, כי הכרתי אותו מזמן עבודתי במשטרה. הוא, כפי הנראה, בעל אמפתיה מוגזמת לנשים פשוטות. מכל מקום, הוא חוקר את המקרה ורוצה לקשר את 'סֶנס' לפרשה."
  הוא שתק כשחיכה לתגובתו של המנכ"ל. על פניו של בני עדיין נותר מבט פליאה אך ניכר היה מעיניו המתרוצצות בחוריהן שמוחו ניסה לעכל את ששמע. בני זז מדלפק הבר המואר באור רך והתיישב מול דרור. הוא נדנד את הכוס שבידו אנה ואנה בתנועות קצרות, בהיסח הדעת ונשך שפתיו.
  "אם ידבק רפש במי מעובדינו הבכירים, זה יעיב על עסקים. אנחנו פועלים במדינות שעניינים עם נשים רגישים מאד," אמר דרור, שניסה להציג את הפרשה כפרשה הנוגעת לכלל עובדי החברה. "בנוסף," המשיך, "תלונות מסוג זה יטופלו בכובד ראש במשטרה, שלא מן הנמנע תפשפש בעסקי 'סֶנס' שהשתיקה יפה להן." רק לשמע המשפט הזה שוב השתנו פניו של בני והפכו מבועתות עת שאמר לדרור: "מוכרחים למנוע מהשוטר הזה לפתוח בחקירה. אתה לא יכול לדבר איתו? אמרת שהוא היה חבר שלך. תסביר לו את המצב. אמור לו שאסור שידעו על פעילויותיה של 'סֶנס' כי זה יסכן את אנשינו."
  "דיברתי איתו כבר. לא נראה לי שזה שכנע אותו. אתה מבין, הפרשה הזו יכולה להוות מקפצה בשבילו לתפקיד רם יותר בגלל שזה 'סֶנס'." את הטיעון הזה הגה בו במקום, מודה לאל על כישורי המוכרן שגרמו לו תמיד לדעת מה לומר בזמן הנכון ובמקום הנכון. לכן המשיך ללחוץ: "צריך לדבר עם אנשים בדרג גבוה יותר, עם הממונים עליו." הוא שתק במטרה לתת להצעה שלו לחלחל במוחו של בני, על מנת שזה אכן יפעל בכיוון.
  ניתן לומר לזכותו של דרור שהיה כל כך רגיש וערני לתגובותיהם של אלו העומדים מולו, עד שלמד בשנים שעבד תחת בני כל פרט באישיותו וידע לתמרן אותו על פי צרכיו. הוא העריך את בני על בקיאותו בטכנולוגיות, העריך אותו על כישורי הניהול שלו, על יכולתו להתעמר באנשים מצד אחד ומאידך לשפות אותם בכסף על מנת שלא יעזבו את 'סֶנס'. אך דבר אחד ידע שהעיב על תכונותיו אלה, לבני אין סבלנות וסובלנות. בני היה מסוג האנשים שכאשר נתקלו בבעיה, דרשו פתרון מידי ואחת היא אם לא היה הפתרון האולטימטיבי לטווח הארוך. לכן דרור היה צריך להציג בפניו לא רק את הבעיה אלא גם את פתרונה.
  כך עשה. בני אכן בלע את הפיתיון ובו במקום התקשר לקצין משטרה רם מעלה וגולל בפניו את הסיפור. הוא ביקש ממנו למנוע ממוטי להמשיך ו"להתעסק בפרשה הנידחת."


הקצין שבני פנה אליו, יפתח, רצה לרצות את איל ההון במחשבה על עתידו המקצועי. הוא חישב ומצא שיש סיכוי לזכות באחת אפס לטובתו, כמו המחאה פתוחה שתמתין לו לאחר שיפרוש משירותו במשטרה. מיד הורה למוטי "לרדת מהחקירה". מוטי חשב לעצמו באותו יום אומלל שלא יוכל לסכן את פרנסת משפחתו על ידי סירוב פקודה וממילא לא יניחו לו אם יסרב. הוא העריך שבבוא היום שוב יוכל לחזור ולחקור בגלוי את הפרשה ואולי יזכה להביא את דרור לדין.
  את הדברים הללו אמר מוטי לענת באותה פגישה בה התוודתה בפני פרוכטניס על טיב מעורבותה בפרשה ועל יחסיה עם דבש, לאחר שהלה הלך ונותרו שניהם לבדם.
  "אחר כך, בתום ליבי, התקשרתי לקצין שהורה לי לרדת מהחקירה וביקשתי לשוחח עמו. הגעתי אליו. שמו יפתח, שוטר בשנות החמישים לחייו, ממושקף ומקריח, כרסו משתפלת לה מחוץ למכנסיו תמיד, אם במקרה תתקלי בו. מי יודע את מי תפגשי בגלל הקשר שלך עם דבש. אסור לך לחשוף דבר, את מבינה? לא כל השוטרים טובים." היא הנהנה לאות הסכמה, אבל בתוכה התרעמה על כי הוא חושב אותה לתמימה.
  "ישר אמרתי ליפתח – באתי לבקש אישור להמשיך בחקירה –לא הלכתי סחור-סחור – תיארתי לעצמי שזו סיבת הפגישה בינינו – ענה לי יפתח – האיש פגע בה, יש בידי הוכחות – המשכתיהאיש הזה חשוב למדינה. יש לו השפעה עצומה על שליטים במדינות אויב. חיסולו יגרום לאובדן קשרים איתם, קשרים שהמדינה חפצה בהם – ענה לי יפתח וחשב להתחיל בשכנוע פטריוטי," הסביר לה מוטי. הוא הרהר לדקה.
  "תביני, ניסיתי להניע את הדברים בקצב מהיר יותר – אז אתה אומר בעצם שהוא יכול להתחמק מעונש בגלל שמדינת ישראל חפצה ביקרו – אמרתי לו בכעס." מוטי התבונן בענת כאומד את יכולת הריכוז שלה.
  "יפתח היה זחוח משהו – לא. אני מתכוון שיש להניח לו בינתיים לסיים את המשימה שהוטלה עליו ורק אחר כך לפתוח בחקירה. זו לא תהיה הפעם הראשונה שאנחנו אוגרים מידע על איש חשוב ומוציאים אותו לאור כשנוח לנו – אמר לי יפתח את מה שידעתי – אתה מתכוון להניח לו להמשיך לפגוע בנשים חפות מפשע – בקושי רב שלטתי בסערת נפשי – לא. לא. דיברתי עם מנכ"ל 'סֶנס'. דרור כץ מכחיש בפניו הכול. אבל אני מכיר אותך שנים ויודע שאם אתה אומר שיש בידיך הוכחות, אז יש. בינתיים אנחנו חייבים לעכב את החקירה הגלויה. זה לא הגיע לתקשורת ולכן אנחנו יכולים להרוויח זמן. לבני, מנכ"ל 'סֶנס' ולי, יש רעיון כיצד למנוע ממנו להמשיך במעשיו עד שיסיים תפקידו בחברה – זרק לי."
  ענת זעה בחוסר נוחות. הדברים היו גדולים מכפי מידותיה של הסטודנטית, אבל מוטי רצה להמשיך בלהט בסיפורו והיא נמנעה אף מלבקש כוס מים, למרות שלרגע עצר ומיקד את תשומת ליבו בה.
  "הכל בסדר ענת? אמשיך – ומתי יסיים תפקידו? כשיהיה בן תשעים בטח – עניתי – לא. בני אמר שיזדקק לשנתיים על מנת שיכשירו אחד אחר במקומו. אחר כך לעזאזל איתו – ענה. הבנתי שהם סיכמו הכל ביניהם עד לפרטי פרטים. אחרי שהרהרתי קלות בדבר, שאלתי אותו – ואיך תמנע מהטירוף לצאת? הוא לא יחשוד כשיראה עובד חדש בסביבה? כי אם כן, מובטח לך שהוא ידע לסחוט עוד זמן – הייתי סבור שהם לא חשבו על הכל אבל הוא הפתיע אותי – או, גם זה מסודר. תשמע מוטי, יש לדרור כץ חבר שהוא מעריץ ורואה בו תאום שלו, אחד שמכונה דבש – תהיתי איך דבש יכול להועיל, אבל יפתח ענה לפני ששאלתיששאלתי – דרור עצמו הציע אותו. בפגישה שהייתה לבני ולי איתו שלשום, הובהר לו שנדרוש בכל תוקף השגחה של עשרים וארבע שעות עליו.זה התנאי שלא תפתח חקירה. הוא אמנם הכחיש בהתחלה את ההאשמות והתרעם על כך שאנחנו דורשים פיקוח, אבל מהר מאד הבין שהדיל שאנחנו מציעים לו טוב יותר מכול מה שיכול להתחולל – יפתח שתק ונתן לי לעכל את הדברים."
  מוטי שוב החשה, כאילו שגם עכשיו הוא מעכל את הדברים. הוא לגם מכוס מים. ענת עמדה להתפרץ בשאלה אך הוא מנע ממנה כשהמשיך: "כעבור כמה דקות של חשיבה מאומצת שאלתי איך זה יתבצע. כבר ראיתי נקודת אור שכן הסידור הזה אמור היה לתת לי זמן לחקור בלי לחצים נוספיםנוספים – בגלל שדרור התנה הסכמתו בכך שאף אחד לא יראה או ישמע שהוא נתון לפיקוח, החלטנו שמרגע שהוא מקיץ ועד הרגע שהוא הולך לישון, דבש ישמש כעין קצין מבחן. כיון שהוא חברו הטוב, אלו שאינם מצויים בעניינים לא יוטרדו מהחלטתנו – יפתח היה גאה ברעיון שבני והוא גיבשו, יכולתי לראות זאת על פניו."
  ענת לא יכלה לשתוק יותר כשפתאום הבינה שדבש לא סיפר לה דבר וחצי דבר ממה שסוכם איתו. הרי הייתה צמודה אליו והיו לו הזדמנויות רבות לכך.
  "ואיך זה מתבצע? כי אני יודעת שדבש לא עבר להתגורר בביתו." היא הייתה דרוכה משיווי המשקל שהתערער פתאום בין דבש לבינה.
  "לא, הוא לא עבר להתגורר איתו, תנוח דעתך. סוכם שלדרור יהיה סדר יום קפדני. הוא מקיץ כל בוקר בשעה חמש וחצי על מנת ללכת לשחות. לפני שהוא עוזב את ביתו הוא שולח מסרון לדבש לדווח על יציאתו מהבית, עדות לכך שדרור, איך לומר? מאוזן וערני. ההודעות לא ימחקו מהנייד של דבש. אשתו גיתית, גם היא מצויה בעניינים. תפקידה גם לדאוג שלא יצא בלילות מטווח ראייתה, כך שכוסו גם הלילות. אחרי שסיים את האימון עם חלק מחברי הקבוצה, אשר הוכנסו גם הם בסוד העניינים על מנת שישגיחו עליו, עליו לשלוח שוב הודעה לדבש כשהוא יוצא ממתחם הקאנטרי לביתו. גיתית אמונה עליו בטווח השעות שבע עד שמונה בבוקר. לאחר מכן בין השעות שמונה עד שמונה וחצי, כשהוא בדרך למשרדו, עליו לשלוח הודעה נוספת לדבש וממילא בעבודה כולם רואים אותו וכך הלאה נמשך היום תחת השגחה מתמדת."
  בשלב זה ענת החלה להבין מדוע מוטי חשף בפניה את הסידור. אבל מה שהמם אותה יותר, היה שצדק כשאמר לה שאינה יודעת הכל על דבש. דבש לא סיפר לה על מחויבותו החדשה. היא רצתה להאמין שהוא ביקש לגונן עליה... ואולי גם על תדמיתו בעיניה, אך טעם מר עלה בפיה.
  "מן הסתם," אמרה במרירות, "אילולא היה הדבר רציני ואילולא חשדו שאין עשן בלי אש, לא היו טורחים להעמיד לו שומרי סף, אלא פשוט זורקים אותו לכלוב. בכל אופן, זה מסביר מדוע דבש היה טרוד כל כך בהקלדת הודעות בנייד שלו. לתומי סברתי שהוא בסך הכל משתעשע איתו."
  "אני מבין אותך. לא מרחם עליך, אבל מבין את כעסך. אלא שאני מתחנן בפניך לא לשפוט את דבש לחומרה. בסך הכל, ואיני אומר את זה מתוך אינטרס צר שלנו, המשיכי להיות חברתו כדי שגם את תביני לעומק מה עולל דרור בימי חייו. דרך הפרשה הזו תגיעי להכרה ריאלית של מצב היחסים בין גברים ונשים, שאין הם שחור ולבן."
  "גם אם אני מקבלת את דבריך שאין רק רע ואין רק טוב, עדיין איני יודעת עם מה עלי להסכית ומה יהווה קו אדום מבחינתי שלאחריו לא ארצה יותר במערכת יחסים עם דבש. עד שאחליט, אני מעדיפה שהכול יישאר כמות שהוא. הייתי רוצה שתמשיך לפרט איך הסידור יתבצע במדויק בהמשך היום על מנת שאהיה דרוכה למקרה שמשהו יחרוג ואוכל לדווח גם לך. אני מעורבת רגשית עד מעל לראשי בפרשה, אבל אלוהים עדי שלא אתן לזה לפגוע בחקירה או בי. זאת אני מבטיחה לך."
  מוטי התבונן בה לדקה נוספת. הוא וידא שנרגעה מעט ושדבריה נאמרו לא רק מתוך דם ליבה אלא גם מתוך תכונת היושר שבה. רק אז נענה לבקשתה והמשיך: "הוא נוהג להגיע למשרדו בין השעות תשע וחצי לעשר ואז שולח הודעה לדבש. אחר כך בין השעות שתיים עשרה לאחת הודעה נוספת. כשהוא שם פעמיו לביתו בסביבות חמש וחצי עד שש בערב, הוא שולח לו עוד הודעה. כשהוא מגיע לביתו בין השעות שבע וחצי לשמונה, עוד הודעה. אסור לו לעזוב את ביתו בשום אופן מרגע שכף רגלו דרכה בו. גיתית מוודאת שהדבר יתבצע. רק כדי שנהיה בטוחים שהוא אינו נופל שוב להזיותיו, עליו לשלוח הודעה אחרונה לדבש לאותו היום בין השעות עשר לעשר וחצי בערב. באותה שעה עליו גם להודיע לקבוצה אם יגיע לשחות עמם למחרת אם לאו. אין נמענים, או נכון יותר, נמענות, בנייד שלו, מלבד אלו שאישרו לו."
  אחרי ההסבר הארוך הזה שתק וחיכה למוצא פיה. משלא אמרה דבר ורק מבט מתקומם על פניה, אמר: "שאלתי את יפתח איך הכל נשמע קל... יפתח לא ענה לי, אבל לזכותו יאמר שהוא נתן לי את האופציה להתנגד למהלך. חשתי נאלץ, בלית ברירה, להסכים לסידור שהובטח לי שהוא זמני בלבד."
  "שולמית לא תאהב את זה," הגיבה ענת.
  "אני לא שלם עם זה כלל וכלל. יכולתי לעמוד בלחציו של יפתח, אבל חינכו אותי שביטחון המדינה חשוב. ממילא חשבתי שאני רק דוחה את הבאתו לדין בשנתיים ותו לא." הוא שתק והיסס אם להמשיך. לבסוף הוסיף: "בלילה חלמתי על שלי. בחלומי לא הייתה כועסת. דימיתי חיוך מסתורי על פניה כמאשרת את הדיל שנרקם. זה היה אמנם רק חלום, אך חשתי שהיא נמצאת לצידי. בנוסף, אני מבטיח לך שגם המנכ"ל שלו רוצה לראות אותו מחוץ לטווח ראייתו. חתיכת דילמה יצר לנו דרור."
  "אני לא מאמינה בחלומות. כיצד הם בטוחים שדרור כץ אשם?" השאלה צצה במוחה של ענת בהבזק. הכל נראה לה קר כל כך, מתוכנן כל כך, לעומת הפשע הגדול.
  "מיקי. נודע לבני על קרבתה לדרור. יפתח סיפר לו. בני קרא לה למשרדו ביום שלמחרת. היא התוודתה שידעה על הקשר האסור בין המנהל לעובדת הזוטרה. ביקשה שיחוסו עליו. אמרה שתסכים לעשות כל שביכולתה על מנת לעזור לו. אישה משונה."
  "אולי היא המפתח לתיבת הפנדורה שלו. אולי יפתח יצליח לחשוף יותר מאיתנו... " הרהרה בקול.
  "את יפתח לא מעניינת החקירה. מה שמעניין אותו, הוא לסלול את דרכו לתפקיד הנחשק הבא. עדות שלא מונחת בפניו, כמוה כחוסר עדות. מיקי עדיין לא חתמה על שום הצהרה. הוא בנה את סדר יומו החדש של דרור עם בני כי הלה לא יכול היה לשאת חבלה בפרויקט שדרור עסק בו, תחת לעשות דברים לפי הנוהל ולהגיש מיד כתב אישום. כאמור, בלית ברירה הסכמתי לסידור הזה. עתה, כדי להיות בטוח שהוא אכן נאכף, אשתמש בך." הוא התבונן בפניה החיוורים.
  "לפני שאני הולכת, מה גורם לך לחשוב שאם אגרר לביתו של דרור לא אפגוש את גיתית?"
  "תחושה בלבד. היא יושבת על חבית נפץ, עצבנית ומבולבלת. כיון שאופייה אינו חזק ויצוץ בוודאות קש שישבור את גב הגמל, אני חושב שתיקח את רגליה ותעזוב, ולו לכמה ימים. אני משער שדבש מיד ירוץ למלא את מקומה. כיון שאינו יכול בלעדיך, הרי שיפציר בך לבוא עמו. עד אז אין סיכוי שיכניס אותך לקלחת הזו. הנה, עד עתה נמנע מכך ולא בכדי."





פרק 14

בשבועות שלאחר מכן, דרור היה "ילד טוב". הוא עמד בזמנים והפנה ראשו לצד השני בכול פעם שאישה שמצאה חן בעיניו נכנסה לטווח ראייתו, על מנת שלא יתפתה.
  עד שבני ויפתח הופיעו בפתח ביתה, גיתית חשה שהיא חיה על אי בודד וכל שנאמר על דרור, כאילו נאמר על זר. הופעתם הבהירה לה שרגשותיה כלפי בעלה מנעו ממנה מלראות את הסימנים. עתה הונחו לפניה עדויות ולא הייתה דרך להתכחש להם. אהוב ליבה סבל מהפרעה כלשהי באישיותו שגרמה לו להיות רך וטוב אליה, אך אלים כלפי נשים אחרות. פירושו של דבר שהיא נדרשת עתה להסדיר רגשותיה כלפיו מחדש. פתאום חשה בודדה מאד. למרות שהציגו בפניה סידור שעל פניו נראה שיחלץ את בעלה בשן ועין, תוך בקשה ממנה לסייע, ידעה שלעולם לא תביט בו באותן עיניים מעריצות כבעבר.
  אחרי שבני ויפתח הלכו לדרכם ונחתם הסכם הסידור, התיישב דרור מול המחשב ושיחק ב"כדורים קופצים". הבעת פניו הייתה כשל ילד המנותק מהסובב אותו ומרוכז רק בצעצוע חדש שקיבל.
  היא עמדה והתבוננה בו. היא חשה שלא הייתה לה דרך להחזיר את אמונה בו. מרירות קלה עלתה בה כשהבינה את המחיר ששילמה עבור האידיליה המזויפת. הרי ויתרה על עצמאותה בגלל התכונות הנעלות שחשבה שהיו בו. עתה עליה לקבל החלטות בעצמה ואיך תוכל לקבל החלטות לבדה אם מעולם לא קיבלה בעבר? הרי הוא לקח אותה מבית הוריה והיה לחבר הראשון והיחיד שלה. הוא גרם לכך שתהפוך להיות תלויה בו, גרם לה להתכנס בדלת אמות ביתה וגם כששהתה במקום עבודתה הלא מעניינת ולא משמעותית, דאגה להתרחק מכולם וניסתה לעבור עוד יום מבלי לחשוף את עצמה, מבלי להיפתח לעולם, להישאר בתוך כלוב הזהב...
  נדמה שהשנים לא הקהו את רגשותיה כמו אצל נשואות אחרות שהכירה. היא לא חפצה להתחזק, להביע דעה משלה שתהיה מנוגדת לדעתו. היא לא חפצה לוותר על כל מנעמי החיים שהביא עמו. היא אהבה שהוא חוזר אליה מהעולם הגדול עם שלל סיפורים המאדירים אותו. אך עתה היא משלמת את המחיר על שלא רצתה לפקוח עיניה.
  "הכיצד הצלחתי להתעלם ממה שנודע לי, מהשוטטויות שלו בלילות, השהיות הארוכות שלו בחו"ל, מנשים אחרות שראיתי מתחנחנות אליו וחשבתי שיעמוד בפניהן, כי ראיתי עצמי נעלה מהן? טיפשה, טיפשה, טיפשה... "האשימה את עצמה במר גורלה.
  לאחר כמה ימים החליטה לזמן את שרה, דלית ורחל לשיחה. הדבר נבע ממקום חדש שגילתה בתוכה וקראה לו 'נחישות'. היא הייתה נחושה לערב את הנשים שלידן חשה כל השנים כפחות טובה וניסתה להשתפר על ידי הליכה בדרכן.
  כשסיימה לעדכן אותן על הסידור, שרה בכתה חרישית וגיתית פתאום ראתה את הזִקנה שקפצה עליה. רחל התכנסה בתוך עצמה. גיתית חשה בוז כלפי הרופאה בזוכרה כיצד התייחסה אליה. דווקא דלית תקעה בה מבטים מעודדים. גיתית נתנה לה חיוך סמוי קטן שאמר: "צדקת."
  גם הבנים נקראו לשיחה עוד לפני ששרה, רחל ודלית עזבו. הם היו מבוגרים דים ולא היה טעם להסתיר מהם את המתרחש. על פניהם הופיע מבט קשה שלא הותיר ספק בליבה שמשהו נורא מתחולל בתוכם ורק מפאת חינוכם אין הם חושפים רגשותיהם. מכנרת חסכה את העניינים. בפעם הראשונה בחייה חשה דחיפות להגן על בתה מפני בעלה. גם זה לדידה היה רגש חדש.
  הייתה תחושה של עצב בחדר. דווקא גיתית נטלה את השיח לידיים וניסתה להיות ריאלית: "בתחילה, כשנחשפתי לשלי, הייתה בי תרעומת עליה. האשמתי אותה בליבי בחוסר מוסריות ובחמדנות ואמרתי לעצמי שכל מה שבא על שלי, בא בגלל התנהגותה. אלא שמותה והעובדה שלא ניתן להסתיר יותר את מעשיו ולהמשיך כרגיל, העמידו בפני בפעם הראשונה את עומק השפעתו ההרסנית של בעלי על חייהם של אחרים. פתאום רציתי להסתגר בתוך עצמי מעומק הבושה על מעשיו, לברוח. על כן, כיון שלא התעוררתי בזמן ומנעתי ממנו עוד מעשים רעים, אני עומדת מולכן ומודה באשמה בחלק מהתדרדרותו ומודיעה שאשתדל לתמוך בו ככל יכולתי... עד קצה גבול יכולתי. איני מבטיחה שלא אצא מדעתי ואולי בכל זאת לא אוכל להכיל דברים, אבל לעת עתה, אם לא יתגלו מעשים רעים נוספים שעשה, אני פה." היא אמרה את הדברים בכנות המרבית כיון שרצתה שידעו כולם שאין היא יותר מובנת מאליה.
  אחרי דקות ארוכות של שקט ועוד התייפחויות מצד שרה, רחל קמה ולקחה את צרור מפתחותיה מעל השולחן. היא נאנחה, עמדה והעבירה את הצרור מידה האחת לידה השנייה בהיסח הדעת. היא התבוננה בשרה ואחר כך בגיתית במבט קשה ומהורהר. ניכר עליה שכיון שידעה שבגד בעבר וחשבה שבזה הסתיים העניין, הייתה המומה מכך שהגבר שהייתה לו לאם שנייה מיום היוולדו, סבל מסטייה כה חמורה. היא העיפה מבט חמור לעבר שרה שחשפה בפניה קודם לכן שדלית והיא ידעו ושתקו כל הזמן. שרה אף שלחה אותו ליחיאל, שהיה פסיכולוג מחוג מכריה של רחל ונתנה בו אמון שירפא את בנה וישמור סודו.
  "אני מצטערת. אני קודם כל רופאה," אמרה לשרה, "אני אהיה זמינה לכם לבעיות האמיתיות שעוד עלולות לצוץ. אך בכל הנוגע לקשרי עמכם, אני מצטערת, אך עלי להתרחק לפחות לפרק זמן כדי לעכל את העובדה שחשבתי שאני מכירה את המשפחה ופתאום הסתבר שלא." היא התבוננה בגיתית ודלית ואמרה להן: "אם תצטרכנה משהו דחוף, אל תהססנה להתקשר," ניגשה לשרה, נישקה אותה בצורה רופפת למדי על לחייה והלכה משם בהליכה איטית כדי לא להראות נסה כל עוד נפשה בה.

***

הסידור שבני ויפתח רקמו לדרור, הגם ששינה את אורחות חייה של המשפחה, הביא גם לשקט יחסי אחרי הסערה. דרור נראה כמנותק רגשית לגמרי מהאירועים, כמו אדם ששומע שקרה אסון בארץ רחוקה שמעולם לא עניינה אותו, תוך שהוא עסוק בדבר מה לא שייך.
  גיתית החלה לתהות הכיצד, למרות מוחו החריף, לא ראה בניכור שחש כלפי מצבו, מצב לא תקין. היא העזה לשאול אותו על כך. הוא ענה לה באדישות: "וכי אני רצחתי אותה? היא התאבדה. בסך הכל פיתתה אותי, באה מרצונה, רצתה את זה. מדוע מאשימים אותי?"
  "אולי לא קראת את הסימנים נכון? אולי היא בסך הכול הייתה אישה פשוטה עם חור שחור וריק בלב שלא היו לה הכישורים הנדרשים למלא אותו, ואתה, אפילו מבלי משים, הענקת לה תקווה ולא ראית עצמך אחראי למה ששידרת?"
  "עזבי אותי. זה לא שייך אלי. זה המוטי הזה, אולי מתוך קנאה בי, אבל הוא זה הרודף אותי." הוא המשיך לשחק במשחק המחשב והיא שתקה. היה ברור לה שבאמת האמין במה שאמר.


דרור התרגל לסידור החדש ואף נאות לבלוע תרופות פסיכיאטריות שיחיאל רשם לו. הוא לא חש בודד או מבודד. משפחתו הייתה שם ולמרות שהיה ברור לחברי הקבוצה שיתושאלו מתישהו על ידי המשטרה, עדיין אהבו וסבבו אותו ולא חששו מחקירה זו או אחרת.
  "דרור הוא ספינה שעלתה על שרטון," אמר דבש לגיתית, "אפשר לתקן ספינות כאלה." היא הודתה לו על תמיכתו בבעלה. חבריו אלו, היו האנשים היחידים שבטוחים שמעשיו אינם כה חמורים. כעת הם אף הפכו להיות גורם משמעותי יותר בחייו. בפרט דבש שהוטל עליו להשגיח על בעלה. היא ידעה שיעשה זאת בנאמנות רבה, תוך כדי שמירת סודו.
  בכל זאת הקבוצה החלה להיפגש פחות ופחות כיון שדרור לא יכול היה לשהות בחברתם כל כך הרבה שעות. הם עצמם היו חסרים את האנרגיות שלו. השהייה בבית והתרופות שגיתית דאגה שייטול, דיכאו את יצריו ואט אט הפך לפסיבי ושתקן.
  לאחר שלושה שבועות, כשהסתיו כבר עמד בפתח למרות רוחות המדבר החמות, גיתית הבחינה שדרור גידל כרס קטנה, אות לכך שלא היה אכפת לו יותר אם בטנו תהיה שטוחה אם לאו. כיון שלא אפשרו לו לטייל בחוץ או לצאת לכל פעילות אחרת ליותר משעתיים בסופי שבוע ועליה הוטלה החובה לצאת איתו, מצאה נחמה בבישול, טיגון ואפייה.
  לא נעלמו מעיניה שיערות אפורות שהחלו לבצבץ על ראשו ובזקנו שגילח בקושי רב בימי חול. בכל זאת היה צריך להראות מכובד במקום עבודתו שהרי שם, חוץ מבני ומיקי, אף אחד לא שיער את המתחולל.
  בבית נהג ללבוש את אותן מכנסי טרנינג בצבע בורדו שפעם היו חלק ממותג יקר שרכש בחו"ל והלמו אותו בזמנו. עתה נותרו מהסט רק המכנסיים שדהו. בד הפוטר שממנו היו עשויות נחלש והתקשה. גיתית ידעה שלפני כל השערורייה, דרור לא היה מניח לבגדיו להפוך למרופטים כל כך. הוא היה משליך אותם מיד לפח. כל כך דאג להופעתו אז. עתה לא היה אכפת לו יותר.
  הוא הפך לפסיבי. עיניו היו כבויות. מדי פעם כשדניאל שהיה עתה בן שמונה עשרה ועמד להתגייס לצבא, היה עומד לידו, דרור היה מחזיק לו את הכתף כרוצה להישען עליו. גיתית ידעה שהוא מאבד מדי פעם את שיווי משקלו כשהוא עובר ממצב של ישיבה למצב של עמידה, כמו הזדקן בן לילה.
  היא לא אהבה את מה שראו עיניה. מחשבות מרירות החלו להתפתח בה ותחושה שהחיים רימו אותה, החלה לקנן בה. כמעט את כל שנותיה הקדישה לו. הוא הבטיח להביא אותה לפסגת העולם. במשך שנים אף נדמה היה שהם הגיעו לשם. היא חלמה על היום שבו הילדים יגדלו והיא תישאר לבדה איתו, כסף לא יחסר להם והם יחיו כמו זוג צעיר בתחילת דרכו, רק ללא דאגות אי הודאות. היא ראתה את שניהם טסים מסביב לעולם. דרור יקודם לתפקיד בכיר יותר, היא תפתח עסק לשירותי עיצוב פנים, חלום שהחביאה כל השנים. היא חשבה לממשו מיד כשכנרת תהיה עצמאית יותר ותוכל לחמם את ארוחותיה בעצמה, לחזור מבית הספר בגפה ובסך הכול, מבחינת חופש תנועתה של הילדה, לא תהווה נטל על גיתית. הכול תוכנן אצלה לפרטי פרטים במשך השנים בחדווה עילאית. מעולם לא עלה בדעתה שבמקום כנרת, תאלץ לטפל בדרור. היה זה מסוג הדברים הבלתי צפויים שהבריות לא אהבו שיפריעו לחלומות הוורודים שלהם ולכן נמנעו מלהתכונן להם. גיתית חשבה כמו כל הבריות.
  במקום לילות אהבה סוערים, הוא ישן לידה ונחר נחירות עזות. במקום להקדיש את כוחה ומרצה וזמנה להקמת העסק, הייתה עסוקה בהשגחה שלא ישוטט בלילות במכוניתו ברדיפה אחרי נשים. בגלל שתי הסיבות הללו בקושי הייתה עוצמת עין. היא הייתה מייחלת שיתעורר כדי שנחירותיו שהיו חדשות לה, יפסקו. אך מצד שני, אם תעיר אותו בעצמה, הוא עלול לצאת לשוטטות ולא יהיה בכוחה לעצור בעדו. בגלל זה הייתה כה עייפה ומתוסכלת רוב הזמן.
  בתחילה ניסתה לשכנע עצמה שהיא עוזרת לאהוב ליבה החולה ותלך אחריו באש ובמים כמו שהבטיחה לו אין ספור פעמים. אך כשהייתה רואה אותו שוכב על הספה פסיבי, בפרט בימי ששי ושבת שבהם לא עבד, היה מתעורר בה רוגז שהלך והתעצם, על מר גורלה.
  באחת השבתות הגיע איתי החייל לסוף שבוע מבסיסו הסגור, ראה את פניה של אמו מביטות בכעס על אביו שהיה שרוע על הספה בסלון, רגליו ארוכות מאורכה של הספה, פיו פעור וזרועותיו, האחת זרוקה לכיוון הרצפה והשנייה מונחת על מסעד הספה ברופסות, לא עצר בעצמו וצעק בבדיחות: "אני בא לביקור ומה אני מוצא? איש מת בסלון שלי! איש מת!" בגלל הצעקה דרור התעורר בבהלה, הבין שזו מהתלה ואת כעסו הפנה כלפי גיתית.
  "זה החינוך שלך!" צעק, "חוסר הנימוס, זה החינוך שלך!" הוא קם ממקומו כולו רושף זעם ופנה למטבח שהיה המשכו של הסלון, מזג לעצמו כוס מים כשהוא שומע את איתי מגחך והחל לטפס במדרגות לחדרו.
  גיתית זעמה. "אתה מדבר על חוסר נימוס? אתה?! האיש שאחראי לפשעים נוראיים?" צעקה לו. הוא עצר מלכת על המדרגות והסתובב אליה במבט מזלזל. שנאה ודחייה ממנו מילאו אותה בפעם הראשונה בחייה. היא המשיכה לדבר אליו, אך הפעם בקולה הטבעי השקט שנדמה שבפעם הראשונה בחייה גם היה מאיים: "אם עוד פעם אשמע ביקורת עלי או על הילדים, אני נשבעת שאני קמה ועוזבת ומניחה לך להתמודד עם המציאות האיומה שלך לבדך. אף אחד לא חייב לך כלום. אתה שומע?"
  "איך את מעיזה? אישה פשוטה ללא כבוד, אנורקטית, שיער בלונדיני חלק מזויף שנראה כמו קש, חזה שנראה כמו שני כדורי רגל מרופטים. תסתכלי על עצמך, אילולא היית כל כך מזויפת יכול להיות שלא הייתי מחפש אחרות." פניו היו מלאי בוז כשאמר את הדברים. ראייתו החלה להתערפל פתאום והוא דיבר לא לעניין. עיניו הפכו לאטומות ומנותקות ונראה היה לה כמו הפך לחייזר. היא נבהלה.
  "שוקרייה אשתי, שווה פי מאה ממך," מלמל.
  "מה?" שאלה מבולבלת. נדמה שהשם היה מוכר לה מאז ומעולם, אם כי הייתה בטוחה שמעולם לא שמעה אותו.
  "שוקרייה, אשתי, היא נותנת לי לעשות בה מה שאני רוצה ואומרת תודה. היא מעריכה אותי. מי את? סתם מכשפה שבאה להרוג אותי," מלמל כשעיניו מצועפות. הוא קיפץ מכאן לשם על המדרגות.
  גיתית הבינה שבעלה יצא מדעתו ומיד חייגה לשרה שהזעיקה את יחיאל ואת רחל, למורת ליבה של האחרונה. שלושתם הגיעו מיד. יחיאל הזריק לדרור המשתולל זריקת הרגעה ועזר לאיתי להעלות אותו לחדר השינה. משנרדם ירדו חזרה לסלון.
  גיתית ישבה על הספה ורעדה מבכי. שרה שלא רצתה שתישבר כי דרור זקוק לה, הביאה לה כוס מים וניסתה להרגיעה. רחל ישבה על הכורסא ממול ושתקה. כששרה יצאה מהחדר לבדוק את שלומו של בנה, פנתה לגיתית בקול שקט: "את צריכה לעזוב אותו כדי להציל את חייך וחיי כנרת. לדרור כבר לא תהיה תקנה כי אי אפשר יהיה שיחיה לאורך זמן בסידור מעין זה. יגיע הרגע שמישהו או משהו יגרמו לכך שיפגע באשה כלשהי נוספת ויפיל את כל מי שידע ושתק. עם כל הכבוד לחברות הקרובה רבת השנים בינינו, אני לא אהיה שם." אם כי גיתית ידעה שצדקה, לא עזבה באותו הרגע. אך הרגע שהמכבש לחץ על דרור הגיע אחר כך ושוב אי אפשר היה להגן עליו מפני עצמו.


בחשכת חדרו, אחרי שהשאירו אותו לבד, חזר הזיכרון של אותו היום, זיכרון שחי בתוכו כל הזמן, זיכרון ששימר. בכל פעם שחייו המסודרים איימו לחנוק אותו, הזיכרון הוציא אותו לחופשי. בזיכרונו חזר להיות שוב הנער בן החמש-עשרה שהתבונן ולא הגן וכיון שלא הגן, מיצב עצמו בצד הפוגעות. באותה שעה חש כוח ושליטה מענגים, תחושה שחיפש אחר כך לאורך כל השנים שבאו.
  בעבר עוד הבין שתחושותיו אינן תקינות. לכן, בכל פעם שרסיסי זיכרון מאותו אירוע הופיעו לנגד עיניו, הגבר ההגון שבו היה נבהל ומבריח אותם, נחוש בדעתו לא להניח להם לשלוט בו. אך בשכבו עתה במיטתו, חלש מהכדורים שטשטשו אותו, לא עמד לו כוחו להדוף אותם. גופו השתתק למרות שניסה לקום. הפחד להישאב לתוך מנהרה שחורה שמעברה האחר יפגוש אותה, את שוקרייה הילדה הרזה, מוזנחת ובוכייה, היה הפחד לפגוש את עצמו. כך נאבק דקות ארוכות בין הרצון לשכוח ובין המשיכה שהחיה שבו אפשרה לו, לפריקת כל עול.
  לבסוף נכנע לזיכרון. הדיונות והשיחים היבשים המעטים שצמחו בה, החלו להיות ממשיים יותר ויותר. תחילה ראה אותם במעורפל בעודו מודע למציאות שמסביבו. אך אט-אט נמוגה המודעות והמרחב שבו חי נעלם לטובת הזמן והמקום ההם. הוא החל לראות מול עיניו שתי נשים גוררות ילדה צורחת ובוכה לאורך החולות. כשהן התקרבו, ראה שלמרות שהאחת מבוגרת מאד ואילו השנייה צעירה ממנה בעשרים שנה לערך, דמו אחת לשנייה. הן היו לבושות זהה, גלביות מצמר כבשים גס ומטפחות לבנות גדולות כרוכות סביב שיערותיהן, עוטפות את צווארן וחלק מסנטרן.
  כשהן התקרבו, התיישב מסוקרן על החול מאחורי שיח לצידו של חברו הבדווי טאלב שעטה חיוך נלהב מעט, מרוגש כמעה שדרור לא הבין את פשרו. את טאלב הכיר רק שנה קודם לכן ועל כן פטר את חיוכו בהבדלי תרבויות. כפי הנראה כך הביע מבוכה שהרי לא היה דבר משעשע במראה, חשב אז.
  כשהנשים התקרבו עוד יותר, דרור הבחין שהילדה, למרות שהייתה נמוכה ורזה מכפי גילה, חצתה את העשור הראשון לחייה. עיני האיילה החומות הגדולות שלה היו פעורות באימה. דמעות זלגו על לחייה המלאות שהיוו ניגוד גמור לגופה הכחוש.
  כל אחת מהנשים אחזה בפרק כף יד אחת של הילדה, עד שלבסוף, אחרי שהתמקמו בינות לשני שיחים, עזבה המבוגרת את ידה של הילדה והוציאה סכין מתוך שק בד תוך שהיא צועקת על הילדה בערבית שתשתוק, ועוד מילים שנשמעו כדברי תוכחה. דרור לא הבין מה האישה אמרה לילדה וקילל עצמו ששמע בקול שרה ובחר ללמוד צרפתית כשפה שנייה ולא ערבית.
  הוא צמצם את עיניו והתמקד בהן. צרחותיה של הילדה איימו לפוצץ את ראשו, ראייתו נתערפלה, גופו חווה גלי חום והוא כמעט איבד את הכרתו. כשהתעשת כעבור כמה דקות, ראה שהחול הזהוב שמסביבה של הילדה הוכתם בצבע אדום. פיו נפער למראה הדם. לפתע שמע דממה. הוא היה נער חזק מאד אבל כשרצה לקום ולרוץ לקראתן במטרה לעזור לילדה, לא יכול היה לזוז. הוא ראה את האישה הצעירה מרימה את הילדה המעולפת בזרועותיה, נושקת לה על מצחה ומדברת אליה ברכות. הוא שמע את טאלב מגחך בשקט ושאל בקול רועד מבלי להוריד את מבטו מהילדה, מחשש שאם יעשה כן תעלם לו לנצח: "מה קרה?" כולו רטוב מזיעה, "מה הן עשו לה?" טאלב שתק לרגע במבוכה.
  "נגיד שהיא לא תרצה גבר לעולם," אמר והרצין.
  "וזה טוב?" שאל דרור בתמימות. פתאום הבין מה הן עשו לה.
  "זה חשוב," ענה טאלב באותה נימה רצינית.
  "למי זה חשוב?" דרור היה נסער.
  "לבדווים," ענה טאלב וזע באי נוחות, "אבל אני לא מסכים עם המעשה," הבהיר את עמדתו החדשה. נראה שרצה מאד בחברת הנער מהיישוב העשיר השכן, יותר משרצה בשמירת המסורת. לעתים רחוקות נזדמן לבדווים לקשור קשרים חבריים עם היהודים "הלבנים," אמר פעם לדרור.
  דרור לא זכר אף פעם כיצד הגיע הביתה, אם היה זה במונית או באוטובוס, אם ברגל או בטרמפ. כל מה שזכר היה שכאשר הגיע, דלית נכחה בסלון. היא לבשה שמלה וורודה, עטורה מלמלות וסרטי משי ששרה קנתה לה לכבוד יום הולדתה החמישי.
  הוא עמד בפתח והתבונן בה מתנועעת מול המראה במבואה, תוך שהיא שרה לעצמה בעליצות. למראה אחיה פרוע שיער ולבושו המקומט, השתתקה לרגע בהפתעה. אך מבטו הקפוא, עיניו הפעורות שננעצו בה במבט מזרה אימה, הבהילו אותה והיא רצה לחדרה. אחרי שנים תודה שזה היה הרגע ששינה את יחסה לאחיה לעד.


מרחוק שמע את קולותיהם של בני הבית. ראשו המיוזע היה שמוט לצד המיטה. גם עתה, כמו לפני שלושים ושש שנים, חש מבויש על הריגוש שפקד אותו לנוכח סבלה של ילדה שהועלתה כקורבן על מזבח שימור מסורת קדומה. אמנם הזיכרון היה רדום שנים, אבל כשכנרת נולדה חזר אליו ולא עזבו מזה אחת-עשרה שנים. הריגוש שחל בו כשראה בפעם הראשונה את נשות ביתו מחתלות את בתו התינוקת, היה הגורם לכך.
  לאחר מכן, אותה הזיה החלה לפקוד אותו בתדירות גבוהה יותר, בכל פעם בעוצמה הולכת וגדלה. דרור לא יכול היה להדחיקה עוד. הוא החל להתמכר אליה, עד כי בימים שהיה יציב וכבוי ולא חש רצון לברוח מחייו, כמעט האמין שנרפא ונפטר ממנה. אך פתאום, בשנייה אחת, הזיכרון היה שב אליו, פיצל את אישיותו לשניים, האחד דרור, איש המשפחה המסור והיפה והשני דרור, שחיפש את הילדה הפגועה בכל אישה שתסב לו עונג עילאי. אך אם דימה שמצא אחת כזו, ברי היה לו שהוטל בה מום, ברי היה לו שלא תרצה אותו או אחר לעולם. דחייה מצד אחת שכזו שראה כפגומה ממילא, נתנה לו לגיטימציה לפעול כרצונו.





פרק 15

כל אותו הלילה ישבה שולמית וקראה את רשימותיו של פרוכטניס, חזרה וקראה אותם שוב ושוב. זו הייתה הפעם הראשונה שעלעלה בהן ביסודיות מאז שהגיש לה אותן. עד אז בטחה במשטרה שתעשה את עבודתה נאמנה. היא לא חשבה שיהיה לחברות העמותה צורך במעורבות מיותרת שעלולה רק לחבל. עתה הרגישה כמו אדם שמתעורר מאשליה מתוקה למציאות הדורשת התמודדות. כמה הייתה מבכרת להתעורר ולא לראות את תוספת הנטל הזו עליהן.
  פרוכטניס כתב חוות דעת על כל אחד מהאנשים הסובבים את דרור. אחרי שקראה פעם ועוד פעם את כל הרשימות, הגיעה למסקנה שמוטי צדק, אנשים שהקיפו את דרור לא היו מוכנים להירתם לעשיית צדק ככל שמדובר בוויתור על האינטרסים שלהם.
  היא החלה לחדור לנפשו של דרור, הבינה את הצורך שלו לשוטט בלילות כי רק בשעות שחבריו ובני משפחתו ישנים, יכול היה לשחרר את המתח שהיה קיים בתוכו בעוצמות לא רגילות. היא למדה שהיה מתרברב בפני חבריו על הישגיו בתחום שבינו לבינה, פן נוסף של אישיותו המוקצנת. אילולא התרברב, ספק אם היו יודעים מחצית ממה שידעו, ספק אם הייתה להם התקווה לתבוע אותו. מערכת המשפט קשוחה ופוסקת לפי ראיות ולא לפי תחושות או רכילויות, ידעה.
  עד שהבוקר הפציע, הגיעה להחלטה שתנצל את התרברבותו. משרדי הארגון היו ריקים מאדם, מלבדה. השעה הייתה מוקדמת אבל היא כבר ידעה מה עליה לעשות. היא התקשרה לפרוכטניס.
  "הגיע הזמן לפעול. אני מחכה לך." פרוכטניס שמע את קולה. היא הייתה שלווה. שולמית הייתה הכי מסוכנת לאויביה כשהייתה במצב של שלווה. רק אז מוחה פעל כמו מנוע רב עוצמה, מתודלק על ידי רגשות של צדק ואחווה נשית. מאז היותה סטודנטית למשפטים ידעה שתעסוק בפלילים ולא סתם פלילים, אלא בנפגעות התעללות מצד גברים. אולי היה זה משום שאמה הייתה נפגעת בעצמה, חיה בצל הטראומה הרבה שנים אחרי שהמתעלל, אביה של שולמית, כבר לא היה בין החיים.
  היא הוסיפה להתקשר גם לטובה, לענת, לטוני, לאורה, ללבנה ולעוד כמה מתנדבות. הן באו, בין אם ממשמרת לילה ובין אם מביתן.
  כשהגיעו כולן, נעמדה מולן כמו מורה בכתה וחיכתה שכל תשומת ליבן וליבו של פרוכטניס תוסב אליה. אז החלה: "גם אתם, גם אני, זכינו להכיר אותו בחודשים האחרונים. מדובר באדם בעל פרצופים רבים, אדם שיודע להפריד בין תחומי חייו. אחד פרצופו בקרב משפחתו, שני פרצופו בקרב חבריו ושלישי פרצופו ב'סֶנס'. אבל האמיתי שלו, מי שהוא באמת, מקום שם לא העמיד פנים, היה כשביצע עבירות. שם הסתתרה המהות האמיתית שלו. בשיניו הצחורות לא תראו כתמי דם מנגיסה שנגס בבשר החי ממסכנה תורנית כלשהי. הוא ידע לנקות אחריו היטב, ידע להשתמש בסביבתו למטרותיו. כאן אני מגיעה לעיקר, הוא לא היה מבצע בשלי את מה שביצע אילו קם אדם אחד הקרוב אליו, בטרם מעשה, ומנע זאת ממנו. אדם אחד בלבד ממקורביו, היה דרוש כדי למנוע את הפשע הזה. לא היה אחד שיגן על שלי מבעוד מועד. מקורביו עצמם לא היו מאוימים ממנו, אז למה להם להתערב? אנשים מן היישוב, עאלק." שולמית הייתה מכניסה עגת רחוב לדיבורה בהיסח הדעת, כך נתנה לשומע את התחושה שההילה והיהירות שאפפה עורכי דין ממנה והלאה.
  "הוא לא הפעיל טרור על סביבתו," הוסיף פרוכטניס, "מרצון ומאהבה הגנו עליו, לא רצו לראות בנפילת נפיל."
  "נכון. מרצונם החופשי ומבלי שהם עצמם היו מבצעים מעשים כאלה, הגנו על פושע אכזר. למה? זו השאלה שמטרידה אותי." הנוכחות ידעו שהיא מבקשת מהן לחשוב על הסיבה יחד איתה.
  "אני אגיד לך למה," התנדב פרוכטניס, "כי הוא כמו עמוד טוטם גדול, חזק, יפה, כזה שהם יכולים לכרוך סביבו את חלומותיהם. בכל הופעתו, בביטחונו העצמי, בכספו, בייחוסו המשפחתי, בכל אלו ועוד הוא מייצג בפניהם משהו לשאוף אליו, לצאת מתוך שגרת חייהם הסיזיפית שכללה בעיקר הישרדות. קחו מהם את הטוטם ומה שיוותר זה רק חלל ריק."
  "נכון," ענתה לו שולמית, "כולנו כל הזמן 'מקלפים' בימינו כל דבר. הוא 'קילף' אותם וראה כיצד נראה הגרעין שבתוכם. חבריו הבורגנים נזקקו לפנטזיות ריאליות, משהו שהוא בגדר מציאות ומשחק גם יחד. הנה משמים הגיע גבר שמגלה טפח, מסתיר טפחיים ומאתגר אותם. אם אנחנו רוצות שיירה של עדים צועדים בשורה אחת, אנחנו חייבות לפקוח עיניהם למציאות, קשה ככל שתהיה."
  "ואיך תשכנעי, שולינ'קה?" שאלה טובה.
  "נלחץ עליו. הוא לא מתפקד במצבי לחץ. כשיילחץ, יצא ממנו השד. אנחנו נדאג שהשד יזעזע אותם."
  פרוכטניס ידע שחישבה הכול והיה סקרן לדעת כיצד תגרום לדרור להילחץ. "עתה משנרגעה המשטרה בעניינו ואפילו המנכ"ל שלו הסכים לסידור, דווקא עכשיו דרור נמצא במצבו הרגוע ביותר." פרוכטניס ביטא מחשבותיו בקול.
  שולמית ענתה לו: "קשה לי להימנע מהמחשבה שסביבתו הקרובה עדיין בהכחשה. מצפה לנו עבודת נמלים. לכל המודעים למעשיו אך שותקים, יש חור שדרור ממלא. עלינו להוציא מהחורים הללו את דרור ולהיכנס בעצמנו. הבה נתחיל עם האישה. אני נוסעת ל'ארמון' היום. אנסה לדבר איתה, לבדוק מה קורה איתה. בל נשכח שגם היא קורבן, תחילה קורבן בגלל תמימותה ועתה קורבן מרצונה."
  "אני עדיין לא מבינה איך תביאי אישה שלפי כל מה שפרוכטניס מצא, משועבדת לבעלה מנערותה, איך תביאי אישה כזאת שבעלה זורם בכל תא בה, להעיד נגדו? איך תנתקי את הקשר הסימביוטי ביניהם? את אישה זרה לה," אמרה ענת. מוטי הטיל עליה לחדור לביתה של האישה הנדונה ולנסות לעשות בדיוק את מה ששולמית מבקשת לעשות בעצמה. ענת הייתה אולי מונעת משולמית מללכת לתהות על קנקנה של גיתית אילו הייתה חושפת את ההסכם שבין מוטי ובינה, אך היא עדיין פחדה מתגובתה אם יודע לה הרומן עם אחד מאותם אלה שהיא רוצה להביא לעדות. על כן ניסתה לרמוז לה שמא זו אינה הדרך.
  "בדיוק כך," ביטלה את חששותיה שולמית, "היא לא מכירה אותי, מעולם לא ראתה אותי. אחפש ואמצא סדק. לא משנה עד כמה הסדק קטן, אפילו בגודל אטום, סדק הוא סדק. אם אהיה קטנה-קטנטנה, לא חשובה בעיניה, אישה זרה החולפת באקראי בחייה, לא תשגיח במניעי ואוכל לחדור דרכו ולהרחיבו מבפנים. אני נוסעת לביתה מחר. תאחלו לי הצלחה."

***

השעה הייתה עשר בבוקר. שולמית ישבה על ספסל מול ביתו של דרור וליטפה את ראשו של חתול רחוב בהיסח הדעת. החתול זע בשלווה אנה ואנה וגרגר לו בהנאה גלויה. הקיץ הישראלי החל לפנות מקומו לסתיו, אם כי לא ברצון. אך השמיים היו כחולים והיא ראתה את השתקפות קרני השמש במשקפי השמש שלה.
  היא הגיעה לשם בדיוק בשעה תשע וחצי. היא ידעה שדרור כבר יצא למשרדו וגיתית נשארה בבית. פרוכטניס, שהמשיך במעקביו אחרי משפחת כץ, דיווח לה שגיתית בחופשה ללא תשלום מהאוניברסיטה. "המסכנה לא מספיק חזקה לעמוד במתח," אמרה לו שולמית.
  היא תדע לזהות אותה לפי תצלומיו של פרוכטניס, חשבה. כעבור רבע שעה נוספת, דלת הכניסה נפתחה ויצאה ממנה אישה שגובהה לא עלה על מטר ששים. שולמית ידעה שזו היא. גיתית לבשה חולצה סגולה צמודה שוולנים עטרו את פתחה העמוק, כמו במטרה להדגיש את חזה הגדול ממולא הסיליקון שלא היה פרופורציונאלי לגופה הרזה עד מאד ולמתניה שאפשר היה להקיפן בשתי ידיים. היא לבשה מכנסיים שחורות מחויטות ונעלה נעלי בובה שחורות בעלי קישוטי אבנים צבעוניות. את שביל שיערה הצבוע הבלונדיני הארוך סירקה לצד.
  גיתית עמדה בפתח הכניסה והתבוננה בפרחים שנשתלו בצידי השביל. הפרחים היו נבולים ונראה שאף אחד לא טיפל בהם מזה זמן רב. שולמית שמה לב לעיני החריצים שלה. בקושי יכלה להבחין באישוניה. אפה הסולד שהזכיר את אפן של בובות חלונות הראווה, נראה כך כתוצאה מניתוח קוסמטי שעברה. ניכר היה היטב שלא איתו נולדה. מבטה היה אטום. היא לא זזה ממקומה במשך דקות ארוכות, כמו אותם פנטומימאים העומדים בכיכרות העיר צבועים בלבן כדי להסוות את אישיותם.
  "בובת חרסינה," חשבה שלומית, "ואיך מוציאים מבובה דעה עצמאית, מחשבה מקורית?" לפתע חשה כלפיה אנטגוניזם. שולמית שאפה לעולם שנשותיו תהיינה חזקות, פעילות חברתיות שתגנה על עצמן מפני צידם האפל של גברים מסוימים. חלק מדרכה להגיע לכך היה למגר את העולם מנשים חלשות כמו 'הבובה' שצפתה בה.
  לה עצמה הייתה אם פסיבית שהניחה לגברים לעשות בה כרצונם. בגללם חייתה רוב ימיה שבורה נפשית. אמה הייתה מתכנסת בתוך עצמה במשך ימים וזונחת את ילדיה, הן רגשית והן פיזית. לא שהם היו משפחה קשת יום, נהפוך הוא, אביה היה מנהל מצליח, אך הוא השיג את הצלחתו בתחומו על ידי כך שרדה בעובדיו. הללו, שפחדו לאבד את מקום עבודתם, עשו כל מה שאמר, הכל למען שורת הרווח של החברה שנסקה מעלה-מעלה. שולמית שהכירה את רובם, בזה להם בבגרותה על כי גרמו נזק לעצמם בכך שויתרו על שארית כבודם העצמי לטובת האדרת שמו של אביה התוקפני.
  גם בביתו לא חדל להיות אותו מנהל. אמה קיבלה מנות של התעמרויות רק משום שהייתה תלויה בו כלכלית וחברתית. אמה דמתה במידה מסוימת לגיתית, חשבה. "אימא אחראית לכך שפיתחתי את הרצון להגן על נשים מפני עריצותם של גברים בכל תחומי החיים. אצל אימא נכשלתי בסופו של דבר, גם כי לא חייתה מספיק זמן כדי לעבור את השינוי וגם כי התכחשה להיותה אישה כנועה, למרות שסבלה מדיכאונות כתוצאה מכך." חשבה בצער. מגיל צעיר חילקה את הנשים לשני סוגים, הליברליות-החזקות-העצמאיות, המאושרות לשלוט בחייהן, והכנועות-התלותיות-הנתמכות-הדיכאוניות. לדידה לא היה מקום לנשים אחרות בין שתי האפשרויות הללו. אי אפשר היה להיות גם פוסט-מודרניסטית וגם גברת ויקטוריאנית. לכל אפשרות היה המחיר שלה. מחירה של האפשרות השנייה היה גבוה יותר, קבעה.
  אבל גיתית נמצאה בדיוק בעמדה שבה רצתה, פלסטלינה בידיו של הגבר שאותו אהבה. היא נתנה לו לעצב אותה כפי רצונו רק בשם רגש רומנטי ילדותי קדום שהתאים לאגדות עם יותר מאשר לעולם שנושא פניו מעלה לחלל. נשים מסוגה, היו הנשים שהזיקו הכי הרבה לעניין הפמיניסטי, אפילו יותר מאשר אותם זכרים שוביניסטים, הרהרה.
  אחרי בליל המחשבות הללו, בעוד גיתית ממשיכה לעמוד שם באותה תנוחה, החליטה שלא תחוס עליה. היא תדאג שתתוודה בפניה את שהיא יודעת על בעלה. לא יתכן שתֵהֹם הארץ בגללו ורק היא תשכון לה לבטח.
  שולמית ניסתה ליצור איתה קשר עין. החתול עדיין היה צמוד לירכיה וגרגר בהנאה מליטופיה. לפתע ראה משהו על המדרכה, קפץ מיד לעברו ושולמית קמה ממקומה אחריו. היא התכופפה מעל חתול הרחוב כדי לראות מה מצא שבגללו הסכים לוותר על שעה נדירה של חום אנושי, שעה שלא הייתה מצויה בשפע לחתולי הרחוב. היא קיוותה שתזוזתה אל עבר שקית הניילון שהחתול מצא, תכבוש את תשומת ליבה של גיתית ואולי יתפתח קשר העין המיוחל שיוביל לשיחה ביניהן.
  גיתית אכן התבוננה בה. שולמית עמדה מעברו השני של הכביש שמכוניות לא חלפו בו באותה שעת בוקר וכל מילה שלה נשמעה באוזניה של גיתית.
  "טיפש," הוכיחה את החתול, "תפסיק לנגוס בשקית הניילון, אתה עלול לבלוע חתיכה ממנה ולהיחנק." היא ניסתה למשוך את שקית הניילון מפיו וכפותיו של החתול ותוך כדי הרימה ראשה ושלחה מבטה לגיתית. "הוא ממש נאבק בי שלא אקח ממנו את השקית," דיברה בקולה הרם ביותר וצחקה צחוק שרק נראה טבעי, כשהיא מפנה דבריה לגיתית.
  גיתית הנידה בראשה ל'כן' מתוך נימוס. לא היה די בזה כדי לפתח שיחה ושולמית החלה לגרור את השקית מקצה אחד שלה, כשבקצה השני היו נעוצות שיניו של החתול שהחליט להשיב מלחמה. כך חצתה את הכביש למדרכה שמול ביתה של גיתית, גוררת את השקית והחתול עד שהמרחק שהפריד בין שתי הנשים לא עלה על חמישה מטרים.
  לבסוף הרפה מהשקית כשהוציאה מתיקה חתיכת גבינה מכריך שתמיד הייתה נושאת עמה למקרה של רעב פתאומי. הוא החל לכרסם בו ולהתענג עליו. היא התיישרה וחייכה לגיתית.
  "חתיכת מאבק, אה?" שולמית רצתה לשבור את הקרח.
  "כן," ענתה גיתית בקול שקט מתוך נימוס ותו לא, אך לא משה עדיין ממקומה. שולמית תהתה איך אישה פאסיבית כמוה יכלה לטפח בית וילדים. לשם כך דרושה אישה שבכל דקה נעה. אולי היא נחפזת לפסוק שגיתית אינה ג'דעית, בלשון העם? היא חששה שגיתית תכנס לביתה בלא שהיא, שולמית, תצליח לנהל עמה שיחת חולין פשוטה. על כן נעמדה מולה ועשתה עצמה סוקרת את הסביבה.
  "מקום יפה. את מכירה כאן בתים למכירה? או, סליחה, שמי שולמית," פעלה לשבירת הקרח.
  "לא. תנסי אצל מתווכים," ענתה לה גיתית ונראה היה שאין היא מעוניינת יותר להמשיך ולשוחח שכן החלה לנוע לכיוון דלת הכניסה שלה.
  "סליחה שאני מפריעה לך. אכפת לך שאשאיר את מספר הטלפון שלי למקרה שתשמעי על בית שנועד למכירה, או אפילו להשכרה באזור?" היא לא התכוונה להניח לה ללכת כל כך מהר וביודעה שגיתית חונכה לנימוסים ולכן תיקח את הכרטיס אך תזרוק אותו מיד לפח הזבל כששולמית לא תראה, החזיקה אותו קרוב לפרצופה של גיתית על מנת שזו לא תפספס את הכתוב בו:


עו"ד שולמית בר נוי


מומחית לדיני משפחה


בכרטיס נכתבו גם דרכי התקשרות שכללו את הטלפון הפרטי שלה, האי-מייל והפקס. גיתית נטלה את כרטיס הביקור בלי חשק מיוחד ושולמית מיד שאלה, כביכול בתום לב: "אני מחפשת לא רק לגור בבית אלא מתכוונת לפתוח בו משרד, מה דעתך?" משנשאלה לדעתה התבוננה גיתית בכרטיס הביקור באופן אוטומטי ביתר עיון. מאז שדרור החל בסידור והיה נוכח יותר בבית, נכפתה עליה המודעות למעשיו בכל רגע נתון. כמעט הרגישה כמו סוהרת שנמצאת רוב שעות היום בחברת אסירים, אוכלת את אותו המזון שהוגש להם, מטיילת איתם בחצר וכיוצא באלה פעילויות שמטשטשות את הגבול בין אסיר לסוהר.
  לא פעם שאלה עצמה אם כדאי לה לברר את זכויותיה לנוכח הספינה הטובעת שבה היא נמצאת. פירושו של דבר היה להכניס אדם זר לתוך חייה ובכך להודות שנישואיה המושלמים, פנימית וחיצונית נכשלו, אך היא הייתה מדוכאת כל כך שכבר לא היה אכפת לה מה יחשבו.
  היא התבוננה בשולמית ואחר כך שוב בכרטיס הביקור שבידה. לפתע, באופן בלתי צפוי, הזמינה אותה להיכנס אליה הביתה. שולמית המופתעת מהתפנית ומהאפקט שכרטיס ביקור אחד יכול לחולל, נכנסה אחריה לביתה תוך שהיא חושבת במהירות כיצד תמשיך משם. קודם כל עליה לשמוע את גיתית כדי להבין אותה, החליטה.
  היא הוזמנה לשבת על הספה היקרה והנוחה, בעוד גיתית מכינה לשתיהן קפה ממכונה במטבח הפתוח לסלון. שולמית ניסתה לאמוד אותה.
  "את מאד נחמדה," התחנפה אליה כשגיתית התיישבה מולה, "כולם כאן כאלה? כי אני מתל-אביב. אצלנו את לא מכירה את השכנים," אמרה למרות שלא היה זה נכון כלל וכלל. היא גרה שנים רבות בתל-אביב בטרם עברה לבאר-שבע ושכניה אהבו אותה והיא אותם והיו לה למשפחה, אך הייתה חייבת לרכך את ליבה של גיתית אליה.
  "כן. כולם כאן משפחה," ענתה לה גיתית ביובש.
  "את בטח שואלת את עצמך למה אני רוצה לעבור לכאן. אני בודקת את היישובים באזור כיון שאני מחפשת בית פרטי ואזור שאינו רווי בעורכי דין כמו בתל-אביב. נפרדתי זה עתה מחבר לחיים. לא היינו נשואים. כעורכת דין לענייני משפחה אני דוגלת בזה שאסור לנשים להינשא ברבנות אלא להסדיר את ענייני הממון בחוזה וכל השאר שיישאר לפסיכולוגים לפתור."
  "זה לא קל... להיפרד מגבר אחרי שנים... " הגיבה גיתית בהיסוס, שתקה והשפילה ראשה. שולמית ראתה בזה אות להתחיל ולדובבה בדבר חיי נישואיה כי מיד המשיכה לשאול: "סלחי לי אם אני פולשת לפרטיותך ואל תשיבי לי אם זה יגרום לך אי נוחות, אבל האם יש לך בעיות בחיי נישואיך? אני רואה שאת עונדת טבעת נישואין ולכן אני מסיקה שאת נשואה. נראה לי לפי תגובותיך לדברי שאולי אוכל להועיל לך," שולמית חשה בנוח עם העמדת הפנים.
  "אני... אני לא רגילה להיפתח בפני אנשים זרים, אבל... טוב... את עורכת דין ומן הסתם לא תתרגשי מעוד סיפור כואב."
  "אכן כן," שולמית חייכה אליה בעידוד.
  "בעלי נקלע לצרות כלשהן ומשך את הילדים ואותי לשם עמו."
  "הרשי לי לנחש, עכשיו אתם צריכים למכור את הבית בגלל שהוא הפסיד ממון רב בעסקה כושלת." שולמית אמרה את זה בכוונה על מנת שגיתית תעמיד אותה על טעותה ואכן גיתית עשתה זאת באופן ספונטני.
  "לא. המדובר במשהו שונה לחלוטין, אני לא בטוחה שאני יכולה לספר לך," פחד סמוי היה בקולה.
  "מה כבר תספרי לי שלא שמעתי לפני כן?" אמרה לה שולמית בטון כביכול לא אכפתי, שמחה על שהגיעה עד לרמת פתיחות כזאת עם גיתית בזמן קצר כל כך.
  גיתית התבוננה בה בעיון ועיני החריצים שלה נפקחו מעט. שולמית שמה לב שאישוניה חומים כהים והיה חסר בהם ברק. היא החלה אט-אט לספר לשולמית את כל הסיפור. היא נשמה אוויר לאחר כל משפט ונשפה אותו מיד לאחר מכן. יחד עם האוויר שיצא ממנה, יצאה גם פיסת מועקה קטנה משנים, רק כדי שתתפתח מועקה חדשה. אך האמפטיה של האישה הזרה, אחרי ששמעה הרבה מקורותיה, המילה "מסכנה" ששולמית אמרה לה בכזה רוך ואהבה, האטו את התפתחות המועקה החדשה והעלו בעיני גיתית לחלוחית.
  גיתית כמובן לא ידעה שפרוכטניס צייד את שולמית במכשיר הקלטה. בתום השיחה, שולמית קיוותה שהמכשיר עשה את עבודתו ולא הכזיב שאם לא כן הכל ירד לטמיון. בינתיים התבוננה ארוכות באישה למודת העונג והסבל מבעלה וידעה שעוד לא תמו ייסוריה. היא תצטרך לעמוד מול גורמים זרים בבוא היום. כל האינטימיות שהיוותה את הבסיס לאהבתם, תיפרס מול העולם ועיניה. אז תיווכח שהבלון שבו ריחפה שנים בו, לא היה אלא פנטזיה הוליוודית שיצרה בעוד כל אותו הזמן, הגבר שמיקמה בבלונה, היה במקום אחר. רק היא הייתה מנותקת. כמה קשה הידיעה שהרדימו אותך והלכו לחגוג!
  החיבוק ששולמית חיבקה את גיתית והנשיקה על לחייה כשנפרדה ממנה לשלום, היו אמיתיים. היא הבטיחה לחשוב על דרך להבטיח את עתידה הכלכלי של גיתית שכן יכולות להיות תביעות כספיות כנגד הזוג בעתיד, מצד נשים שנפגעו ממנו.
  "אולי את לא חושבת על הכסף שתצטרכי לילדים ולעצמך, כי את ביגון, אבל זה הדבר הראשון שיש להסדיר. נהיה בקשר מתוקה."

***

"מדהים עד כמה אנשים מסוגלים להיפתח בפני זרים, בעוד בין קרוביהם הם נוטים להסתיר." אמר פרוכטניס אחרי ששולמית השמיעה בערב את השיחה המוקלטת לחברות המרכז.
  "זה יספיק אותה לחקירה?" כדי להביא שאלה שולמית.
  "אישה לא יכולה להעיד נגד בעלה. את יודעת זאת היטב, אבל ידיעותיה הם ממקור ראשון ולא יסולאו בפז. מה שחסר לנו הם שמות נשים נוספות שפגע בהן שאולי נחשפה אליהן. היא דיברה על בגידה כלשהי אחת בעברם ועל שלי בלבד. את כל זה אנחנו יודעים. הרי אינך מתכוונת לצלוב אותה על מה שבעלה עשה, הלא כן?" גם פרוכטניס ראה בגיתית קרבן.
  "ברור, מה היא אשמה? באמת מסכנה," ענתה טוני את ששולמית עמדה לומר.
  "אז מה עכשיו?" שאלה ענת שהחרישה כל הערב.
  שולמית התבוננה בה בעיון. "בזמן האחרון את שקטה. יש סיבה לכך?" שולמית שמה לב כנראה למבטו הציני של פרוכטניס ששמר את סודה של ענת, כי מיד הוסיפה: "אתם מסתירים ממני משהו? שמתי לב שבזמן האחרון אתם בקושי מחליפים מילה." כל המתנדבות שנכחו הסתכלו על ענת ופרוכטניס בהפתעה גמורה.
  "את חייבת להן את זה," אמר לה פרוכטניס בשקט וענת סיפרה על יחסיה עם דבש.
  "אני מבינה... ולמה לא סיפרת לנו קודם לכן?" שאלה שולמית בשקט שענת למדה שאופייני לה דווקא כשהייתה דרוכה.
  "כי לא ידעתי איך תגיבו. רגשותיי מבולבלים, איני יודעת מה לחשוב וכיצד להתמודד עם מה שנכון לעשות. האם להיפרד ממנו או ללכת איתו לאן שיוליך אותי?" אמרה ענת ודמעות החלו לזלוג מעיניה.
  "מה פתאום להיפרד ממנו? זה מה שחשבת שנדרוש ממך? לחלוטין לא. נהפוך הוא, הנה לנו הזדמנות לאגור מידע נוסף על דרור." שולמית חייכה וחיבקה אותה.
  "מה זאת אומרת?" ענת ניגבה דמעותיה וחשדה שאף בראשה של שולמית עברה המחשבה שעברה במוחו של מוטי שנמנעה מלהזכירו, בדבר התועלת בהידוק יחסיה עם דבש.
  "אפשרות בלבד. את חושבת שיש דרך שתוכלי להשיג מידע על דרור דרך דבש?" שאלה שולמית.
  "ספרי לה על מוטי," הורה לה פרוכטניס והיא סיפרה על כך שהשוטר והיא נפגשים בקאנטרי וגם הוא קיווה שבאמצעות יחסיה עם דבש תוכל אולי להיחשף לאמת כולה.
  "יופי של דבר. שתי חקירות במקביל. לכי על זה ודווחי לנו, בהנחה שאת עדיין רוצה שהצדק ייעשה," אתגרה אותה שולמית.
  "אני יודעת איך אני מצטיירת בעיניכן עתה, אבל לא נפלתי לחלוטין לפנטזיית סינדרלה וגם לא באתי משם. הרגש זר לי ולא הטמיעו אותו בי ובחינוכי. נהפוך הוא, אלא שנתקלתי ברגש הזה ואיבדתי את דרכי. אט-אט אני חוזרת להיות מי שהכרתן. עדיין לא שבתי לעצמי לחלוטין אבל אני עובדת על זה." כך ביקשה את סליחתן על התנהגותה בלי להפסיק לנשום ולו לרגע, עדיין לא מאמינה שלא הוקיעו אותה.
  אך שולמית הפתיעה אותה בכך שביטלה את דבריה: "שטויות. לרוב האנשים יש חברים שנויים במחלוקת ואף אנחנו עצמנו שנויים במחלוקת בעיני אחרים. לכי אחריו אם הוא גבר חלומותיך. אחרי שתסתיים הפרשה תוכלו לשקם את מה שייהרס, אם ייהרס משהו עד אז. אהבה אמיתית וחוכמה יכולים להוביל לעתיד מבטיח. אל תוותרי עליו אם הוא בסך הכול בחור טוב." שולמית נתנה חיוך מעודד קטן לענת.
  "הוא בחור טוב. בגלל זה הוא נאמן לחברו." ענת העריכה את ידידותיה באותם רגעים על אצילות נפשן ועל העובדה שלא שפטו אותה לחומרה, יותר ממה שהעריכה אדם כלשהו בחייה.





פרק 16

חודשיים חלפו מאז הוחל על דרור הסידור. הישיבה בבית הייתה קשה לו והוא ערג לימים שבהם יכול היה להסתובב בלילות ברחובות בחיפוש אחר הבובה התורנית שלו. המצב היה קשה לו בפרט בימים גשומים שבהם התמעטו האנשים ברחובות. מדי פעם תהה אם שוקרייה הבוגרת מסתובבת ברחובות באר-שבע...
  אך החורף עדיין לא הגיע ובסך הכל אוקטובר היה נעים למדי, אם כי הימים שלאחר החגים שהלכו והתקצרו, דכדכו אותו. הוא החזיק את עצמו בתקווה לימים אחרים שדבר לא יגע בו ושוב יהיה אדון לחייו. שנים של הערצה מצד הסובבים אותו גרמו לו לחוש נעלה מכול אדם וחסין בפני גזרי דין. לדידו כל שבינו לבינה לא היה צריך להיות חלק מאותה מערכת חוקים פוליטית וחברתית שהרי מדובר במשהו מהותי, פרי יצירת הטבע. צדק במובנו המשפטי לא יכול להיות מוכל על חוקי הטבע. יש להניח לחזק מבין המינים לנצח.
  גיתית עצבנה אותו. הוא חש שהחלה להפר את ההסכם הבלתי כתוב ביניהם, לפיו היא הקורה התומכת. הוא הבחין מדי פעם במבט קשה בפניה ובעגמומיות שעולה בה. נדמה לו שרק גופה נמצא שם ואילו מחשבותיה נדדו למקום אחר. לכן ניצל שעת לילה שקטה ואינטימית ביניהם ושאל אותה מה הציק לה.
  "הן שם, אני לא יכולה לברוח מהן. אני אפילו חושבת על השמות שלהן, על המראה שלהן."
  "חשבתי שעברנו את זה," ניסה לרמוז שהיו אלו אירועים מצערים אך חולפים.
  "אני יודעת שאני צריכה להתמקד ביציאה מהמצב, אבל... " היא עדיין התייחסה למעשיו של דרור כאילו שהיה זה מצב ששניהם היו אחראים לו כששוחחה עמו. אך בסתר ליבה, חשבה שהוא האשם היחידי. שנים של יחסים תלותיים בבעלה לא יכלו להסתיים בן לילה. דרור החדיר בה מאז ומעולם את התחושה שהם גוף אחד ונפש אחת.
  "הזמן יעשה את שלו. הרי אינם מגישים נגדי כתב אישום. גם הם יודעים שבסך הכול קרתה דינאמיקה מסוימת." הוא דיבר בשקט ונשמע שכלתן.
  "נכון," הסכימה איתו, "אמרת לי שהיא באה מרצונה. אבל למה באה מרצונה? כי חשבה שאהבת אותה?" תהתה.
  "זה בדיוק העניין. היו לה כוונות רעות. היא רצתה לפרק את הזוגיות שלנו על ידי כך שתציג עצמה כקורבן. אני מאמין שלא התכוונה להתאבד. היא תכננה הצגה אבל קרה פנצ'ר והיא מתה לפני שהצילו אותה." שוב בנה צידוק, אף החל להאמין בו. הוא התבונן בגיתית וחשב על הסדק שפתח לה, הסבר אחר שיניח את דעתה. הוא לא רצה שתשאיר אותו לבד במערכה. הוא לא רצה שאף אחד ישאיר אותו לבד.
  עד הבוקר כבר השתכנעה. כל כך פשוט. "אישה לא מוסרית הייתה השלי הזו," אמרה לעצמה כשהקיצה, "היא פיתתה אותו. לא יתכן שבחר מרצונו להיות עם אישה כל כך פשוטה כמוה."
  אך השכנוע העצמי ששכנעה עצמה נמשך ימים ספורים בלבד ושוב הבליחו הספקות בה, למרות שלא נתנה לו לחוש בכך.
  אחרי לילה שקט ואינטימי נוסף, עדיין נותרו עוד שאלות אחרי שאמר לה שרק אותה אהב אי פעם: "היו הרבה נשים?"
  "היו, לצערי," ענה ונישק אותה בלחייה.
  "בוא ואשאל אותך אחרת, האם הייתה מישהי שיכולת לעמוד בפניה? האחת שאמרת שלא משנה מה, איתה לא תכנס למיטה?" השאלה נשאלה בכאב עמוק. "דין בגידה או שתיים אינן כמו דין אינספור בגידות," חשבה, "כפי הנראה לא סיפקתי את תאוותיו במלואם. הוא היה זקוק לדבר מה נוסף שאותו לא הבנתי."
  "אחת. מיקי," ענה וניגב מצחו מזיעה.
  "מיקי מהעבודה?" שאלה בתמיהה.
  "מיקי. אילו הייתה האישה האחרונה על פני האדמה... אני לא רובוט. מעדתי כמה פעמים, אני יודע, שטן מקנן בי," גיתית הייתה האדם הקרוב אליו ביותר בימים אלו של הסגר, בהם חשב שהקשר ביניהם לא יכול להיות יותר הדוק מזה. לכן נפתח בפניה.
  איכשהו התשובה עודדה אותה. עד עתה הרגישה אישה בודדה העומדת כנגד כל המין הנשי ששיגע את בעלה. עתה, משמצאה שיש גבול מסוים שלא יחצה, בשם מיקי, התעודדה. לפי המעט שהכירה אותה, לא חשבה שהסגנית חשקה בבעלה אלא נהפוך הוא, אולי נשים היו העדפתה וממילא לא אהב מוזנחות.

***

גיתית הכירה את מיקי רק מאירועי חברה ומביקוריה בביתם לצרכי עבודה. מיקי הייתה אורחת נוחה, הגיעה תמיד בזמן. מיד כשנכנסה, גופה הכבד היה צונח לו על הספה והיא לא זזה משם עד לכתה. היא ודרור היו מפליגים בכל מיני מושגים מקצועיים, מוציאים מסמכים ושרטוטים ומקלידים במחשבים הניידים שלהם.
  גיתית הייתה מגישה כיבוד קל ופורשת לגינתה בלֽוית ספר, עד לכתה של מיקי. הן מעולם לא שוחחו על דברים טריוויאליים. גיתית חשבה שרובוטיקה או אלקטרוניקה הלהיבו את האישה גדולת המימדים, תחומים שבהם גיתית לא הבינה דבר ולכן הקשר ביניהן היה קורקטי בלבד.
  משהוחל הסידור, מיקי ביקרה בקביעות בשבתות. דרור והיא ניצלו את המפגש לצורכי עבודה בלבד ובעוזבה את ביתם הייתה מברכת בחביבות את גיתית לשלום. לא עלה בדעתה של גיתית להתעניין בה ולו לשנייה אחת לפני שדרור התוודה שאין היא מושכת אותו. כיון ששמה עלה, הסתקרנה ושאלה שאלות.
  "היא העוזרת האישית שלי ויודעת עלי הכול. ניתן לבטוח בה. עיניך רואות שהיא מתנהגת בחביבות בכל פעם שהיא מגיעה לכאן." הוא לא היה צריך לשקר בכל מה שקשור למיקי.
  "מה זאת אומרת 'יודעת הכול'?" גיתית רצתה להוסיף "על שלי? על נשים אחרות?" אך קשה היה לה לומר את המשפטים הללו בקול.
  "הכול. מה זה חשוב? מיקי זהב. תמיד תהיה בשבילנו." הוא החליט לחתום את השיחה על מיקי. הוא פחד להגיע לנקודה שגיתית עלולה להבין שלשתיקתה של מיקי סיבה. הוא הוקיר את נוכחותה המרגיעה של מיקי ואת יכולתה לא להראות טפח מרגשותיה, בפרט בנוכחות גיתית. בכך חסכה לו הוצאת אנרגיות מיותרות שלא היו לו, על הסברים לגיתית שמעולם לפני כן לא שאלה כל כך הרבה שאלות.


בשבת הופיעה מיקי ועוררה בגיתית את הצורך הבהול כמעט, לקחת אותה לשיחה ולנסות לדלות ממנה כל פרט ופרט על בעלה. מן הסתם, אם דרור בטח בה, ודאי שיתף אותה בכול. גיתית הייתה נכונה להיפתח למידע לא מחמיא עליו כיון שעתה בעלה לא נראה לה מושלם כל כך...
  גיתית חיכתה בגינה. ספרה הפתוח היה מונח על השולחן אך לא יכלה לקרוא ולו מילה אחת בו. היא חיכתה בקוצר רוח עד שמיקי יצאה מהבית. היא סחבה תיק גדול ועמוס על כתף אחת ומזוודה קטנה שבה נמצאו מחשבה הנייד ומסמכים וצלעה בכבדות אל עבר מכוניתה.
  "מיקי," קראה לה גיתית, "בואי שבי קצת, מה את ממהרת?"
  מיקי חייכה ודידתה לשולחן הגינה הגדול, הניחה את שני תיקיה עליו וצנחה על כסא לידו. גיתית הפטירה כמה משפטים על מזג האוויר ומיקי הסכימה איתה. אחר כך מצאה מה להגיד על המצב הפוליטי, הכלכלי וכן הלאה. 'שיחות ללא מוקשים' היו חלק מחינוכה של גיתית.
  לאחר כמחצית השעה, מיקי אמרה שעליה ללכת. שתיהן קמו על רגליהן וגיתית ליוותה אותה למכוניתה. היא הייתה נחושה שלא לתשאל אותה באותו מעמד. למיקי היה קשה לעמוד פיזית על רגליה בגלל משקלה הרב. גיתית לא רצתה להכביד עליה יותר ממה שגופה הכבד הכביד עליה. אבל היא הזמינה אותה לארוחת צהריים באחד הימים כאות הוקרה על תמיכתה בבעלה "בשעה קשה זו" והסיקה לפי הבעת פניה של מיקי שהיא מבינה על מה היא מודה לה. מיקי ענתה "בסדר" ונכנסה למכוניתה.


הן נפגשו באחת המסעדות המשובחות ביותר שהיו בדרום הארץ. גיתית הגיעה ראשונה על מנת למצוא שולחן מבודד ככל האפשר. מיד כשהתיישבה ראתה אותה מתהלכת בכבדות וגוררת רגליה שהיו נתונות בסנדלים תנכיות חדשות. תיקה הגדול משך את כתפה הימנית לכיוון הרצפה והוסיף חוסר שיווי משקל נוסף להליכתה.
  היא חייכה למראה גיתית חיוך מנומס משהו. גיתית חשה שרצונה של מיקי במרחב מסוים סביבה שיאפשר לה להרגיש בנוח בחברתה, לכן כיבדה את רצונה ולא נגעה בה פיסית. גיתית לא ידעה אז שמיקי חשה כעס על עצמה על שברגע של חולשה סיפרה לפרוכטניס על הסרטונים. השקר וההסתרה של מעשה זה היו קשים לה, אך עדיין קיננה בה התקווה שדרור יבין שהאישה המתאימה לו זו היא. אחר כך, כשיתבררו הדברים, גיתית תזכור את ארוחת הצהריים הזו כמעשה טיפשי נוסף שעשתה.
  גיתית דיברה על כל דבר שבעולם מלבד על בעלה. מיקי השתתפה בשיחה השטחית בזמן שאכלה מכל הטוב שגיתית הזמינה. לבסוף כשסיימה, חתמה את הפגישה באומרה: "קבעתי עם חברה ועלי לזוז." היא כנראה לא הבחינה בהבעת פניה המאוכזבות של גיתית, כי הזיזה את כסאה לאחור על מנת לקום.
  "מה את ממהרת?" הפצירה בה גיתית.
  "כי קבעתי ואני לא אוהבת לאחר." גיתית ראתה שמיקי כעסה מעט על כי עיכבה אותה והבינה שבפגישה זו לא תצליח להוציא ממנה דבר. אז מיהרה להציע לה: "רציתי לבקש ממך," התחילה בהיסוס, "שאם יעלה הרצון מלפניך, תבקרי בביתנו לעתים קרובות יותר. אני בטוחה שדרור ישמח ולי תהיי לנחמה בשעה קשה זו."
  מיקי הייתה מופתעת, אבל לא פחות מגיתית שברגע שהוציאה את המחשבה הפתאומית הזו מפיה כבר התחרטה. פירושו של דבר צירוף מיקי למשפחתה. היא לא חששה שדרור יחשוק במיקי ומיקי לא הייתה יריבה רומנטית, אבל די היה לה עם בניה המבוגרים, בעלה, משפחתו וידידיו, מבלי שתרצה להצטופף בביתה עוד ועוד.
  כשפגה הפתעתה של מיקי, עלתה השמחה בפניה. "בהחלט אעשה הכול כדי לעזור, רק תגידי מתי לבוא," נתנה לגברת הבית לקבוע את לוחות הזמנים.
  "בימי ששי ושבת בוודאי, באמצע השבוע, בערבים אם בא לך," גיתית היססה. דרור לא היה משקר בנוגע למיקי וכל בר דעת יכול היה לראות שהיא לא קורצה מאותם חומרים מפתים ואינה משדרת ולו קורטוב אחד של ארוטיות.
  גיתית ביקשה לדעת עוד על מעלליו של בעלה, על צידו הנסתר שלא הכירה ולא הייתה לה דריסת רגל בו. הכנסתה של מיקי לחייהם אולי תבטיח את המידע שחפצה. בד בבד לא נשקפה סכנה ממנה, אך האם תוכל להוציאה מחייהם אחרי שתקבל את מבוקשה? גיתית החליטה שכן. היא בעלת הבית ומותר יהיה לה להתחרט ולהרחיק את מיקי בבוא הזמן.


מיקי החלה לפקוד את ביתם של גיתית ודרור יותר מבעבר. היא נהגה לסעוד איתם לעתים קרובות והסתובבה בבית כאילו נולדה בו. אפילו הילדים לא הרימו גבה כשראו אותה. נהפוך הוא, רוני שכבר לא גר בבית כי החל לימודיו באוניברסיטה ועבר לגור עם שותף, אף הציע למיקי את חדרו לאתנחתא. הוא חש שזה אך טבעי שאמו תרצה בתמיכה חיצונית בנסיבות הללו. הסגירות של משפחתו הכבידה עליו. הוא ראה כיצד הזוגיות המושלמת של הוריו מתפרקת ולא היה אף אחד כדי לראות את הדברים נכוחה.
  למרות ניגוד האינטרסים, איכשהו גם מיקי וגם גיתית מצאו דרך להתקרב האחת לשנייה. דרור עצמו התרעם על חדירתה לחייו ותמה על אשתו שרצתה בחברתה. כל כך שונות היו זו מזו. גיתית עדינה וכנועה, מיקי גסה ודעתנית. מיקי חשדה שלא היה מרוצה ולכן זרקה רעיון: "עלינו להעתיק את מקום העבודה לכאן. בבניין 'סֶנס' ישנן הפרעות רבות, אנשים נכנסים ויוצאים מהמשרד, ישיבות עם בני שנמשכות עד אין קץ או נכון יותר, עד שהוא מסיים להוציא את חמתו עלינו, והנה, הופ! מצטברת לנו עבודה ואתה כבר צריך ללכת, כי לפי תנאי הסידור אינך רשאי לעבוד מעבר לשעה חמש." כיון שלא הגיב על הצעתה, הוסיפה: "ומה עוד שעכשיו כשאתה מנוע מלעזוב את הארץ, אנחנו צריכים לתדרך את מחליפיך שאינם מגיעים לרמת המקצוענות שלך," החמיאה לו. המחמאה עזרה ודרור החל להתרגל לנוכחותה משרת השלווה בביתו, עד כי הוזמנה לעתים ללון שם.
  גם גיתית הצליחה לא רע בתוכניתה. מיקי גילתה לה, בעיקר בלילות כשהיו יושבות בגינה, על כל מעלליו של בעלה, בזדוניות מסוימת. אך גיתית לא הייתה ערה לטון כלל, הרי דרור חרט בסלע שמיקי איננה אישה שגבר יכול לחשוק בה ואי לכך איזו סיבה תהיה לה לרצות שיאונה לזוג רע?
  "חוסר ניסיונך בחיי זוגיות ובבניית משפחה, מונע ממך מלהבין שנישואים אינם רק תשוקה וארוטיקה, אלא בעיקר התנהלות יומיומית סיזיפית," אמרה לה גיתית כשמיקי העירה שהיא לא הייתה יכולה להמשיך ולחיות בחברתו של גבר העסוק כל היום במחשבות על נשים.
  "אז את לא חושבת לעזוב אותו?" שאלה מיקי ותקווה בקולה.
  "אני עדיין מסוגלת לסחוב את העגלה," ענתה לה גיתית, חשה שמיקי הייתה רוצה לראות בפירוק נישואיה אך שייכה זאת לכך שהיא דואגת לה יותר מאשר לדרור. הדבר נראה סביר אם הסברה שסברה בדבר נטייתה המינית של מיקי לבנות מינה, נכונה.
  דברים רבים נגלו לגיתית בעקבות שיחותיה עם מיקי. היא החלה להבין שהשלתה עצמה כל השנים בנוגע לטיבו של בעלה. עתה התהלכה בתחושה נוראית של רמייה. היא בזבזה את מיטב שנותיה על גבר לא אמין, הדהדה התרעומת.
  גיתית החלה אט-אט להתייחס אל דרור בזלזול ובכעס. היא הגיבה בציניות על כל משפט שאמר. בעקבות זאת זעמו היה מתעורר עליה. הם רבו, תחילה בשקט, כדי "לא להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה", ואחר כך כשלא היה אכפת להם, גם בנוכחות מיקי והילדים. באחת ממריבותיהם, גיתית אמרה לו שהיא חיה ב"פח זבל" ואינה מתכוונת להזליף יותר בושם על הזבל הזה.
  "שכ-ו-ל-ם יריחו," צעקה עליו. הוא השתתק מהלם ופניו האדימו מדבריה. גיתית, בהתנהגותה כלפיו, הייתה הראשונה לגרום לו לחוש בושה במי שהוא. הדבר גם ניכר בגופו. הוא החל להתהלך מעט כפוף, עיניו הצטמצמו לעומת החריצים שהיו עיניה של גיתית שפתאום נפתחו מעט ואפשר היה לראות את אישוניה כמעט כל הזמן.
  "סליחה שאת עדה למריבות שלנו," התנצלה בפני מיקי.
  "באמת שלא אכפת לי. אתם תעברו את התקופה הקשה הזו ותצאו מחוזקים ממנה. אל תשימי לב לאלו שאומרים לך שיש לו הפרעה באישיות. הוא ואני מהנדסים ואנחנו יודעים להנדס גם את עצמנו כדי שנפעל כמו שצריך," ענתה לה מיקי, אך גיתית לא השתכנעה מדבריה. ברור היה לה שמיקי נאמנה להם כמו שדרור חזר ואמר, אך היא תהתה אם מיקי אובייקטיבית. מיקי מצידה, מדי פעם הייתה שואלת את גיתית, על מנת לאשרר את נוכחותה בחייהם למקרה הצורך: "את בטוחה שאני לא מפריעה?"
  "לא. נוכחותך מרגיעה אותו, עיניך רואות. אני כבר לא יכולה לסבול אותו, למרות שאני עדיין אוהבת אותו. דרור זקוק לאנשים סביבו. אז אני בעצם מודה לך על נכונותך לשהות בבית המדכא שלי בימים אלו," הייתה גיתית עונה לה בזו הרוח. מיקי הייתה עוטה הבעה של שביעות רצון על פניה.

***

פרוכטניס היה בטוח שמשימתה של שולמית תהיה קשה לאין ערוך ממשימתו. כל שנדרש ממנו, היה לגרום למיקי להסכים להעיד נגד דרור. אך הוא טעה. הוא ארב למיקי שוב בשעת ערב מאוחרת ליד ביתה כששבה מביתו של דרור, חיכה כמה דקות שתעלה במעלית ולאחר מכן עלה אחריה ודפק על דלתה.
  מיקי פתחה את הדלת ללא היסוס, כמו ש נהגה תמיד. היא הסתמכה על מימדי גופה הגדולים והגבריים משהו שיניסו מהר את המבקר, אם חורש הוא רעה. מבט של הפתעה היה בפניה כשראתה את פרוכטניס.
  "מיקי, אל תטרקי בפני את הדלת. אני צריך לדבר איתך," אמר לה מיד כשעמדה לטרוק את הדלת בפרצופו.
  "אמרתי די והותר והצטערתי על כך. תפסת אותי ברגע של כעס על דרור ועתה איני כועסת עליו יותר ולכן לא תוכל להסית אותי נגדו."
  "מיקי, תני לי להיכנס." הוא לא אמר זאת בתחינה אלא בהוראה. הוא היה בטוח בצדקתו ורצה שגם מיקי תבין שהצדק צריך להיעשות. בגלל ביטחון עצמי רב ששידר, פתחה לו את הדלת והוא נכנס למסדרון קטן, עמוס ברהיטים כבדים וישנים.
  ביתה של מיקי היה מעין מוזיאון רהיטים עתיקים שאספה מכל מיני מקומות בעולם ובהם ועליהם היו מאוחסנים דברי יודאיקה, פמוטים עתיקים, ספרים, כריות רקומות, תמונות של אנשים שחיו לפני מאה שנה ויותר ועוד כהנה וכהנה זיכרונות של אחרים. הבית היה חשוך וצפוף בגלל אותם רהיטים, ארונות, שידות, כורסאות ושולחנות, אך הוא לא הגיב למה שראה ולא הביע ולו לשנייה את תמיהתו על בחירתה לחיות בתוך חנות עתיקות. בחטף סיים לסקור את הסלון ומיד פנה אליה.
  "אני יכול לשבת?" הוא לא המתין לתשובתה והתיישב על הכורסא הגדולה ביותר. מיקי ישבה בכבדות מולו על ספה דו-מושבית שלא תאמה לכורסא כלל וכלל.
  "מיקי, הצדק צריך להיעשות."
  "לצדק, כמו שאתה רואה אותו, אין נגיעה לברירה הטבעית," ענתה לו. מיד הבין לאן היא מכוונת. "אנחנו חיים בציוויליזציה, גמרנו עם הג'ונגלים והברירה הטבעית. יש לחברה היום משאבים ואינטרסים להגן על החלש." פרוכטניס ראה מולו אישה אינטליגנטית, בעלת אג'נדה סדורה ואיתנה אך לא בהכרח נכונה.
  "תסתכל עלי פרוכטניס, אני מסרבת מאז ומעולם לשנות את עצמי על מנת להשביע את רעבוני למין ולאהבה. חיכיתי כל חיי לגבר שירצה בי כמו שאני והייתי מוכנה לשלם את המחיר. אין לך מושג מה פירושו של דבר להידחות על ידי גברים שוב ושוב רק בגלל שאני מסרבת לתלוש שיערות מבית שחיי ורגליי. אין לך מושג מה זה להיות רגישה בתוכי ולקלוט מיד ובכל פעם, איך שמרכלים על המראה שלי מאחורי גבי. קוראים לי 'מוזנחת', 'לסבית'. אבל אמונתי חזקה ואם שלי לא שרדה את דרור, זה היה משום ששלי הייתה חלשה. דרור הוא בסך הכול כלי של הבריאה שתפקידו למפות מהמחזור את החלשות."
  הוא היה צריך לשאוף הרבה אוויר כדי לעכל את שאמרה. פתאום הבין שאם לדרור יש דעות לא מקובלות על נשים, הרי שלה היו דעות פי כמה יותר ביזאריות. "את אישה. את אומרת, לעזאזל עם החוקים החברתיים, חוקי הטבע הם המושלים? זו אמונתך? את רוצה שנשים תחזורנה לתקופות קדמוניות? כיצד נשים הזיקו לך שאת רוצה להחזיר אותן לתקופות חשוכות?" הזדעזע.
  מיקי קמה ממקומה. "לא תשנה את דעתי. לא אצא נגדו. זה טבעו. אני יודעת שהוא אדם-זאב, אבל הוא נחוץ להרבה אנשים ונחוץ גם לי. מה שגרם לי להתאהב בו, הייתה העובדה שכל מהותו תאמה את השקפת עולמי."
  גם הוא קם ממקומו. מבטו היה מלא תמיהה על אמונתה החזקה בחוקי הברירה הטבעית. הוא לא זז ממקומו אחרי שנעמד וניסה לנצל את הדקות האחרונות במחיצתה, בניסיון למצוא טיעון שישנה דעתה.
  "אז זהו, יש לך אג'נדה? לזרוק את החלשות לעזאזל רק בגלל שהן חלשות?" אמר לה בציניות, אך לא ציפה שתענה לו בפשטות "כן."
  "אני מניח שבהיותך רווקה היו לך שנים לתעל מרירות לכדי פילוסופיה מסוכנת כשאת מסתמכת על דרווין. אבל אנחנו בעידן חדש. התחזקנו תודות לטכנולוגיות ולא תודות לטבע שנשאר אדיש אלינו. אנחנו מסוגלים כיום לתמוך בחלשים. את הראשונה שהיית צריכה לעמוד על כך בהיותך מהנדסת." אמר לה בשקט.
  "פקח עיניך. אני עובדת במחיצתו שנים. שמעתי את כל סודותיו, הכרתי את כל הטכניקות שהשתמש בהם. מנגד ראיתי את הטרף שלו, הנשים הטיפשות, אלו שלא משנה כמה תנסה לחזק אותן, תשארנה פתיות כי זו מהותן. הנה הן הולכות ובאות ואני נשארת. למה? כי אני חזקה והן חלשות. אם הן היו חזקות, דרור לא היה מצליח לפגוע בהן!" את המשפטים האחרונים אמרה בקול רם וכועס, מבטה רשף זעם.
  פרוכטניס נשאר אדיש. הוא פנה לכיוון הדלת. הוא ידע שלא ישכנע אותה לצאת כנגד הגבר אותו אהבה, אבל דבר אחד היה חייב לומר לה, משהו שהבין רק כשצעקה את המנטרה שלה: "את לא שונאת אותן כי הן חלשות, את שונאת אותן כי הן מתחרות. למרבה האירוניה הן אלו המנצחות אותך למרות 'חולשתן' כביכול. עובדה, הוא מעדיף אותן על פניך. הוא משאיר אותך בקרבתו רק כי הוא יכול להשתמש בך. לא תקבלי אותו מיקי. לעולם. את לא מה שהוא עורג אליו."
  "נחכה ונראה. בינתיים אני שוהה רוב הזמן בביתו. הסיפור עוד לא נגמר," אמרה ולא היה אכפת לה כבודה העצמי.
  הוא יצא, טרק אחריו את הדלת והשאיר אותה עומדת על מקומה, דמעות של כעס ועלבון בעיניה על דבריו.


"היא גרה אצלו," עדכן את נשות המרכז ומיד פנה לענת, "היא מכירה אותך? נפגשתן פעם?"
  "מעולם לא." ענתה ענת.
  "יופי. אם תלכי אליו עם דבש, אני לא רוצה שתיחשפי. היא שבויה לחלוטין במחשבה שהקרבה הפיזית לדרור תוליך אותה לקרבה נפשית אליו. כך תשלים את המהלך ההזוי שלה להיות האישה היחידה בחייו. בחיי, איזו יומרה!"





פרק 17

הוא היה מתהלך בביתו, מקצהו האחד לשני, בתחושת מחנק. משום מה, תחילת נובמבר באותה שנה, עדיין לא בישר על ירידה דרסטית בטמפרטורות, אך הימים היו נעימים. למרות זאת, לא יכול היה לסבול את הימים הזוהרים. לכן לא יצא אפילו לגינת ביתו ונאלץ לחלק את מרחב הבית עם מיקי שתפסה חלק נכבד ממנו, בגלל מימדי גופה ועם גיתית הכועסת והצינית.
  אט-אט החלו הזיותיו לשוב. תחילה ראה רק את מרחבי הנגב, חולות זהובים ומעליהם רק שמיים. הוא נבהל והחליט להעלים את המראות מעיניו. ניסיונותיו להתנער מהחזיונות צלחו פה ושם. בכל פעם שהצליח, הזכיר לעצמו שלמען עתיד משפחתו ועתידו עליו לעשות את מירב המאמצים שלא להתנתק מהמציאות. התנתקות זו הובילה אותו לעשיית מעשים נפשעים.
  "למען אשתי וילדי האהובים, למענם אני צריך להתעשת," היה משנן בכל פעם שנטל תרופות פסיכיאטריות. אלא שהללו דיכאו אותו ודיכאו את תפקודיו בחדר השינה. הוא חשב שזו הסיבה שגיתית רגוזה ומזלזלת ולכן החל להמעיט בנטילתם. אך המתח ששרר בין גיתית לבינו, גרם לחולות ולדיונות להופיע בצורה מפורטת יותר, עד כי ראה גם את אוהליהם של הבדווים, גמליהם, בארותיהם, ילדיהם המוזנחים למראה ונשותיהם המסתוריות עטויות הגלביות.
  "למען אשתי וילדי האהובים, למענם אני צריך להתעשת," היה משנן בכל פעם שנטל תרופות פסיכיאטריות. אלא שהללו דיכאו אותו ודיכאו את תפקודיו בחדר השינה. הוא חשב שזו הסיבה שגיתית רגוזה ומזלזלת ולכן החל להמעיט בנטילתם. "כדור פה וכדור שם... לא יקרה כלום אם לא אטול את כל המינון," החל לשכנע עצמו, "וממילא בימים שאני רוצה לענג את אשתי אני לא נוטל את הכדורים וכלום לא קורה לי." משהחל לחזור לכושרו, כשעדיין לא איבד את שפיותו ובד בבד הצליח לדחוק את הזיותיו לפינה רק בעזרת מחשבתו, התעודד.
  כעבור כמה ימים השליך את התרופות לפח. הוא אמר לעצמו שאין טעם להקריב את נישואיו בגלל כמה כדורים. למרות שלא נבצר ממנו שהוא חולה, האמין בכוחו להתגבר על מחלתו בדרכים אחרות. הוא גבר אינטליגנטי, ידע לזהות בעצמו את ההתדרדרות אם תצוץ ולעצור אותה.
  אבל ההזיות היו ממזרות לא קטנות, הן בסך הכל שיחקו איתו במחבואים והסתתרו ממנו כשהן כל הזמן במעקב אחר ההזדמנות לנצחו.


באחר צהריים חמסיני אחד ונדיר לעונה, בעוד גיתית ומיקי עורכות את השולחן לארוחת הערב, יצא לגינה כי חש שאינו יכול לנשום בבית. הן לא שמו לב שחמק, שאון הטלוויזיה והילדים המתווכחים ביניהם גברו על צעדיו השקטים. הוא התיישב ליד שולחן הגן ובהה בחלל. לפתע ראה את מכוניתו המפוארת ששימשה עתה רק לנסיעותיו לעבודה, ונזכר בימים שהיה משוטט בה ברחובות בלילות. זכר התחושה האינטימית שהחשכה והשקט בתוכה נסחו בו, גרמו לו לתשוקה בלתי נשלטת לחוות אותה שוב.
  מבלי לשים לב לכך, החל להזות ופתאום עמדה שוקרייה מולו. הוא היה מודע לכך שעליו לגרש את דמותה ממחשבותיו אבל היא משכה אותו והוא החל להרגיש את אותו ריגוש שבעקבותיו היה יוצא למסעות הציד שלו.
  השעה הייתה חמש אחר הצהריים כשמצא עצמו בתוך מכוניתו בדרך לרהט. השמש עוד עמדה בשמים והפכה את מרבד החול האינסופי לזהוב ומסנוור במיוחד. הוא זכר את הדרך למרות ששנים לא עבר בה.
  כשהתקרב לרהט ראה פתאום מבעד לשמשת המכונית אישה שדמתה לשוקרייה הבוגרת שבדמיונותיו. הוא האט וצפה בה אך לא הצליח לקבוע אם זו היא או לא. או אז עלה בראשו הרעיון לחפש את טאלב. הוא החנה את מכוניתו ליד אוהל שבתוכו כבשה פועה וכמה שטיחים. איש זקן התקרב אליו. לא בכול יום רואים רכב מפואר חונה שם.
  "מה אתה מחפש?" שאל אותו האיש הזקן במבטא ערבי.
  "שלום. אני מחפש את טאלב," ענה דרור בחביבות.
  "איזה טאלב? יש הרבה," ענה הזקן ונשען על מקל ההליכה שלו.
  "הוא צריך להיות בן חמישים ומשהו בערך. לא ראיתי אותו שנים. אני חבר שלו," הוסיף כדי לא להראות זר חשוד.
  הזקן שתק וקימט מצחו. לבסוף אמר: "אני מכיר טאלב אחד כזה אבל הוא לא גר פה יותר. הוא גר בבית ב... " ולאחר כמה דקות נזכר בשם היישוב הבדווי החדש.
  "אני יודע איפה זה. אולי אנסה שם. זה לא רחוק מפה."
  דרור הגיע ליישוב תוך כמה דקות והחל לעבור מדלת לדלת. הוא קרא בערבית הדלה שלמד תוך כדי נסיעותיו את שמות המשפחה. אך באף אחד מהם לא היו רשומים שמות פרטיים והוא לא זכר את שם משפחתו של ידידו, אם אי פעם בכלל הכירו. בעודו תוהה אם לוותר, נעמד שם והתבונן בגדודי הילדים ששיחקו כדורגל בחצרות ובכביש שחנו בו מכוניות מעטות, ואמר לעצמו שהפעם הוא הגזים. הוא חייב להרגיע את סערת נפשו, חשב, ולא שם ימצא מנוח.
  כשהחל לנוע אל עבר מכוניתו, הקיפו אותו ארבעה ילדים סקרנים. אליהם החלו להצטרף ילדים נוספים.
  "יא סייד, את מי אתה מחפש?" שאלו בערבית.
  "את טאלב. מכירים את טאלב?"
  "אה, הסוציאלי?" שאלו בעברית רצוצה.
  דרור לא הבין וחשב לעצמו שהם סתם זורקים לחלל האוויר השערות ומילים, אך אחד הילדים החל פתאום לצעוק "טאלב, טאלב."
  גבר גבוה ורזה, בעל כרס קטנה שבצבצה ממכנסיו המחויטות ומתחה את חולצתו המעומלנת עליה, יצא מפתח אחד הבתים והיסה את הילדים שהמשיכו לדבר כולם בבת אחת, תוך ניסיון להסביר לו שיש אדון שמחפש אותו. הם הצביעו אל עבר דרור שמיד זיהה את חברו משכבר הימים. טאלב הסתכל לעברו ושפשף את עיניו כלא מאמין.
  "דרור?"
  "טאלב?"
  "דרור אחי," טאלב ניגש אליו בשמחה, חיבק אותו ונישק אותו על לחייו. אחר כך החזיק את שתי כתפיו של דרור כפוחד שמא יברח ממנו. הוא סרק אותו באהבה מכף רגל ועד ראש בעוד דרור עמד בכתפיים שמוטות. דמעות עלו בעיניו על גילוי החיבה האמיתי הזה שחש שלא מגיע לו לאחר התייחסותו המנוכרת אל טאלב, לאחר 'אירוע שוקרייה'. טאלב הוליך אותו לכיוון פתח ביתו. עיניו הרכות והטובות חייכו באושר אמיתי.
  "חשבתי עליך כל כך הרבה פעמים," אמר לו בעברית שדרור הבחין שנעשתה טובה ורהוטה פי עשרת מונים ממה שהייתה כשהיו נערים. הוא נזכר איך כנער היה מסתובב בפזורה בטבעיות רבה כאילו שנולד בה, מוקסם מאורח חייהם הפשוט והפרימיטיבי של תושביה.
  "מה... איך... למה?" טאלב היה חנוק מהתרגשות ולא יכול היה להוציא משפטים שלמים מפיו.
  דרור לא ענה לו. ליבו שתת דם פתאום. טאלב היה שותף לאירוע מכונן שהשפיע על חייו. הזיכרון ששניהם חלקו, קשר אותם בקשר חזק פי אלף מכול קשר שיצר אי פעם בחייו עם גבר כלשהו אחר. דרור האמין שגם טאלב חש בזמנו את הזעזוע למראה מה שנעשה לשוקרייה, אלא שהיה מנוע מלהתערב.
  דלת הכניסה הוליכה לסלון גדול שקירותיו ואריחי רצפתו לבנים. למרבה פלאו של דרור, הבית היה מרוהט בריהוט מודרני עכשווי. אפילו השטיחים שהיו פרוסים על הרצפה, לא היו בעלי הדפסים אוריינטליים, אלא דווקא בעלי צורות גיאומטריות גסות בבורדו וכחול.
  "שב, שב," הורה לו טאלב לשבת על ספת העור החומה. הוא צעק: "סארה, סארה, בואי תראי, יש לנו אורח."
  מהקומה השנייה ירדה אישה באמצע שנות הארבעים שלה. היא הייתה רזה ולבשה מכנסי ג'ינס הדוקים שעטפו גזרה מושלמת. אפילו חולצת הטריקו הרחבה מעליה לא הצליחה להסתיר זאת. שיערה השחור הארוך היה פזור. פניה הנאות חייכו חיוך מאיר כשטאלב הציג אותה כאשתו. היא פנתה למטבח וכעבור כמה דקות יצאה ובידיה מגש ועליו קומקום קפה, כוסות, סוכר ועוגיות טריות שכנראה נאפו זמן לא רב לפני כן.
  "אני לא מאמין," אמר טאלב וחיבק את דרור שישב לידו על הספה.
  "מה שלומך טאלב?"
  "הכול טוב מאד. אני אדם מאושר דרור. יש לי הכול בחיים," אמר וחיוך אמיתי וגדול נסוך על פניו.
  סארה ישבה מולם על כורסה. חיוכה עדיין לא מש מפניה ולדרור לא היה ספק בכך שהוא רואה זוג מאוהב ומאושר מולו. בחלומותיו הפרועים ביותר לא היה מדמיין את טאלב גר בבית פרטי מודרני ונשוי לאישה הלבושה ומתנהגת באופן שלא הייתה נהוגה בתרבות הבדווית בעבר. תמיד כשהיה חושב עליו, דמיין אותו כגבר מבוגר, שיערו לבן, לבוש גלבייה ובידו מקל, רועה את צאנו וחי באוהלו. פתאום במפתיע ראה שטעה בהשערותיו.
  "ספר לי, אני רוצה לדעת הכול עליך," אמר לו דרור.
  "את הלב שלי אתה רואה מולך וקוראים לה סארה. יש לנו ארבעה ילדים, הקטן בן שתיים עשרה. ואם אתה מוצא אותם, תגיד לי, כי רוב הזמן הם בחוץ אצל חברים, בחוגים, באוניברסיטה, אללה יודע איפה." סארה צחקה למשמע תיאוריו של בעלה.
  "וממי הם למדו להיות עסוקים?" אמרה בעברית רהוטה ללא מבטא זר, שוב למרבה פליאתו של דרור.
  "מאיתנו, ואנחנו למדנו מהיהודים," צחק טאלב עמה.
  דרור חייך אבל לא היה זה חיוך אמיתי. בתוכו כעס על כי ידידו בחר להיות אזרח ישראלי מודרני מן השורה ולא נשאר נאמן למסורת הבדווית. הוא התבונן בסארה. הוא לא ראה ולו קו אחד מקשר בינה לבין שוקרייה והרגיש זר. דווקא אז כשהיה בן חמש-עשרה, הרגיש קרוב יותר לפזורה ואילו עתה לא התבייש להודות בפני עצמו שחש אבוד בעולם שהלך לקראת המודרנה. טאלב קטע את מחשבותיו.
  "אז מה הביא אותך עד הלום?" שאל באותה בעברית תקנית.
  "מזמן רציתי לראות אותך ולא יצא לי. הייתי עסוק בעבודה. כמה שנים גרנו בארצות הברית. ילדים. אתה יודע. מה שקורה בחיי היום יום משתלט עליך," אמר והבחין שטאלב מתבונן בטבעת הנישואים הנוצצת שעל אצבעו. מאז שנישא הקפיד דרור לענוד אותה כל הזמן, מנופף בה לעיני כולם. בפרט היה שואב עונג כשנופף בה למול עיניהן של מאהבותיו. הוא ידע שזה פגע בהן כשהתגאה בפניהן בנישואיו המושלמים ובאהבתו לאשתו. בכל פעם שנשאל על ידן מדוע אם כך, הוא בוגד בה, לא היה עונה. הוא הרשה לעצמו באותם רגעים להתנשא מעליהן.
  "כמה ילדים יש לך?" התעניין טאלב.
  דרור החל לספר לסארה ולטאלב על מצבו האישי, על היותו נשוי ואב לארבעה ועל מקום מגוריו, אך שיקר בנוגע לעבודתו והציג עצמו כסטארט-אפיסט שעובד מביתו.
  "ועכשיו תורך. מה אתה עושה בחיים?" דרור לא רצה להמשיך ולספר על עצמו יתר על המידה, הוא רק רצה להגיע לרגע שיוכל לשאול את טאלב כבדרך אגב אודות שוקרייה. לשם כך בא, אלא שסארה נכחה והוא לא יכול היה לפתח את הנושא.
  "אני עובד סוציאלי וסארה מורה וסטודנטית למשפטים, מה שלא עוזר לה כשהיא נכנסת לויכוחים עם ארבעת הבנים שלנו," הוא התבונן בה בחיבה תוך כדי שהוא טופח לדרור על גבו באהבה.
  דרור פנה לסארה: "מי היה מאמין? ואני חשבתי שטאלב יהיה שייך בדווי בעל כבשים רבים וארבע נשים, שישב באוהל והן ישרתו אותו. איך הפך לגבר מודרני ומתקדם?" קרץ לה.
  "אני יודעת שאתם היהודים חושבים עלינו שאנחנו לא רוצים להתקדם באמת בחיים, אבל זה לא נכון. ברור שלגור בבית כזה עדיף. אני בכלל אף פעם לא אהבתי לגור עם ההורים שלי באוהל. ברור שבמבנה יותר טוב. החיים יותר מעניינים באוניברסיטה מאשר במרעה צאן, אבל אנחנו לא רוצים לשנות את החיים שלנו רק כדי לנסות להשתלב ולראות שהחברה הישראלית רואה בנו נחותים. אנחנו בעצם, אם אתה חושב על זה, מנהלים משא ומתן איתכם לפני שנשתנה, עד כמה תוכלו לסבול את ההתערות שלנו בחברה שלכם." סארה החלה לנאום לו ותוך כדי חשב שהשמיעה דעות מוצקות יותר ממה שאי פעם שמע מגיתית. גיתית לא הייתה מסוגלת להפליג במונולוג כזה כמו סארה שעוד המשיכה לנאום גם אחרי שדרור הפסיק להקשיב לה.
  טאלב הבחין שדרור אינו משתתף בהתלהמותה של אשתו בנושא שוויון זכויות הבדווים, הקרקעות שנלקחו מהם וכל הבעיות הפוליטיות הנלוות. הוא ראה את העצב בעיניו של דרור, אפילו ייאוש קטן, ורצה לדעת את פשרו.
  "סארה מיי לאב," אמר לה באנגלית, "עשיתי לך טסט לאוטו וגם ניקיתי אותו," היא השתתקה והבינה שטאלב רוצה שתלך. הם חייכו ברכות אחד לשנייה והיא קמה ממקומה והושיטה לדרור את ידה ללחיצה.
  "תסלח לי. אני צריכה ללכת. היה נעים מאד." דרור לחץ את ידה ובירך על שהקשר בינו לבין טאלב עדיין נותר כזה שלא היו צריכות להיאמר מילים על מנת שיבינו אחד את השני.
  אחרי שהלכה, טאלב התבונן בדרור ופניו הרצינו. הם שתקו ודרור הפנה מבטו אליו.
  "אני רואה פגיעות בעיניך. כעובד סוציאלי ראיתי את המבט הזה אלפי פעמים בעיניהם של מטופלי מוכי הגורל. מה קרה? למה באמת באת?" שאל.
  "כלום," שיקר דרור.
  "אני עובד סוציאלי. קשה להסתיר ממני דברים." הוא החזיק את ידו של דרור. דרור נשם עמוקות. הוא לא רצה להישבר בפני טאלב, רק רצה לשאול על שוקרייה בדרך שתיראה אגבית.
  "כלום. באמת כלום. תגיד, פתאום נזכרתי, אתה זוכר את שוקרייה, את הילדה ההיא שביצעו בה מילה?" שאל ומבטו של טאלב הפך למופתע.
  "כן. זוכר." נראה שטאלב לא הבין כיצד שמה של שוקרייה עלה פתאום בשיחה משום מקום.
  "מה איתה? מה שלומה?" שאל דרור.
  "רק אלוהים יודע," ענה לו טאלב, עדיין מנסה לרדת לסוף דעתו של חברו.
  "אתה לא רואה אותה מדי פעם כשאתה מבקר את הוריך?"
  "רק אלוהים יודע, כי היא לא בין החיים. היא מתה כשהייתה בת תשע עשרה מדלקת ריאות." טאלב התבונן בדרור בפליאה על הלחלוחית שהחלה להתאסף בעיניו.
  "מתה?" דרור חזר המום על המילה וקיווה שאולי חברו מתכוון למשהו אחר ואין זו אלא צורת ביטוי. אבל טאלב קם ממקומו וניגש למגרה במזנון, פתח אותה, הוציא קופסת נעליים שבתוכה תמונות ושלף תמונה ישנה במיוחד. הוא הושיט אותה לדרור. בתמונה נראו איש מבוגר עומד ליד אישה מבוגרת, שניהם בגלביות מסורתיות. בצד עמדה אישה צעירה וכחושה, גם היא בגלבייה מסורתית, שיערות שחורות וארוכות בצבצו מבעד לכיסוי ראשה. היא הייתה מכוערת להפליא אך מבטה היה רגוע ביותר. התמונה צולמה על רקע הדיונות שהכיר כל כך טוב.
  "שוקרייה. קצת לפני שמתה," הצביע עליה טאלב. דרור החזיק את התמונה בחרדת קודש. זה היה הדבר הממשי הראשון משוקרייה מאז אותו היום בדיונות. ליבו הלם מהתרגשות ודמעות זלגו על לחייו.
  "היא התחתנה?" שאל דרור בשקט, מושך באפו.
  "לא. עיניה היו פוזלות וכל כך מכוערת הייתה שאפילו איש זקן לא היה מתחתן איתה. אבל היא לא הייתה מרירה ולא כעסה על אף אחד. הייתה עושה מה שאומרים לה, הולכת עם הכבשים, יושבת בצד. כמעט לא הרגישו שהיא חסרה כשמתה." מבטו של טאלב הראה שהוא מבין שדרור אינו שואל סתם כך על שוקרייה.
  "אז היא סתם עברה את הכאב הזה? כי אם לא התחתנו איתה כי הייתה מכוערת, לשם מה מלו אותה?" טאלב שתק דקה ולא ידע מה לענות. לבסוף, נבוך על המנהג הברברי של מילת נשים בעדתו, התריס כנגדו: "בשביל זה באת? לשאול על שוקרייה? מה לך ולה? היא מתה לפני שנים. היא באה ממשפחה כזאת, פרימיטיבית. לא כולנו כאלה." טאלב הרגיש צורך להבהיר לחברו שהמילה הינה כתם שהעדה נושאת.
  "אז היא סתם עברה את הכאב הזה? כי אם לא התחתנו איתה כי הייתה מכוערת, לשם מה מלו אותה?" טאלב שתק דקה ולא ידע מה לענות. לבסוף, נבוך על המנהג הברברי של מילת נשים בעדתו, התריס כנגדו: "בשביל זה באת? לשאול על שוקרייה? מה לך ולה? היא מתה לפני שנים. היא באה ממשפחה כזאת, פרימיטיבית. לא כולנו כאלה." טאלב הרגיש צורך להבהיר לחברו שהמילה הינה כתם שהעדה נושאת. "במשך השנים למדתי והתפתחתי וניסיתי להילחם בתופעה על ידי שכנוע הורים לא לבצע את המילה. הצלחתי ברוב הפעמים." טאלב ניסה לגונן על עצמו על כי אז לא יצא להגנתה של שוקרייה.
  "אני צריך ללכת. אני יכול לקבל את התמונה הזו?" ביקש דרור והרכין ראשו.
  "אתן לך אותה, אבל אני עדיין מחכה לשמוע את הסיבה." פניו כבר לא חייכו והוא נתקשח מעט.
  "יש לי נקיפות מצפון כל השנים על כך שנכנסתי להלם במקום להציל אותה." דרור לא לגמרי שיקר.
  "התמונה שלך. אראה אותך שוב? תשמור איתי על קשר?" טאלב הסתפק בסיבה שדרור העניק לו אך הוסיף: "אתם היהודים לא מסוגלים לקבל את החיים כמו שהם."
  "אשמור איתך על קשר, הנה לך מספר הטלפון שלי," הוא רשם לטאלב מספר על דף בלוק שמצא על המזנון והוסיף בהיסוס: "אתה התשובה שלי, אתה הקשר שלי למקום הזה שאליו אני חוזר מאז אותו היום, לדיונות, לשוקרייה. אתה החוט המקשר." דרור עצם את עיניו מלאות הדמעות וחיבק את טאלב בעייפות, כמו שאדם אבל מחבק את מנחמיו. טאלב לא הוסיף לחקור את דרור ונתן לו ללכת מבלי לעכבו.


אחרי שראה את ידו המנופפת לשלום של טאלב הולכת ומתרחקת והוא כבר בדרך החוצה מהיישוב הבדווי החדש, חולף על פני הבתים האחרונים בשורה ומגיע אל חולות הנגב שוב, רק אז הרשה לעצמו להתפרק. הוא עצר בצידי הכביש, מסביבו רק שטיח אינסופי של חולות שקלטו לתוכם את קרני האור האחרונות ככול שיכלו. החולות נתנו בנדיבות לפחונים השחורים שהיו מפוזרים על פני הדיונות, לקלוט את שאריות קרני השמש.
  אך עיניו ראו רק במעורפל את ההרמוניה ששררה בין החול לבין הפחונים ואת חלוקת קרני האור האחרונים שחילקו ביניהם. הוא הוציא את תמונתה של שוקרייה מכיסו והתבונן בה מבעד לדמעותיו. בגלל הדמעות נראתה לו מטושטשת ולכן קרב את התמונה אל עיניו. עתה שם לב שצולמה בשחור-לבן. הוא מחה דמעותיו. היא נראתה שלווה. היא הישירה מבטה אל כיוונו של המצלם אותה, אל כיוונו של המתבונן בתמונה. דרור התבונן בעיניה ופתאום נדמה היה לו שבו היא מתבוננת.
  חיוך קטן, קטן מחיוכה של המונה ליזה אבל עדיין חיוך, היה משוך על פניה הלא סימטריות. אישוני עינה האחת אכן נטו הצידה ואפה הארוך נטה לכיוון הנגדי. גם בשחור-לבן יכול היה לראות ששפתיה העבות והמצוירות גברו על כל הכיעור.
  הוא חייך אל התמונה בחזרה, הדמעות שוב הציפו אותו תוך כדי מלמול: "את סולחת לי? את סולחת לחולשותיי? אני אשם כי יכולתי למנוע ממך כאב אך יצרי מנעו ממני. אני אשם שלא הגנתי עליך. סלחי לי אהובתי."
  אבל שוקרייה המשיכה להתבונן בו בעיניה הפעורות לרווחה כמו שה תמים ולא הגיבה או זזה לשמע דבריו. הוא היה מיואש. אילו יכול היה לבקש משאלה אחת אחרונה, היה מבקש להפיח חיים בתמונה, לקפוץ לתוכה ולעמוד שם מולה בזמן ההוא. עיניו לא יכלו להתנתק ממנה וליבו היה שבור כל כך שבמשך חצי שעה רק החזיק את התמונה ונעץ בה מבטים. הוא לא ראה כיצד החשכה יורדת על החולות ואם כי החשכה גם החלה לרדת על התמונה, דרור עדיין ראה אותה בבירור מתוך דמיונו.
  פתאום, בחסות העלטה, עיניה של שוקרייה החלו לזוז כמתעוררות מתוך חלום של אלפי שנים. חיוכה התרחב והיא מתחה צווארה לכאן ולכאן. אט-אט החלה להשתנות למול עיניו ופתאום פניה החלו להיטשטש ולהעלם ובמקומן התהוו פניה של שלי. גם שיערה השחור של שוקרייה שינה גוונו והפך לבלונדיני צבוע, לשיערה של שלי.
  שלי לא חייכה. פניה היו קשים והיא התבוננה בו כמאשימה אותו. פחד החל להתגנב לליבו. הוא היה בטוח ששלי הולכת להורגו על מה שעולל לה.
  "סלחי לי, סלחי לי," מלמל אבל היא ירתה בו סילונים של אש והוא הרגיש שעליו לצאת מהמכונית ולברוח משם כל עוד נפשו בו. הוא פתח את הדלת והחל לרוץ אל עבר החולות בעודו מתבונן לאחור והוזה את שלי הולכת אחריו בצעדים גדולים, רגועים ובוטחים. הוא רץ ורץ כמיטב יכולתו אך לשווא, היא התקרבה אליו ועוד מעט תאחז בגרונו, כוח רב יפרוץ ממנה והיא תחנוק אותו. ככל שהתקרבה אליו רגליו נחלשו והוא נפל וקם, נפל וקם, עד שלא יכול היה יותר לרוץ ואיבד את הכרתו. הוא שכב על החולות, מחצית פניו טמונים בהן וידיו פרוסות לצדדים כמו ישו הצלוב.

***

הוא שמע בליל של הברות שלא זיהה. החושך החל פתאום להתפוגג והפנה מקומו למראות לא מזוהים. דמויות של אנשים מטושטשות עמדו מעליו ודיברו בערבית. הוא הבין מבעד לחושיו שהחלו להתעורר שהם מדברים עליו, אך אבריו היו משותקים ולא יכול היה להוציא הברה מגרונו.
  לפתע חש שהם גוררים אותו וניסה להתנגד אך שוב התערפלו חושיו והוא צנח והתעלף.


בפעם הבאה שהתעורר, ראה שהוא שוכב על שטיח באוהל בדווי כלשהו, כבר לא מוקף בכל כך הרבה אנשים. מסוחרר, הקים את עצמו בעמל רב מהשטיח. שתי נשים בדוויות התבוננו בו אך אף אחת מהן לא ניגשה לעזור לו. לחילופין, הן גם לא הזעיקו מישהו כדי לסייע לו.
  הוא נעמד על רגליו, חולצתו פתוחה לרווחה וחזה השחיין המפואר והרחב שלו נגלה לעיניהן. רוכסן מכנסיו היה פתוח מעט, חגורתו נעלמה מהם וגם נעליו לא נראו בסביבה. הוא החל לברוח מהאוהל בריצה. הוא לא זכר מאום מהשעות האחרונות. לבסוף הגיע לכביש ראשי כלשהו, נעמד שם והתבונן במכוניות החולפות. הוא לא חשב לאותת לאף אחת מהן לעצור לו. הוא לא חשב בכלל. כל מחשבה, ולו הפשוטה ביותר, נעלמה מראשו. הוא לא ידע כמה זמן עמד שם בשמש הקופחת, אבל ניידת משטרה שחלפה עצרה לידו והשוטרים שניסו לתשאל אותו ולא הצליחו, לקחו אותו לתחנת המשטרה.
  הם השכיבו אותו על דרגש בתא עצורים והשאירו את הדלת פתוחה. שוטר הגיש לשפתיו הסדוקות כוס מים וניגב את פניו שחול רב נדבק עליהם, כמו על שאר חלקי גופו החשופים.
  "אל תחשוש, אתה בתחנת המשטרה. מצאנו אותך עומד על שפת הכביש. אתה יכול להגיד לי מה שמך?" דרור לא ענה. שוטר נוסף הגיע והתבונן בו. הוא צמצם עיניו בניסיון להבין מהיכן הוא מכיר אותו. "אני חושב שאני מזהה אותו. הוגשה תלונה על נעדר בשם דרור כץ לפני יומיים. נדמה לי שהוא מתאים למצולם בתמונה שאשתו נתנה לנו. אתקשר אליה."
  לתחנה הגיעו כולם, גיתית, מיקי, שרה, דלית, יחיאל, בני והבנים. דרור זיהה אותם אבל עדיין התקשה להבין היכן הוא ומדוע הם כולם שם. הוא עדיין שכב על הדרגש בתא שבדרך כלל אסורים בו חשודים, אך עתה שימש כחדר מנוחה. פתאום שאל: "ושוקרייה, למה היא לא באה? היא לא אוהבת אותי יותר?"
  גיתית התבוננה בו בכעס ויצאה אל מחוץ לתחנת המשטרה. שרה באה אחריה. "הוא הוזה. עד שלא נדע מי פגע בו ומה קרה לו אל תשפטי אותו," התחננה לגיתית, "אם תעזבי אותו מצבו יחמיר ומי יודע אם לא ינסה לפגוע בעצמו."
  גיתית הוציאה מתוכה אנחת בוז. "כל השנים התגעגע לאחרת. והתעלמתי מחשדי. היא הייתה שם בינינו ואני לא ראיתי אותה, רק הוא. היום אני חושבת שכשהיה מחייך לעצמו, בעצם חייך אליה, אל זו מהזיותיו. אנחנו הנורמאליים כביכול, לא מתייחסים להזיות כאל איום. אבל האמיני לי שרה, אין איום גדול מהזיה שקמה לתחייה במוחו של ההוזה. אני עוזבת אותו לעת עתה בתקווה שיבוא יום ואהיה הזייתו ולא אותה שוקרייה. רק כך אדע שהוא באמת אוהב אותי."
  "את לא יכולה לעזוב אותו. הוא זקוק לך. הוא בעלך, אבי ילדיך, אהובך היחיד, מגוננך, המתיני בבקשה עד שנדע מה מצבו," שרה נראתה כאילו היא חולמת חלום בלהות ונלחמת בכל כוחה לגרש אותו.
  "את דואגת רק לאינטרסים שלו," עמדה גיתית על דעתה.
  "את אוהבת אותו," התריסה שרה.
  "מה זאת אהבה, אם הגבר שאותו אני אוהבת אינו כבר מי שהתאהבתי בו? אמרי לי שרה, האם אני יכולה להעביר את אהבתי העזה לגבר זר אחר? לקחת את האהבה הזו ולהעבירה לכל אחד אחר שאחפוץ? לא. נכון? אז למה את חושבת שהאהבה שלי לגבר שקראו לו דרור יכולה לעבור לדבר הזה ששוכב שם, פוגע בנשים והוזה על מישהי אחרת? אני אהבתי את מי שחשבתי שאהב רק אותי."
  גיתית לא חיכתה לתשובה. היא נכנסה למכוניתה ועזבה את שרה המומה וחסרת מילים מהפן החדש באישיותה של כלתה שקיבל החלטה כל כך גורלית כמו לעזוב את 'החצי השני' שלו בן רגע. שרה בהתה בה כששעטה במכונית היקרה הכסופה שלה עד שנעלמה בתוך דקה.
  כמה שעות לאחר מכן דרור נמסר לרשותם של יחיאל, שרה ומיקי. הם לקחו אותו לביתו. דרור לא ידע כי גיתית עזבה אותו כי היה מטושטש, אבל שרה ראתה שארונותיהם של גיתית וכנרת התרוקנו מבגדיהן ושאר חפציהן האישיים. נראה היה שגיתית הספיקה בשעות הללו לארוז הכל ולנוס משם כל עוד נפשה בה.





פרק 18

דבש וענת בילו בבית מלון באילת כשהגיעה השיחה הבהולה מבני בחצות.
  "היכן אתה? כבר יומיים שאנחנו מחפשים אותך. היית אמור לדווח לנו כשלא קיבלת מסרונים מדרור," כעס בני.
  "נכון," התנצל דבש, "נסעתי עם חברה שלי ליומיים לנוח באילת ושכחתי לקחת את מטען הנייד." הוא לא רצה לומר שהזניח את תפקידו בגלל שענת הסיחה דעתו. "רק לפני כמה שעות קניתי מטען חדש אבל לא בדקתי הודעות." הוא ליטף את ראשה של ענת שישבה לידו דרוכה.
  דבש לא העלה על דעתו שענת מעורבת גם בפרשה ואף היא הזניחה את התחייבותה. נהפוך הוא, היא הייתה מפלטו מפני הפרשה המעיקה. מצידה, לא העזה עדיין לספר לו את האמת כי רצתה למשוך את הפנטזיה שבה הייתה מצויה ככל שתוכל. זה הפרט היחיד שלא ידע עליה. המחשבה שישנה דעתו עליה ויסיים את הקשר איתה הייתה בלתי נסבלת מבחינתה, אבל התחושה שהיא מרמה אותו חיבלה בחלום הוורוד שהייתה מצויה בו. מה שהחמיר את המצב, הייתה העובדה שדבש לעומתה פתח את סגור ליבו לחלוטין ושיתף אותה בסיפורו של דרור. עד כדי כך הייתה קרבתו אליה, שלא יכול היה להסתיר את חלקו בהסדר שהושג עם ידידו.
  "לא יכולתי מיד לספר לך עליו. פחדתי שתברחי ממני. אני רציני לגביך. את האישה שתעשה אותי איש משפחה," אמר לה כמה פעמים ובכל פעם חשה סכין ננעצת בליבה בחושבה שכל זה לא יתגשם, כיון שלא תוכל להסתיר את האמת לאורך זמן.
  משנסתיימה השיחה עם בני שסיפר לו על ההתרחשויות האחרונות, קם מיד והחל לארוז את חפציו, מורה לה גם כן לעשות כמוהו ומספר לה את ששמע מבני.
  "אל תדאגי יקירה," אמר לנוכח מבטה המודאג, "אני מודע לרגישות ולאמפתיה שיש בך לכל יצור חי באשר הוא," חיבק ונישק אותה על מצחה, "יהיה בסדר. הוא יקבל טיפול ויחזור להיות הגבר החביב שאני מכיר כבר שנים ושנינו נעזור בטיפול בו."
  ענת חשה שלא בנוח על שטעה בפירוש תגובתה. גל הטינה לדרור שוב עלה בה במלוא עוצמתו. לא רק שהיא לא דאגה לו, היא הייתה שותפה לתחושתה של שולמית שגם אם יתלו אותו בכיכר העיר, לא יהיה זה עונש מספיק חמור. נכון שיש מידתיות, חשבה, אבל לא היה בה קורטוב של אמפתיה כלפיו. איך תספר לדבש שעמד לצד ידידו, למרות שידע על מעשיו, את כל מה שעבר עליה מבלי לפגוע במערכת היחסים ביניהם? היא שתקה כל הדרך. גיתית עזבה את הבית, הדהדה הידיעה בראשה. נותר לה עוד זמן להמשיך וליהנות מאהבתו עד שיתפוצץ הכל והוא יבין שאינה מלאך.
  הם הגיעו ל'ארמון' בארבע לפנות בוקר. מיקי כבר עלתה על יצועה בחדר השינה של דרור וגיתית ורק שרה נותרה ערה. היא ישבה על הספה ובהתה בטלוויזיה שהשתיקה את קולה. הבית היה חשוך, למעט מנורת שולחן צדדית שדלקה באור רך כשדבש וענת נכנסו.
  שרה כיבתה את הטלוויזיה מיד כשנכנסו. דבש ניגש אליה והחזיק את ידה בשתי ידיו. ההכרות ביניהם התפתחה רק בשבועות האחרונים בגלל שדבש היה אמון על הסידור שסידרו עם דרור. הוא חיבב אותה מאד וחש שהייתה יכולה בקלות להיות אמו, כך אמר לענת.
  שרה שמחה להכיר את ענת. "בדיוק מה שאתה צריך," אמרה, "ילדה מבית טוב. הלוואי שחייכם יהיו שונים מחייו של דרור." אחר כך הוסיפה: "אני דואגת שמא יאסרו אותו או יאשפזו אותו במוסד לחולי רוח. לא אוכל לשאת את זה, הבן היפה והגדול שלי, לא מגיע לו." היא החלה להתייפח חרש וענת השפילה ראשה שמא מי מהם יראה את התרעומת בעיניה. "הכיצד לא מגיע לו?" חשבה.
  "נכון. לא מגיע לו, אבל עוד לא הוגשה תביעה נגדו ואוהדיו במשטרה יפעלו למענו. אולי יש לו סיכוי לצאת מזה בשלום? אנחנו נעזור לו לעמוד שוב על רגליו. הוא מוקף בחברים ואוהבים שרה, אל תדאגי," אמר דבש ברוך.
  שרה הנהנה בראשה והתעודדה מעט. "זה נכון," אמרה, "יש לו הרבה מעריצים והם לא יתנו לו ליפול לתהום. יכול להיות שלא פסה התקווה שהכול יסתדר. אולי גם גיתית תחזור הביתה והכול ישוב על מקומו בשלום... אולי אלו רוחות הגיל השלישי שדרור מתקרב אליו שהם לא רק שינויים פיזיים. הוא מתחיל להתקרח וראייתו נחלשת... אלו גם שינויים ברגשותיו... ממילא יעומעם מראהו החיצוני הנאה, נשים תחדלנה מליפול לרגליו באותה קלות כמו בעבר והוא יהיה כה עייף מהמרדף שיפסיק ולא יוותר ממנו אלא אשמאי זקן ולא מזיק. או, כמה אני מייחלת שזה יהיה המצב," החלה להתייפח שוב.
  בעוד דבש ושרה חושבים איך להעמיד את דרור על רגליו, בערה חמתה של ענת והיא התפוצצה בתוכה. האם היא עושה טעות כשהיא מייחלת לקשור את חייה עם דבש? הרי הוא מעדיף את חברותו עם דרור על פני הצדק. מה היה קורה אם היא הייתה נופלת למעשה נפשע מצידו של דרור? האם דבש היה סלחן כלפיו אז? או ששלי, כיון שהייתה זרה לו, לא נחשבה יותר מתקרית ותו לא? כי ככה הוא מתנהג, כאילו שלא היה מדובר באישה בשר ודם, אם, בת ורעיה אלא בחפץ. גם נראה היה שדבש אינו רואה אלא 'תאונה קלה' לנגד עיניו. היא ידעה שתחזור על מחשבותיה אלו בעתיד באוזניו כשהכול יירגע, אבל לעת עתה עליה לשתוק. היא אהבה אותו והוא אהב אותה ואילולא הפרשה עם דרור, הכול היה יכול להיות מושלם והספקות שלה בו לא היו עולות.


בשש בבוקר הופיעו באותה שעה, מבלי לתכנן ביניהם מראש, מוטי ויחיאל. יחיאל עלה לחדר האורחים לבדוק את שלומו של דרור. דרור דיבר ובכה מתוך שינה ויחיאל החליט שצריך לתת לו עוד כדורי הרגעה, עד ששרה תחליט אם היא מוכנה שיאשפזו אותו או לא, כיון שניכר היה שהוא הוזה והזיותיו מצערות אותו.
  אמנם מוטי הציג את עצמו בפני שרה כחברו של דרור, אך לא הסתיר ממנה גם את מחויבותו כשוטר. הוא לא הופתע לראות את ענת ולא הסגיר ולו במבט את דבר ההכרות ביניהם. היא המשיכה להתנהג כמצופה ממי שאין לה נגיעה לפרשה והיא שם רק בגלל החבר שלה.
  "אני רוצה להגיד לך שרה," מוטי פנה אליה בטון רך, "שאנחנו אמנם נחקור אותו אבל גם נדאג שלא להתעמר בו."
  "מה יש להתעמר בבן אדם חולה? בדיקה פסיכיאטרית פשוטה תראה שהוא לא אחראי למעשיו," ענתה לו ומשכה בכתפה הימנית כאומרת שמוטי לא עושה טובה לאף אחד.
  "נכון. הוא אדם חולה ואין ספק שהדבר יוכח בבית משפט. הוא כנראה ישלח לטיפול, אבל יהיו כאלה שירצו לראותו מבלה שארית חייו בבית הסוהר, על מנת שלא תהיה אפשרות לשחררו זמן קצר לאחר אשפוזו, בתואנה שהבריא, שמא ישוב לסורו." ענת הבינה שדבריו אלו מכוונים לאוזניה בניסיונו לרמוז לה שמבחינת המשטרה, הטענה לאי שפיות זמנית מקובלת והיא מצופה להעביר את עמדתה של המשטרה לעמותה.
  ענת ידעה שמבחינת שולמית, אחת היא אם הוא חולה אם לאו. הוא מסוכן לנשים והיא לא האמינה שיתרפא אי פעם. לפיכך עליו להיות בהשגחה מתמדת כלשהי. היא אינה סומכת על אף גורם מסביבו, יהיו אלה חברים, משפחה ואפילו מטפלים בשכר, גם אם יהיו צמודים אליו עשרים וארבע שעות. לדידה הם לא יוכלו למנוע ממנו מעשים נפשעים בעתיד.
  "איכשהו," זכרה את שאמרה שולמית למתנדבות, "השגרה תחדור לחייו והוא שוב יחפש ריגושים. הוא לעולם לא יהיה 'הגבר בנעלי הבית המשובצות' ואחת היא מה המשטרה חושבת או מה השופטים יחליטו. העמותה תוכיח מסוכנות ולא תוותר על מאסר. אשפוז, גם בכפייה, לא יספק אותנו."
  בסלון ישבו יחיאל, מוטי, שרה, דבש, מיקי וענת ודנו במצבו של דרור בשקט כאשר לפתע ראו אותו יורד במדרגות שפוף, לבוש במכנסיים קצרות וחולצת טריקו, מתנדנד לו כמו שיכור ועיניו עצומות למחצה. באמצע גרם המדרגות התיישב והחזיק ראשו בשתי ידיו. יחיאל ודבש ניגשו אליו בניסיון לעזור לו לרדת.
  "הראש, הראש כואב לי," אמר להם חרש.
  "זה בסדר. תיכף ניתן לך כדור נגד כאב ראש," אמר לו יחיאל תוך כדי שעזרו לו לרדת את מחצית המדרגות שנותרו. הם השכיבו אותו על הספה שענת קמה ממנה, כדי לפנות לו מקום. הוא עצם את עיניו והמשיך להחזיק ברקותיו ביד אחת בעוד השנייה משתלשלת לה לרצפה. יחיאל נתן לו לבלוע כדור בזמן שדבש הרים את ראשו כדי לעזור לו ללגום מים, מכוס שמיקי הביאה. שרה מצאה שמיכת פיקה קיצית וכיסתה את בנה בה. לאחר מכן נישקה את מצחו.
  ענת צפתה במחזה וחשבה על יומה האחרון של שלי. אף אחד לא נכח שם, אפילו כדי לשמוע שהיא נפרדת מהעולם. עיניה התמלאו לחלוחית והיא חמקה לגינה. היא נעמדה במדשאה הנובלת הקדמית של הבית ובהתה בכביש שחלפו בו מעט מכוניות. היא שקלה אם לנסוע משם או להישאר. היא לא יכלה לסבול אותם יותר.
  כך עמדה כמה דקות, עד שיחיאל יצא ובידו סיגריה ומצית. הוא התבונן בה תוך כדי שנשם נשימה עמוקה מרגיעה, אחרי שהסיגריה פגשה את פיו. הוא נשף את העשן לאט וברצף מתוכו וכל גופו נרגע.
  "קשה," אמר ונעמד לידה. הוא בחן את הדשא היבש. מבלי שתפנה ראשה אליו, בעודה ממשיכה לבהות בכביש, אמרה לו בציניות: "אוהבים אותו, אה?"
  "את מתנגדת לכך?" שאל יחיאל לאחר שהתבונן בה דקה ארוכה בעיון.
  "כל התמיכה הזו גורמת לי לתרעומת. הרי הוא אחראי לפשעים חמורים! הכיצד אף אחד לא חושב על קורבנותיו? זה מערער לי את האמון ביכולת השיפוטית של החברה," אמרה בכנות את מחשבותיה.
  "אין לחברה שיקול דעת. אין דבר כזה 'דעת ההמונים'. להמונים יש רק יצרים, התלהטויות, הליכה אחרי מנהיג כריזמטי. אם החברה תתחיל לשפוט את מנהיגיה, לא יהיו לה מנהיגים. אפילו משה רבנו לא היה חף מתכונות רעות," ענה.
  "מה חשבתי לעצמי? שהאנשים האינטליגנטים שסובבים את דרור אכן יחפשו צדק טהור? אם דרור יובא למשפט, מן הסתם, הדבר המקסימאלי שייפסק יהיה לאשפזו עד שיגיע לכדי איזון נפשי. אז ישוחרר לחייו וכל מה שעשה יחשב לו לכתם בעברו ותו לא, לסטייה זמנית מהנורמה. אילו היה כלב היו ממיתים אותו על תקיפה," אמרה בכעס.
  "אבל הוא לא כלב. הוא מנהיג מבטן ומלידה. החברה זקוקה למנהיגים. גוש של אנשים לא באמת יכול לנווט את עצמו בצורה אחידה לכיוון מטרה מסוימת. גוש בנוי מפרטים שלכל אחד כיוון משל עצמו. דרוש אחד כריזמטי בלבד כדי לבטל את רצונות הפרטים ולהכיל עליהם את המטרות, על מנת שאלו יצאו לפועל," המשיך יחיאל.
  "מי קובע את המטרות?" רצתה לדעת את דעתו.
  "הכי כריזמטי שבחבורה, זה שמעורר רגש," הרהר בדבריו שלו, "חפש את מי שמעורר הכי הרבה את ההורמונים והנה לך מנהיג ומטרות. אחרת, מה שווים החיים?"
  "אז הכול הורמונאלי?" הקשתה עליו.
  "כימיה ודימויים," אישר יחיאל.
  "יש מנהיגים שקובעים לעצמם מטרות ונלחמים האחד בשני? וכל העדרים שהולכים אחריהם? הם אינם ניחנים בשיקול דעת? כל אחד הולך אחרי המנהיג שמעורר בו רגש גם אם מנהיג אחר צודק יותר? דרור יצר לו את עדר כבשיו ודבש הוא אחד מהם?" היא שאלה בחשש לדעת הפסיכולוג.
  "את מהמחמירות, הלא כן?" שאל אותה בציניות. "זה לא פשוט כל כך. הייתי רוצה לשמוע את דעתך הכנה. מה את רוצה שיקרה לדרור?"
  "שקודם כל ידעו עליו הכול, למה הוא מסוגל. אחר כך ימנעו ממנו מלפגוע שוב לעולם. מה שקורה שם בביתו, מתיימר להראות כאילו שמדובר בשפעת שתחלוף!" התלהמה.
  יחיאל כיבה את הסיגריה והתבונן בה במבט חודר. "טיפלתי בו שנים, את בוודאי יודעת," אמר לה.
  "שיערתי שחדרת לעמקי נשמתו, אם כי איני מבינה הכיצד לא דיווחת עליו ואל תכביר במילים על חיסיון, הרי חיסיון אינו אלא פריבילגיה שניתנה לכם המטפלים, על מנת שלא יירתעו מלפנות אליכם." מחשבה עלתה בראשה באותו הרגע שמא עליה ללמוד על דרור דרך יחיאל.
  "בואי נכנס חזרה לבית," קטע את השיחה.
  בינתיים בבית, כולם עזרו להשכיב את דרור בחדר האורחים שהיווה יחידה נפרדת בקומת הקרקע. דרור ישן שינה עמוקה לאחר שקיבל מנה הגונה של כדורי שינה מיחיאל שפרש לביתו בשעת ערב מוקדמת יחסית. הוא השאיר הוראות טיפול אחרונות בדרור למיקי. שרה ישבה על הספה, פניה היו מורדות ביגון ונראה היה שפתאום התגמדה לכדי כדור קטן אנושי.
  רק מיקי התהלכה בבית בעיניים בורקות. היא ניקתה את המטבח, סידרה את הסלון, התקינה ארוחת ערב וקראה לאיתי ודניאל שהיו ספונים בחדרם לרדת לאכול בטון של מפקדת. היא הזמינה את שרה לגשת לשולחן והורתה לה לשבת בקצה אחד של השולחן המלבני העשוי מהגוני, זה שגיתית כיתתה רגליה במשך ימים ארוכים עד שמצאה את שרצתה, ועלה הון לא קטן. עתה מיקי אפילו לא טרחה לשים שעוונית עליו. היא הניחה את צלחות הפורצלן בצורה מרושלת, זרקה סכינים ומזלגות ושמה את כוסות השתייה הרטובים ששטפה במו ידיה, למרות שיכלה לשטוף במדיח על השולחן, במרוכז במרכז השולחן. הללו הותירו סימנים עגולים. היא צעקה ל"צמד-חמד זוג יונים," קרי דבש וענת, "שאף אחד לא מתכוון לחכות לכם," והם מיד מצאו מקומם מסביב לשולחן.
  דבש גיחך ולחש לענת מבלי שמיקי תשמע: "גיתית הייתה עורכת את השולחן ולא משנה מי היו הסועדים, כאילו שמדובר בביקורה של משפחת מלוכה. היא הייתה פורסת מפה ירוקה ומעליה שעוונית שקופה, מניחה תחתיות לצלחות, הסכו"ם היה מסודר לפי כללי הטקס," ענת רמזה לו שישתוק כיון שמיקי קרבה אך היא שמה לב שהיו צלחות רק למנה העיקרית וכיון שלא היו מרקיות הניחה שלא יוגש מרק.
  משהחלה הארוחה, ענת התבוננה בשרה שמבט של חוסר שביעות רצון היה נסוך על פניה כשהתבוננה במיקי. זו האחרונה לעסה בתאווה ובתיאבון רב את הפתיתים שהערימה על צלחתה, כמעט מחצית הכמות שבישלה והותירה לאחרים רק כמה כפיות לכל סועד. הביצים השלוקות שהונחו בקערית קטנה, חלקם עם סדקים קטנים שמהם בצבץ החלמון המוצק שהזכיר אפרוח שהחל לבקוע מקליפה, לא הוסיפו לתיאבון של כולם ובסופו של דבר, כמו שרה, גם השאר רק ישבו ובהו במיקי חותכת מלפפונים ועגבניות לשני חצאים ומנערת במרץ בקבוק של רוטב אלף האיים עליהן.
  "הירקות רחוקים מלהיות הסלט המושקע של גיתית שתמיד הכיל כוסמת או אגוזים או כל דבר טבעוני אחר והיה עשיר במיני ירקות ופירות מיובשים, סלט שעלה על כל סלט שאי פעם אכלתי במסעדה כלשהי בארץ ובעולם," לחש לה שוב דבש ושרה שמעה אותו כי הפנתה אליו מבטה בחיוך מאשר קטן.
  "אבל איזה זכות יש להם לדרוש יותר? במשך שנים אביהם נתן להם את ההרגשה שהם נעלים מאחרים, הם לבשו בגדים יוקרתיים יותר, הוא לימד אותם להיות אניני טעם יותר, נימוסיהם מושלמים מרוב מכריהם ועתידם היה עתיד זוהר. ואילו הוא, זה האחראי לזיוף הגדול של חייהם, נטש אותם כך או אחרת. אז מיקי, אישה זרה להם, אולי אינה אימם, אך היא כאן כדי לטפל באביהם שברגעים אלה היה האדם השנוא עליהם ביותר. היא עושה זאת למיטב הבנתה ותו לא," חשבה ענת כשהיא נותנת נקודת זכות אחת למיקי בליבה.
  השעה הייתה כבר תשע בערב כשמיקי סיימה לשטוף את הכלים. הבנים חזרו להסתגר בחדריהם ושרה ישבה בסלון ומוללה ממחטה בידיה בהיסח הדעת. מיקי נכנסה לסלון והחזיקה בבטנה.
  "מה קרה?" שאלה שרה.
  "כלום. צרבת. אכלתי יותר מדי. יש לי חולשה לפתיתים." היא צנחה בכבדות לכורסא, קיפלה את שתי רגליה השמנות מתחת לישבנה, נטלה את שלט הטלוויזיה וזפזפה ערוץ אחד אחר השני עד שמצאה תוכנית הומוריסטית שגרמה לה לגעות מצחוק.
  ענת ישבה ליד שולחן כתיבה בקצהו המרוחק של הסלון הגדול ושרה התיישבה לידה.
  "אני לא מורגלת באנשים לא מעודנים," שטחה את מחשבותיה בלחש באוזני ענת, "אני תוהה אם בלהט המצוקה שהיינו שרויים בה, לא נחפזנו להעריך את תרומתה למשפחה יתר על המידה שכן ברור לי שאינה שותפה לכאב ולשבר העובר עלינו."
  "יש לה משפחה?" שאלה בלחש ענת.
  "אין לה הורים או אחים ושתי דודותיה העריריות נפטרו זה מכבר והורישו לה, מלבד את רהיטי בתיהן שהיא לא מפסיקה ללהג אודותם, גם את נכסיהן, כך שהיא אינה ענייה כלל וכלל."
  "אם כך, מה מניע אותה להתנחל כאן?" שאלה ענת בניסיון לשמוע משרה מה היא חושבת על מיקי.
  "כנראה בדידות. היא ישנה בחדר של דרור וגיתית. כשדלית שמעה זאת היא כמעט אמרה לה להסתלק אבל מנעתי ממנה. אני זקנה וחלשה והיא עוד בשיא כוחה. מי יטפל בו עתה כשגיתית עזבה אותו? אני נאלצת להסכים לכל מה שהיא עושה." שרה נאנחה והמשיכה: "היא לא בחורה רעה ולא עד כדי כך חסרת רגישות. היא דווקא חיבקה אותי מקודם ולא ראיתי שנבהלה ולו לרגע ממצבו. אפילו קשקשה על איזה מהנדס בשם טיילור שחי לפני מאה שנה בערך וסבר שניתן להנדס בני אדם בדרך מדעית. היא אמרה שהחלמתו היא בפירוש עבודה למהנדסת כמוה. אחרי ההתנסות שלי עם פסיכולוג ופסיכיאטר שלא עזרו לו, עלי לתת לה הזדמנות לשלוט בו שהרי זה מה שהיא רוצה, הגם שמיקי לא נראית לי כמי שיודעת מהם חיי משפחה נורמאליים ומהם השיקולים להחלטות שמתקבלות במשפחה."
  "ודלית?" התעניינה ענת, "היא לא יכולה לעזור לו?"
  "דלית... נו טוב, אף פעם לא אהדה את אחיה אבל זה סיפור ארוך." שרה שתקה בדיוק כשעיניה של ענת נפערו והיא חשדה שאולי עלתה על עדה נוספת חשובה שתעזור להם בניסיונם להביא את דרור למשפט.
  "ספרי לי עליה," ביקשה ענת.
  "לא עכשיו," התחמקה שרה וענת לא ידעה אם אי פעם תפתח את הצוהר הזה או לא.





פרק 19

ענת לא העריכה את הצורך של שרה לפרוק מעליה את המועקה שהייתה בה ככל שיכלה. כבר ביום המחרת, כשמיקי ודבש לא נכחו בבית ודרור ישן בחדר, סיפרה לה במשך שעתיים ויותר על דלית ומכאן התגלגלו הדברים, כך שענת הבינה שלא אחרי מיקי הם צריכים לרדוף למתן עדות, אלא דווקא אחרי אחותו שתהייה עדה נוחה יותר.
  הן התיישבו ליד שולחן המהגוני בשקט, עד ששרה פתאום החלה לדבר: "לא סיפרתי לדלית על מצבה של גיתית אחרי יום הולדתה השישי של כנרת. גם כשבאה לקחת את כנרת לשחק עם בניה בני השנתיים והשלוש, לא חשה במתח. סברתי שדי היה שדליתוש ידעה שבגד ולא היה צורך להמשיך ולערב אותה גם בהשלכות של אותה בגידה ראשונה בגיתית. למיטב ידיעתי, התרחשה מיד אחרי שכנרת נולדה. אבל את דלית זה לא היה מעניין ממילא, כמו שהיה מעניין בריות אחרות, גם אם הייתה יודעת. היא נשואה באושר ליגאל, שלו היא קוראת "מותק" רוב הזמן, אם לשני בנים חמודים וגרה לא רחוק ממני, למרות שהייתה מעדיפה לעבור לעיר אחרת. אלא שיגאל החליט שהיישוב חסר קליניקה לטיפולי פיזיותרפיה וכיון שהוא פיזיותרפיסט, פתח אחת בביתם שבקומת המרתף." שרה לגמה מכוס התה שלה בטרם המשיכה.
  "דלית צעירה מדרור בעשר שנים. היו לי קשיים להרות אחרי שדרור נולד ולכן כשדלית נולדה, מיד קשרתי אותה אלי. חשתי אז כמו ילדה שקיבלה בובה לראשונה בחייה ולא כמו אם מנוסה. לא שאת דרור לא הצמדתי אלי בהיותו קטן, אלא שבגיל שתיים עשרה כבר נישא לגובהי והפסקתי לראות בו ילד. ניצני הגבר החלו לבצבץ בו. דלית לעומתו הייתה נמוכה יחסית ושמנמנה. פניה העגולים היו מנומשים ואת שיערה הג'ינג'י המתולתל הייתי מסרקת לשתי קוקיות באופן תמידי. היא הקסימה את כל מי שראה אותה, כיון שהייתה נוסכת חיים בכל דבר שנגעה בו וכל דבר שנגע בה, הוסיף לקרינה שנבעה ממנה." כאן עצרה שרה לשמוע את ענת מעירה בכנות: "את צודקת, גם אני חשתי כך בפעם היחידה שפגשתי אותה, למרות שביקרה אתמול רק למשך חצי שעה."
  "כן," המשיכה שרה, "דלית אהבה את החיים והחיים אהבו אותה. משופעת בחברים מהרגע שלמדה ללכת. הם השתרכו אחריה לכל מקום. היא הייתה מובילה אותם למסעות דמיוניים. כל דבר יכול היה להצית את דמיונה והיא ידעה להפיק ממנו עולם ומלואו. כך למשל, כשעוד הלכה לגן, הייתה מבקשת ממני את קערת הזכוכית הגדולה ששימשה לפונץ', מילאה אותה במים ומיד הקערה הייתה הופכת לאגם שבתחתיתו דגים קטנים וצמחי מים מפלסטיק. מעליהם שטו סירות קטנות ובובות וורודות ישבו בתוכן. את כל צעצועי הפלסטיק הקטנים האלה הייתי קונה לה בביקורינו בבאר-שבע. ביקורים אלו כללו גם עצירה בגלידרייה ולעתים ביקור בקולנוע. דרור היה עד לאינטימיות, אבל היה כבר נער בוגר ולא נראה שהיה רוצה את אותה אינטימיות עמי, כך שאיני מאשימה את עצמי שזנחתי אותו בגלל דלית." עיניה של שרה הפכו חולמניות לפתע פתאום וחיוך קטן של זיכרון מתוק נסוך על פניה.
  "מסביב לקערת הפונץ' היו נעמדים חבריה של דליתוש והקשיבו לה קשב רב במשך שעה ארוכה. הם היו מכרסמים עוגיות ופירות שהייתי מגישה להם. היא הייתה נושמת כל דבר שנתקלה בו והייתה ערנית לכל פרט בסביבתה. כמה שנהניתי לראות אותה הופכת למרכז העניינים פעם אחר פעם, בקלות שאין כדוגמתה. זה לא השתנה גם בהיותה תלמידה בבית ספר יסודי ובתיכון. היא תמיד מצאה דרך להלהיב את הסובבים אותה. בצבא הייתה משקית ת"ש ויכלה להביא את קישוריה החברתיים, בצירוף ערנותה ורגישותה, לתועלתם של החיילים. היא הייתה מוצאת פתרון למצוקתו של כל חייל, לשביעות רצונם של מפקדיה."
  "כן, אכן יש בה רגישות גדולה. היא נשמעת שונה מדרור," העירה ענת.
  "כאם לא ציפיתי שיהיו זהים, אבל ציפיתי שיתהווה ביניהם קשר רגיל של דאגה ויריבות לסירוגין, כמו אצל כל האחים. אלא שזה לא היה כך. לא הבנתי בה דבר אחד כל השנים. זה לא היה רק חוסר אהבה לאחיה. דלית לא רצתה שהוא ישחק איתה מאז הייתה ילדה קטנה. היא לא הסכימה להתלוות אליו והייתה בוכה וצורחת אם מישהו היה מנסה לכפות זאת עליה. אני רק ראיתי שדרור חביב ועדין אליה. הוא היה מוכן לספוג כל דבר ממנה. במשך השנים ויתרתי על מאמצי לקשר ביניהם. פטרתי זאת בכך שמדובר בחוסר התאמה בגלל הפרשי הגילאים הגדולים."
  "שאלת אותה?" ענת רצתה לדעת אם דרור פגע גם באחותו.
  "שאלתי אותה עשרות פעמים. כשהייתה קטנה אמרה פעם שהוא 'מכשפה'. בנערותה אמרה שהוא 'דוחה'. בתחילת שנות העשרים שלה אמרה שמשהו בו אינו אמיתי, למרות שהיה כעבד לרגליה כל השנים, מוכן למלא כל פקודה שלה. גם אחרי ששניהם הפכו להורים ולכאורה היו להם נושאים משותפים רבים יותר, לא השתנה דבר. לא הייתה אפילו חברות ביניהם. לכן הבנתי שליותר ממערכת יחסים קורקטית, אין לשאוף. דלית הפכה בכל מה שקשור לדרור, לזו שממילא לא תתעניין לשמוע אודותיו. אני לא רציתי שתחשוב שצדקה לגביו כל השנים, לכן נמנעתי ככל שיכולתי מלשתף אותה בצרותיו."
  "ביררת איתה אם הוא פגע בה?" שאלה ענת באופן ישיר משלא קיבלה את מבוקשה משרה.
  "אל תעלי את האפשרות אפילו בראשך. בה הוא לא פגע," ענתה נחרצות והמשיכה לספר, "המצב ביניהם המשיך להידרדר כשנצפה על ידה יום אחד בבאר-שבע נכנס לבית מגורים, בליווי אישה לבושה שמלה צמודה קצרה ונעולה בנעלי עקב גבוהות, מחבק אותה קלות במותניה ומחייך אליה בעיניים מבריקות. לדלית לא היה ספק מה קורה בין השניים. תחושה של דחייה ובחילה עלו בה, כך סיפרה לי. למרות שנאבקה לשמור את הדברים לעצמה, לא צלחה החלטתה וכעבור יומיים סיפרה לי את מה שראו עיניה. בקושי חלפה שנה מאז גיליתי שהוא בוגד, והנה הוא שוב חזר לסורו. כשדליתוש ראתה שאיני מופתעת, הבינה שכבר עשה זאת בעבר. נאלצתי לספר על מה שקרה שנה לפני כן, ביום הולדתה השישי של כנרת, כולל על וירוס שנשא. סיפרתי שהדביק את גיתית."
  "וירוס?" תמהה ענת, "אבל הם בסדר עכשיו, אני מניחה. האם את מתייחסת לזה כאילו שזה הדבר הנורא בכל הסיפור?" שאלה כיון שנדמה היה לה ששרה מוטרדת מכך יתר על המידה ביחס לנסיבות.
  "גם דלית תהתה בינה לבינה איך אני מתייחסת לוירוס כאילו יש לו בינה ואישיות, אבל לא אמרה דבר בתחילה כי חיכתה לראות מה יהיה לי להוסיף. זו הייתה הפעם הראשונה שלא בזה לגיתית אלא חמלה עליה," המשיכה, "בשיחה זו עלתה ההשערה שלא רק שהמשיך בבגידותיו, אלא גם העביר את הוירוס הלאה. שילחתי אותה מיד הביתה כי התיימרתי וחשבתי שבכוחי לשים סוף למעשיו. בערב דרור בא לפי בקשתי. הוא ניסה להגן על עצמו אך מהר מאד הבין שאין טעם לשקר ולהסתיר. כעסתי עליו ופלטתי ששיקר באומרו שהפסיק לבגוד. את יודעת מה? בלי להניד עפעף הודה ששיקר."
  "זה לא קרה לעתים רחוקות, נכון?" ענת חשה צורך להגיב מדי פעם, להראות השתתפות במכאוביה של שרה ולו על מנת שזו תמשיך לחשוף פרטים מחיי משפחתה הסגורה.
  "נכון," אישרה שרה.
  "ממתי החל לבגוד?"
  "מהיום שכנרת נולדה, כך התוודה וידעתי שהוא לא משקר. מעבר לזה מיאן לספר, רק ביקש לחסוך מגיתית את העובדה שהייתה יותר מבגידה אחת. כיבדתי את בקשתו וביקשתי מדלית שגם היא תעשה כן, למורת רוחה. אבל הבחנתי שבארוחות המשפחתיות שהתקיימו לאחר מכן, דליתוש כמעט ולא החליפה מילה עם אחיה. מילים לא היו, אבל דלית עקבה אחריו בזווית עיניה מבלי להוריד אותן ממנו כמעט. חשתי שהיא חסרת רוגע בעליל כשהוא בסביבה. היא שיתפה אותי במה שחשה, אמרה שרק עכשיו היא מבינה מדוע התעניין כל השנים בחברותיה, הכיצד גדל בתוך המשפחה˗ שוביניסט-מזורגג-שונא-נשים ˗ ועוד סופרלטיבים שהעניקה לו, עד שאני עצמי לא יכולתי לשמוע יותר. המוזר הוא שהתרחקה מגיתית. הן מעולם לא היו קרובות, כי גיתית תמיד תמכה בדרור, בין אם הצדק היה לצידו ובין אם לאו, אבל חשבתי שלאור חמלתה החדשה כלפי גיסתה, תעניק לה יחס חם יותר. אני זוכרת בפרט מקרה אחד שדרור העיר לגיתית על משקלה. גיתית מעולם לא הייתה רזה אבל המשקל העודף שלה עמד בסך הכול על עשרים קילוגרמים מיותרים בזמנו, אלא שבגלל גובהה שהתנשא רק למטר וששים, הם בלטו יותר. דרור אמר לנוכחים – אני מעדיף חזה גדול ושופע אבל למרות שהחזה של גיתית שטוח, אני בכל זאת אוהב אותה – גיתית הסמיקה על שגילה את מחשבותיו בפרהסיה, גם אם היה זה רק בחוג המשפחה. היא התעטפה בשתיקה, ביודעה שהסיטואציה המביכה תחלוף. כמו תמיד."
  "אני מבינה את דלית," נקטה ענת עמדה.
  "אלא שהבת שלי לא ידעה לשתוק ודחקה בה להעיר גם לו על מגרעותיו – אין לו מגרעות. הוא מושלם – ענתה לה גיתית. זה הרתיח את דלית ותגובתה הייתה בעיני חסרת פרופורציה, כי אמרה לגיסתה בציניות – באמת – גיתית נעלבה, התרחקה ממנה, נעמדה ליד דרור וחיבקה אותו בהפגנתיות. אבל דלית ידעה שהביקורת של דרור על גיתית לא נפלה על אוזניים אטומות. היה ברור שגיסתה פחדה לאבד אותו. לכן החביאה את כאבה עמוק בתוכה. זה גרם לדלית לבוז לה יותר ויותר, עד שלא יכלה להיות יותר בקרבתה כיון שחשבה אותה לטיפשה. רק מותק היה שומע את הטרוניות שלה על אחיה וגיסתה. הייתי עדה למתח ביניהם על הרקע הזה." אמרה שרה. ענת ציפתה שתמשיך ותפתח את הנושא ומשלא המשיכה, עודדה אותה.
  "אולי סתם לא הבנת את המילים שהחליפו ביניהם?" שאלה.
  "הבנתי גם הבנתי. היא קראה לדרור – צבוע – ועוד המשיכה לצעוק באוזני מותק, אחרי שדרור וגיתית עזבו באותו ערבערב – הוא כזה צבוע – מותק, איזה בחור מצוין, ניסה להרגיעה – דליתוש, אולי תתעסקי בעניינים שלך? יש לך קוסמטיקה למכור – ענה לה. דלית סוכנת מכירות של מוצרי קוסמטיקה. בתוקף עבודתה נסעה ברחבי הארץ," הסבירה שרה.
  אילולא היה הנושא חשוב לענת, ודאי הייתה חושבת על שרה כאל אישה זקנה המפטפטת עצמה לדעת, אבל כל מילה שאמרה הייתה חשובה ולכן לא התיקה עיניה ממנה בזמן שהמשיכה לספר.
  "עוד בהיותה נשואה טרייה החלה לעבוד בחברה ששיווקה מותגי טיפוח בינלאומיים. אז, בתחילת דרכה, התגייסנו כל המשפחה והחברים למצוא לה לקוחות ודרור ביניהם. בין יתר הצעותיו לקליינטים פוטנציאליים בשבילה, הפנה אותה למרכז מסחרי קטן וותיק שהיה ממוקם בשכונה קטנה בבאר-שבע, שם אהב לשוטט, כך למדתי לאחר מכן, ובו נמצאה פרפומריה קטנה ששרתה את תושבי השכונה. בעלת הפרפומריה הייתה אישה ממוצא מזרחי, נשואה ואם לארבעה שמיד התחבבה על דלית בזכות החיוך שלא מש מפניה, כך סיפרה לי דלית. נדמה לי שאמרה שקראו לה סימונה." היא עצרה לשתות מהכוס בזמן שענת הרגישה שעמדה ליפול מהכיסא למשמע השם. הנה, הן יודעות על סימונה.
  "ומה קשורה הסימונה הזו?" מעולם לא הייתה ענת זקוקה לכישורי משחק כמו באותם רגעים.
  "פעם בחודש, כשדלית הייתה מבקרת אצלה לצורך מכירת מוצרים, הייתה סימונה, בעלת הפרפומריה, מזמינה אותה לכוס קפה ורכילות לא מזיקה. דלית שהייתה כל הזמן בדרכים ולעתים נדירות הוזמנה לאתנחתא קלה אצל לקוחותיה, שמחה תמיד להיענות בחיוב. אבל באחת הפעמים כשהגיעה בשעת צהריים, הפרפומריה הייתה סגורה למרות שקבעה עם סימונה שבועיים מראש בטלפון. סימונה נשמעה אז שמחה על הפגישה העתידית. דלית ידעה שאם היה חל שינוי בתוכנית, סימונה הייתה מעדכנת אותה כהרגלה. על הדלת או חלון הראווה, לא היה שלט שהסביר את פשר סגירת החנות בשעות הללו. דלית התעניינה אצל בעל הקיוסק הסמוך והוא רק ידע לומר – שמזה עשרה ימים סימונה עצבנית ונראית חולה – היא התקשרה אליה מיד. היא לא חששה כלל וכלל מפני הפלישה לפרטיותה של בעלת הפרפומריה. זה אופיה."
  "אני מניחה שזו דלית, ספונטנית." העירה ענת וכל חושיה היו דרוכים.
  "נכון. דלית סיפרה שסימונה הגיעה כעבור כמחצית השעה לפגוש אותה בפרפומריה ונראתה חלשה מאד. היא רזתה, הייתה חיוורת, צלעה והחזיקה בבטנה. דלית סיפרה לי שחשה שסימונה הסתירה ממנה פרטים. היא אמרה לה לקונית שהייתה מאושפזת, כמובן אחרי לחצים רבים מצד הג'ינג'ית שלי, אבל לא דלית היא האישה שתסתפק בתשובה קצרה. בסופו של דבר סימונה סיפרה לה שגבר שהכירה לא הפסיק ללחוץ עליה, עד שנענתה לחיזוריו בגלל שהקסים אותה כל כך. הוא נהג בה בברוטאליות וגרם לה לחבלות פיזיות. אחרי שעתיים של לחצים נוספים שהלכו וגברו, סיפרה שהגבר עבד בחברת 'סֶנס'. דלית התרגשה למשמע הפרט הזה וישר ציינה את שמו, כמעט בלחש ˗ דרור – דלית סיפרה שסימונה הייתה כל כך מופתעת שהרימה ראשה, עיניה ופיה נפערו כמעט כמו שאת מגיבה עכשיו," אמרה שרה לענת המופתעת.
  "לא, לא, הפתעתי אינה מאותן הסיבות של סימונה," גמגמה, אך שרה התעלמה מהערתה.
  "היא שאלה את דלית איך ידעה, אבל דלית לא ענתה, רק קמה ממקומה, נשקה לה על מצחה ואמרה – תתרחקי ממנו. אבוא לבקר אותך מחר – כמה קל היה לדלית להאמין לדבריה של סימונה... דרור לא היה חביבה של בתי. מיד אחר כך שמה פעמיה למשרדו. התנהגותה לא הייתה לרוחי. משפחה צריכה לתמוך האחד בשני ויהי מה," פסקה שרה נחרצות.
  "מה שדלית עשתה לאחר מכן, כמו שסיפרה לי, היה מנוגד לחלוטין לערכי המשפחה שהקניתי לה. היא הלכה למשרדו וסיננה לו בקול רם – מנוול – אף על פי שדרור הסלחני כלפיה, אמר לי לאחר מכן שטרקה את הדלת בהיכנסה וכך לפחות הכביסה המלוכלכת נשארה במשפחה במקרה הזה." ענת התרעמה בתוכה על שרה עד בלי די, על כי קשר דם עמד אצלה מעל הצדק.
  "דרור סיפר שלא הופתע, רק הופתע שזה לקח כל כך הרבה זמן. הוא ידע שמתישהו מעשיו יתגלו ויהיה עליו לתת את הדין. הרי ציפה שלא יעמוד כוחה של אחת מהנשים הרבות שפגע בהן בהתלהטות יצריו ואיבוד שליטה שתשבר ותספר. אך אף אחת לא קמה עד סימונה. כולן היו מוכנות לשתוק ובלבד לשמור על נישואיהן. הוא אמר לי שראה בהן קורבנות של עצמן – את יודעת שהבדווים מלים את בנותיהן כדי שלא תבגודנה – אמר לי. חשבתי בזמנו שהוא בסך הכל רוצה לבחון את תגובתי– יותר טוב מאשר תבגוד וירצחו אותה – חשבתי שהוסיף דעתו בהיסח הדעת. כמה טעיתי לחשוב שדעות כאלה אינן רק אמירה סתמית." שרה לא ידעה עד כמה נרעשת הייתה ענת ועד כמה בזה לה.
  "המשיכי," הורתה לה.
  "דלית אמרה לי שצעקה במשרדו – מה עשית לסימונה – אך הוא היה אדיש, בפיו היו רק דברי תוכחה – תנמיכי את קולך, קצת נימוס – הוא היה בטוח שלא תעשה דבר ותמשיך לשמור על סודותיו, כמו ששמרתי אני. לכל אחת מאיתנו, גיתית, דלית ואני, כך האמין ביהירותו הרבה, הייתה סיבה טובה לסבול את התנהגותו. קודם גיתית שהמשיכה איתו כרגיל ונאחזה בהבטחתו לא לבגוד בה יותר. היא ידעה את המחיר שתצטרך לשלם אם תעזוב אותו, מחיר שהיה מביא צער לילדים וירידה ברמת חייה... שלא לדבר על הרכילויות מסביב שלא היו מאפשרות לה להמשיך ולהזקיף קומתה."
  "אבל את תמכת בהישארותה כל הזמן," התקוממה ענת.
  "הוא הבן שלי. למרבה ההפתעה, אם לגיתית ולי היה קל להחשות, לדלית היה קשה. מותק שלה היה ביקורתי מאד כלפינו באופן כללי וראה בנו מתנשאים, אך היה חשוב לה יותר מכל דבר אחר בעולם. למרות שחשה כבר מספיק בטוחה בחוסן נישואיה ואף פעם לא חשבה שיש לה מחויבות לשמור על שמו הטוב של אחיה, עדיין, הסיכון שיוצר מתח בין בעלה לבינה אם יודע לו, היה קריטי לה יותר מאשר ריצה למשטרה. לכן, למרות שהתפוצצה בתוכה, שתקה." שרה עצרה לרגע והרהרה. "אני שחשבתי ששמה הטוב של המשפחה חשוב לאין ערוך ממעשיו של דרור שניתן יהיה להחזירו למוטב יום אחד בעזרת טיפול מתאים, גם אני אשמה שהגענו למצב העגום הזה." בכך סתמה שרה את הגולל על התוכחות שראתה שענת עומדת להוכיח אותה.
  "ועכשיו? מה את חושבת שיקרה?" שאלה ענת בבוז מוסווה שלא יכלה לשלוט בו.
  "דרור התעייף מזמן מהעליות והמורדות של רגשותיו. הוא כבר ייחל למישהו או משהו שיגרמו לו להפסיק. לא עמד כוחו להתנגד לפיתויים. לכן סיפר לדלית ולי על שוקרייה." פה סיפרה לענת את כל מה שנודע לה מפי בנה, על שראו עיניו בינות לדיונות.
  "סיפרנו לגיתית, אבל נדמה לנו שדחקה את זה למקום הנסתר ביותר במוחה, כי לא דיברנו על כך בחודשים האחרונים מאז הפרשה עם סימונה," אמרה בשקט.
  "אם כך, גיתית יודעת מזה שנה לפחות על מעשיו של בעלה ולא עשתה מעשה?" השתוממה ענת.
  "תביני, היא אוהבת אותו יותר מחייה. פשוט בטחנו ביחיאל כל השנים והוא הכזיב," ענתה לה שרה.
  "למה לא עצרת את זה, אם ידעת שהטיפולים נכשלו?" חקרה אותה ענת.
  "כל מה שעשיתי, היה לברר אם סימונה הולכת להגיש נגדו תלונה במשטרה. לא חשבתי מעבר לצורך להגן על משפחתי ומקור פרנסתה."
  "אה, כן, רמת החיים והמעמד החברתי... " ענתה לה כבר בציניות גלויה.
  פתאום הבינה שעליה לדווח הכל במהירות לשולמית. מעשיו היו ידועים ליותר מדי אנשים סביבו וקשר השתיקה שהתחייבו לו כדי להגן עליו, אילו היה מופר רק שנה אחת קודם, אפשר שכתוצאה שלי הייתה נותרת בחיים.





פרק 20

גיתית חדלה לבכות חמש דקות אחרי שביתה נעלם מעיניה. כנרת ישבה מאחור והצמידה פניה בחוסר עניין בחלון. היא לא שאלה את אמה לאן הן נוסעות, גם לא שאלה אם תחזור ללמוד בבית ספרה. החגים כבר חלפו. הסתיו הורגש למרות החום המדברי שעדיין החניק את גרונם של הבריות.
  גיתית התבוננה במראה שמעליה על מנת לראות אם היא יכולה לפנות שמאלה ותוך כדי הבחינה בכנרת. בכל חמשת השנים שחלפו מאז יום הולדתה השישי של כנרת, הייתה עסוקה בבעלה יותר מאשר בבתה. העובדה הזו נתחוורה לה רק עתה.
  עוד נתחוור לה שיום הולדתה האחד עשרה של כנרת עומד להגיע בדיוק בסוף נובמבר. מן הסתם, הילדה דאגה שמא לא יחגגו לה אותו בגלל האירועים האחרונים, חשבה. גיתית חשה לפתע אנוכית ביותר. זה גרם לכאבה להתעצם, לכן עצרה את המכונית בצד הדרך ועברה לשבת במושב האחורי ליד כנרת. היא חיבקה את הילדה, למרות שזו נרתעה מהבעת החיבה הפתאומית והתבוננה באמה בשאלה.
  "אני מצטערת חמודה, כל כך מצטערת שאת צריכה לעבור את זה," יבבה גיתית.
  "אני בסדר," ענתה לה כנרת בקשיחות.
  גיתית הרפתה ממנה כשהרגישה שלא נוח לילדה פרץ הרגשות שלא הייתה מורגלת בו. אמה הייתה תמיד שקטה, מנומסת ואמרה את הדברים הנכונים והרצויים. במשך כל ילדותה, כנרת חונכה לסדר וניקיון, לנימוסים טובים ולחריצות אך אם היה מקרה שבו היה מתפרץ רגש כלשהו לא מתוכנן ממנה, עליצות קולנית במיוחד, בכי מטלטל או סתם פטפטת מיותרת, הייתה גיתית מרסנת אותה עוד לפני שדרור היה מתערב, כי דרור לא אהב הבעת רגש קיצונית מכול סוג שהוא.
  גיתית התבוננה בה. נדמה היה לה שכנרת גדלה מבלי שתשים לב. גופה היה רזה וארוך וגיתית ידעה שכנרת, כמו הבנים, תהיה גבוהה כמו אביה. עתה התנשאה לגובה מטר וחצי בלבד, עדיין נמוכה מגיתית. היא שמה לב שמבנה פניה השתנה, הן היו מוארכות ורזות יותר. מבטה הפך בוגר.
  "בואי נדבר. תשאלי אותי שאלות ואענה לך," גיתית פתאום הרגישה דחיפות למלא את החסר ביחסים ביניהן שמא משהו רע יקרה כתוצאה מהאירועים האחרונים ולא תהיה הזדמנות נוספת בחיים לארוג את חבל הטבור שוב. החרדות החלו לזחול לתוכה, עתה משלא היה לה את דרור לצידה שידע לנווט את העניינים. פתאום כל חומות הבית התמוטטו. היא נותרה חשופה לקור המקפיא או לשמש היוקדת ולא זו בלבד, אלא שגררה את ילדתה יחד עמה. עתה כל שרצתה, באינסטינקט אימהי שמילא אותה פתאום ומחק כל תחושה ארוטית נשית שהייתה בה, היה לגונן עליה. אך כנרת שתקה ולא שיתפה פעולה. בכל זאת החליטה לפתוח את הנושא.
  "אבא חולה. הוא לא אחראי לשום דבר שהוא עושה. הוא פשוט הוזה ועושה דברים משונים," היא שתקה לדקה כשהבעת חוסר נוחות חלפה על פניה של כנרת. גיתית ידעה שהטחת האמת בפני הילדה לא תתקבל בקלות, למרות שבשעות האחרונות גררה אותה לתחנת המשטרה והילדה צפתה בכל. בסופו של דבר הוא היה אביה והיא אהבה אותו, הגם שגיתית אף פעם לא הבחינה בקשר מיוחד ביניהם.
  "אני רוצה הביתה. אני רוצה לאבא." הבעת פניה של כנרת השתנתה מעט. היא עצמה חזק את עיניה בניסיון לעצור את הדמעות מלזלוג על לחייה. גיתית הופתעה מעט מתגובתה, אבל לא רצתה להיכנע לרצונה של בתה. גם היא נסערת, הרי זה עתה עזבה את הגבר שאהבה יותר מכל, יותר מילדיה אפילו. הרי את כנרת ילדה רק כדי להחזיקו לצידה, למרות שאחר כך שמחה בה מאד.
  גיתית נזכרה פתאום שבלהט המאורעות לא הכניסה דבר לפיה מהבוקר. אם כי לא חשה רעב, ידעה שעליה לאכול כדי לאגור כוחות לבאות. היא תצטרך להתמודד עם חיים עצמאיים בלית ברירה.
  "בואי נירגע, טוב? יש לי רעיון, נלך לאכול במסעדה. לא אכלנו ארוחת צהריים ועכשיו ערב. שנלך למסעדה איטלקית? אזמין לך כל מה שתרצי," הצמידה את פיה לראשה של הילדה.
  "ואחר כך נחזור הביתה?" הקשתה כנרת.
  "לא הלילה. הלילה נישן בדירה החדשה שקנינו. זוכרת שהלכנו לראות בניין רב קומות בבנייה? אז אבא ואני קנינו שם דירה נוספת כדי שלרוני ואיתי יהיה איפה לגור כשיהיו סטודנטים. הדירה מוכנה ומרוהטת ואת תאהבי אותה. נישן שם הלילה." כנרת שתקה. גיתית לא הבטיחה שלמחרת הם יחזרו הביתה אבל כנרת תלויה באמה ולא הייתה לה ברירה אלא לקבל את הגזרה.


כנרת בהתה בתקרה. השעה הייתה שעת בוקר מאוחרת והבית החדש לה, היה שקט. גיתית שכבה גם היא ערה לצידה, בחדר השינה הגדול שריהטה בטוב טעם ודמה יותר לסוויטה במלון מאשר לדירת הרווקים שדרור והיא הועידו לרוני ואיתי. שני הבנים היו מעדיפים דירה שתיראה לחבריהם יותר כ"חורבת סטודנטים" כמו שביקשו, ופחות דירה בורגנית.
  "זה לא מתאים לגיל שלנו," ניסה רוני למחות כשאמו הפעילה את כישורי מעצבת הפנים שלה.
  "זה מתאים למעמד. אין בושה בלהיות עשיר. אבא שלך עובד קשה מאד עבור הרווחה שלכם," ענתה לו אז.
  "מי היה מאמין שאת מיטת הקינג-סייז אחנוך ראשונה, ולא רוני שזה היה אמור להיות חדרו," חשבה גיתית. היה זה חדר אחד מתוך שני חדרים גדולים שהכילו מלבד מיטה גדולה שהתאימה לגובהם ולמבנה גופם האתלטי של בניה שאותו ירשו מדרור, גם שולחן כתיבה גדול ועליו מחשב חדש, ספה דו-מושבית, חדר ארונות וטלוויזיה. על הכול גיתית חשבה בבואה לעצב את חדריהם של בניה.
  היא הייתה מודעת לכך שכנרת ערה, אבל לא הפנתה גבה אליה. היא לא ידעה מה לומר לה. במשך אחת עשרה שנותיה של כנרת, גיתית ספגה משהו מן הריחוק של דרור לילדה ואימצה הרבה מדרישותיו כלפי ילדתה, כמו למשל שחדרה יהיה תמיד מסודר, תלבש שמלות ותמעיט במכנסיים, בניגוד לחברותיה. הוא הקפיד על נימוסי שולחן באופן מוגזם, ועל נגינה, למרות לימודי פסנתר שהשתכנעה כמוהו שלא יתכן חינוך טוב ללא לימודי שכנרת שנאה לנגן. בעיקר שנאה את התרגולים הרבים שנדרשה להם.
  גיתית מעולם לא התערבה או אמרה לדרור לחדול ולהניח לילדה לעשות כרצונה. היא פשוט הייתה אומרת לכנרת האומללה שתעשה כרצונו של אביה, עד שיום אחד תגיע לגיל שמונה עשרה ואז תוכל לעשות כרצונה.
  אומללותה של כנרת הייתה זו שגרמה לגיתית לחשוב שתהיה מרוצה מכך שהן עזבו את הבית, כי לא יהיה מי שיציק להן. ההערות השקטות שהיה מעיר לכנרת היו מעוררות בה חרדות שמא לא תבצע רצונו כראוי והוא יזכה אותה ביחס קריר. גיתית ושרה היו מודעות לכך והיו מעודדות את כנרת לעשות מה שהיה מבקש ממנה.
  אבל לגיתית נכונה הפתעה כשהסתובבה והביטה בכנרת. היא ציפתה לראות כנרת שלווה ובמקום זאת שמעה אותה אומרת: "אני דואגת לאבא." מבט של צער היה על פניה החיוורות.
  "את לא צריכה לדאוג לו. סבתא שרה וחבריו נמצאים איתו. הוא יחלים. זה קורה לאנשים שהם מנהלים גדולים. הם יכולים לעבוד קשה מאד עד שהם מתמוטטים מעייפות. אבא התמוטט מעייפות. הוא צריך לנוח." גיתית חשבה שההסבר יניח את דעתה של הילדה. ההסבר לא רק שלא סיפק את כנרת, אלא שעתה הפכה להיות חרדה יותר לאביה.
  "מתי נחזור הביתה?" דחקה באמה.
  גיתית לא רצתה לשקר, אבל מצד שני לא חשבה שעליה לתאר לילדה את חומרת המצב שמא זו תיכנס למתחים גדולים יותר.
  "אני לא יודעת. אבל אני מבטיחה לך שנעשה חיים ביחד. אולי ניסע ליום כיף בתל-אביב? נלך ללונה-פארק?" גיתית חשבה להסיח את דעתה של כנרת, הגם שהיא עצמה הייתה מרוגשת כולה מהאירועים האחרונים ובייחוד ממה שמצאה בתוכה, התעוזה לקום ולעזוב גבר כמו דרור. אבל היא חשבה שלא לגמרי מגיע לה ציון מאה, כי כשהיא עזבה אותו הוא היה חסר תודעה והיה זה כמו עזיבת אדם השרוי בגילופין. בכל זאת, בתוכה חשה שעשתה צעד אחד קדימה בשחרור עצמה מעצמה ובנייתה של אישיות חדשה לעצמה.
  "קומי. נאכל רק קורנפלקס לארוחת בוקר ואת ארוחת הצהריים נאכל כבר במסעדה בתל-אביב," הפצירה בה.
  אבל גם תל-אביב, על כל הגירויים שבה למבוגרים וילדים גם יחד, לא רוממה את רוחה של כנרת. היא ישבה במסעדה בפנים עגומות וכמעט ולא נגעה בצלחת הפסטה מולה. בלונה-פארק לא היה אכפת לה אם תעלה למתקנים או לא. אחר כך, כל הדרך חזרה לבאר-שבע, לא התיקה עיניה מהחלון. היא בהתה בנוף המשתנה ללא עניין. גיתית לא ידעה מה עליה לעשות יותר ממה שעשתה, גם כך הייתה מבולבלת בעצמה. זו לה הפעם הראשונה ברשות עצמה.
  גם בדירה כנרת ישבה על ספת העור ובהתה במסך הטלוויזיה הגדול. גיתית הגישה לה פופקורן וגלידה אך היא לא טעמה ולו קמצוץ קטן.
  בלילה, כששכבו במיטה המשותפת להן, גיתית שמעה את בתה מתייפחת בשקט. היא חיבקה אותה ושאלה ברוך: "מה אוכל לעשות כדי שלא תהיי עצובה?"
  "תחזירי אותי הביתה לאבא," ענתה כנרת והמשיכה לבכות.
  גיתית הסתובבה על גבה ובהתה בתקרה, בניסיון לאמוד את המצב. אם תחזור, הרי שיקשה עליה לעזוב אם מצבו ומצב הזוגיות ביניהם יחמירו והיא לא ידעה אם תוכל לשאת את בעלה ומעשיו לאורך זמן. אם לא תחזור, תאלץ להתמודד עם ילדה כואבת ועצובה וספק רב אם תוכל להתפתח מקצועית כמו שקיוותה כל השנים. היא החליטה להמתין עד שתופיע התשובה הנכונה, תהא אשר תהא.

***

אם היו אומרים לענת שתישן בביתו של הפושע, תאכל מצלחתו ותשהה במשך שעות רבות במחיצתו, הייתה עונה שלא מכירים אותה. אבל פתאום לא הכירה היא את עצמה. עתה, משהיא מאוהבת בדבש ודבש לא יכול לעזוב את דרור אבל ביקש ממנה להישאר איתו, משהו קטן בזהותה נכנע והלך לאיבוד. היא כבר לא תבטח בעצמה יותר בבואה לקבל החלטות ולקיים את החלטותיה, חשבה לעצמה.
  אבל ממילא דרור לא היה מודע כמעט לסביבתו והיה יושב או שוכב על הספה. הוא ישן בחדר האורחים שעות ארוכות. כשהיה ער, מלמל את שמה של שוקרייה. ענת לא נתבקשה לעזור בעבודות הבית כי מיקי שלטה בכול ואפילו לא נתנה לשרה להכניס כלים למדיח.
  מיקי החלה להרגיש שכאן ביתה. היא אפילו שמה לב שאין די מזון במקרר, מה עוד שרובו ככולו היה מזון בריאות חסר טעם לדידה, מיד כשנטלה את הפיקוד לידיה. בן רגע לקחה את המכונית המפוארת של דרור בלא לבקש רשות ודהרה לסופרמרקט הקרוב שבו קנתה מכול טוב הארץ מזונות עשירים בפחמימות ושומנים.
  שולחן ארוחת הצהריים למחרת כבר היה מלא בקציצות, פסטות, בורקסים ועוד כיוצא באלה, מזונות שרוני, איתי ודניאל אכלו בתיאבון ובהנאה, חווים התרת רסן אחת מיני רבות.
  "טוב שלא קנתה כוסמת, אורז מלא וכל האוכל הבריא שאימא קונה. דווקא טעים מה שהיא קנתה," לחש דניאל כשמיקי לא הייתה בטווח שמיעה.
  "טוב שלא קנתה כוסמת, אורז מלא וכל האוכל הבריא שאימא קונה. דווקא טעים מה שהיא קנתה," לחש דניאל כשמיקי לא הייתה בטווח שמיעה. שרה ששמעה את דבריו, העירה באוזני ענת בשקט: "מיקי זה הטוב ביותר שאפשר בנסיבות הללו. לי אין כוחות רבים לטפל בו. אני זקנה ועצובה מדי מכדי לטפל בדברים טריוויאליים כמו אוכל וכביסה."
  ענת לא טעמה מהארוחה כמעט דבר וגם לא הייתה לה דעה על מיקי, על אף מה ששמעה עליה. גם על חגיגות המזון שערכה הקולגה של דרור לא חשבה לעומק. דבש עצמו טעם מכול מה שהיה על השולחן וזה סיפק אותו, אך גם הוא לא התייחס לשלטונה החדש של מיקי.
  לעומתו, יחיאל שהגיע בסוף הארוחה והוזמן לקחת צלחת, העיר באוזני שרה בשקט: "במקום גיתית יש חברה של המשפחה. נו טוב, משפחה כמו זו לא יכולה להישאר מיותמת מאישה שתטפל בה ואחת היא מה המחיר שתשלמו בעתיד בגלל קבלת העזרה הזו."
  "מה אתה רוצה שאעשה?" לחשה לו שרה בכעס קל.
  "היא תוקעת יתד עמוק באדמה שהוצפה במי ביוב במקום שאף אחד לא רוצה להיות בו יותר, כי ריח סירחון עולה ממנו. אנשים כמוה הם כמו נשרים, צופים ומחכים לפגרים. מה את חושבת המניע שלה לתרום מזמנה למשפחה שלך?" שרה שתקה וניכר בה שיחיאל עורר בה מחשבות כמו גם בענת שהקשיבה לכל מילה שלו.
  מתישהו במהלך הערב ענת התקשרה לשולמית בהיחבא וסיפרה על השתלשלות העניינים ועל מצבו של דרור. שולמית הייתה נסערת.
  "הנה הוכחה לאי שפיותו אבל אני לא מוכנה שהוא יטען לאי שפיות ויצא מזה נקי," הכריזה בתוקפנות.
  "אבל הוא באמת לא שפוי," השיבה לה ענת.
  "נתנהג כאילו הוא שפוי עד שיקבל גזר דין חמור. הוא קיבל הארכה מספקת, הגיע הזמן שייתן את הדין." היא הוסיפה: "הגם שאדם עלול להיות לא אחראי ולו לרגע למעשיו, עדיין עליו לשלם חובו לחברה ולו רק בגלל שלכל אחד אחריות לסביבתו, במקרה הטוב. במקרה הרע יתכן שהנאשם רק מעמיד פנים כדי לחמוק מעונש וגם אם הוא באמת לא שפוי, מה זה חשוב אם ישב בבית הסוהר ויקבל טיפול או שיאושפז? כך או אחרת יהיה בהסגר ולא יפגע בחברה."
  ענת לא הלכה אחרי שולמית בעיניים עצומות. היא הייתה רוצה קודם למצות את שאריות הטוב שבאדם לפני שלא תאפשר לו לראות קרן אור לעולם. לכן ענתה לה: "גם כסנגורית דעותיך יותר כדעותיו של קטגור, שולמית, אבל אפילו מבחינת הנראות, האם בימים אלו של מחאות חברתיות הרוצות שילוב תשושי הנפש בחברה, ראוי להראות חסר אהדה ללא אחראים למעשיהם?"
  "מחאה אחת נוגדת מחאה אחרת. אבל אני מניחה שבשל קשריך הרומנטיים עם דבש את מתחילה להתייחס לדברים בסלחנות. נכון שגברים מסוגלים להיות רומנטיים וטובים אך אסור להסתמך על כך שלא יצא מהם שד. לכן נשים צריכות לעמוד כל הזמן על המשמר. צר לי ענתי, אבל אני לא משאירה את מוט הברזל החם הזה בידיך. אני באה."
  "לאן?" תמהה ענת.
  "לביתו של דרור כץ," ענתה ומיד טרקה את הטלפון.


שולמית הגיעה למחרת בעשר בבוקר, לאחר ששלחה לענת מסרון בדבר בואה. דבש עוד ישן בחדר סמוך לחדר האורחים, על מנת להיות קרוב לדרור. שרה הלכה לביתה להתרענן ולהחליף בגדים ומיקי עבדה על מחשבה החדש של גיתית שעמד על שולחן עבודה מהגוני, בחדר השינה של הזוג שהיה גדול מאד ורוהט בקפידה, על מנת לאפשר עיסוקים שונים בנוסף לשינה.
  ניכר על פניה של מיקי שהחדר מצא חן בעיניה מאד. היא העירה שאהבה לראות את בגדיו של דרור תלויים בחדר הארונות, אחד משני חדרי ארונות צמודים. היא עצמה תלתה את בגדיה בארון השני ופשוטים ככל שנראו בגלל מידותיהם הגדולות, למעשה נקנו במיטב בתי האופנה בעולם. מיקי לא חסכה על עצמה.
  היא לא החליפה את המצעים כששכבה לישון ואפילו ענת יכלה להריח את האפטר-שייב של דרור נודף מהם כשנכנסה פעם לחדר. אין ספק שמיקי הייתה היחידה שחשה התרוממות רוח אבל מרגיז ככל שזה היה, אף אחד לא העז להעיר לה על כך.
  "דרור לא בחר באמת לארח אותה כאן בבית," אמרה שרה לענת, "אבל יש משהו בכך שדווקא היא היחידה שלא רואה בו אדם אלים אלא מישהו שיש להנדס אותו מחדש והוא יפעל כמו חדש."
  "היא חיה במציאות מדומה לדעתי, כמעט כמו דרור," העירה ענת ומיד התחרטה על שהעבירה עליה ביקורת. מוטב היה לה שתחשה.
  שולמית מצאה את ענת מחכה לה בחוץ ומיד הציעה שתשבנה בגינה ולא בתוך הבית. היא חתרה לכך שאף אחד לא ישמע את שיחתן.
  "לא שוחחנו הרבה זמן. את ממעטת לבקר במרכז." נימה של תוכחה היו בדבריה של שולמית.
  "אני יודעת. הייתי עסוקה. לימודים, עבודה, התנדבות, משפחה וחברים ועכשיו גם אהבה," ענתה לה ענת בפשטות.
  "במדרג העדיפויות שלך, היכן המטרה שלנו עומדת?" ענת הבינה ששולמית רוצה לרענן את המחויבות שלה אז מיד מצאה את נקודת האור על כי דחקה את המטרה מעט.
  "את צריכה לברך אותי על כך שדירגתי את המטרה שלנו היכן שדירגתי. אילולא הייתי חברה של חבר של דרור, ספק אם הייתי יכולה להיכנס לביתו ולדלות עדויות. יש לי נקודות אור בשבילך מכול מה ששמעתי שיניחו את דעתך שגם אני רוצה בכול מאודי שיהיה מאחורי סורג ובריח." שולמית התרצתה מעט לשמע הדברים והחליטה שלא ללחוץ עליה כנראה, כי לא הוסיפה להוכיח אותה.
  "גיתית קשרה את חייה בחיי הגבר שאהבה יותר מכל אך היא עזבה אותו ברגע שלא היה לה נוח לשאת את המחיר שבהימצאות בחברתו. בחשבונה כסף רב ולכן העזיבה הייתה קלה לה. אבל, האם שלי לדוגמה או סימונה העניות, היו יכולות לארוז את חפציהן וילדיהן ולעזוב?" הרהרה שולמית לאחר שענת סיפרה לה את ההתרחשויות, "יופי של חוזה ממון עשתה גיתית. חבל שהתייחסה לזה כאל משהו שולי. היא ראתה בגורלה משהו שכביכול היקום יעד לה. הרי היקום אדיש לקיומנו. היה עדיף לה לקרוא לנישואיה חוזה מוגן בחסות המדינה. כך הייתה עוזבת אותו הרבה לפני שראו כולם שאין לה עמוד שדרה." דבריה נועדו לגרום לענת לחשוב פעמיים אם היא רוצה ללכת שבי אחרי 'השמלה הלבנה'. ענת הבינה את הרמזים כדאגה מצד שולמית שתשגיח היטב עם מי ואיך היא רוצה לקשור את שנותיה, אך העדיפה לא לענות לשולמית. היא לא חשה שהיא פתיה על כי נטלה חלק מהרומנטיקה בעולם לעצמה.
  "וחוץ מזה שגיתית עזבה אותו?" שולמית לא רצתה לגרום לענת אי נוחות ולכן התמקדה בעניין שלשמו באה.
  "מיקי נכנסה במקומה. תאמיני לי, מיקי זה לא גיתית, ההפך ממנה. היא מאוהבת בו ורואה עצמה כבאה במקום אשתו. חלומה האבסורדי מתגשם לדעתה. את חושבת שהיא לא תלחם כדי להשאירו בבית ולו רק כדי שיהיה בובה על חוט להנאתה? היא תלחם כמו לביאה כדי לשחק ב'אימא ואבא'. בנוסף, יש את אימו שרה. מבחינתה, כל מה שניתן לטאטא מתחת לשטיח אינו חשוב. אם תוכל יכולה להסתיר את מעשי בנה מהעולם, תעשה את זה ואחת היא אם זה מוסרי אם לאו. אם זה יגיע לכדי מצב שיוגש נגדו כתב אישום, היא תלך על אי שפיות." ענת השתתקה.
  "ראיתי פושעים ששכנעו שופטים אינטליגנטים שהם פשעו מתוך אי שפיות וזמן קצר אחר כך חזרו לחברה, 'הבריאו'. זה מה שעלול לקרות כאן. מעבר לכך, אני בטוחה שכשהוא ישתחרר הוא ימצא אישה אוהבת, מקום עבודה שמשווע לאיש מקצוע כמוהו, חברים... " הרהרה שולמית והוסיפה בנחרצות: "אני נגד הטענה על אי שפיות. כל מעשה נפשע לא שפוי מעצם העובדה שמי שביצע אותו אינו יכול להיחשב נורמטיבי, אז אף אחד לא ייענש?"
  ענת לא ענתה לה. היא לא הזכירה את דבש בכוונה. ברור היה לה שדבש יישאר נאמן לדרור. אותה אדמה הצמיחה את שני הגברים וכל כולה הייתה מסורה לו לחלוטין למרות שידעה ששולמית צודקת. היא לא בחרה במי להתאהב. רבות אתגרה את עצמה מאז הכירה אותו. מדוע בחרה בו ולא באחר? מהיכן נבעו רגשותיה? מהדימויים המצויים במוחה או מהורמונים? כך או אחרת האמינה שאהבה אינה באה משריר הלב.
  "דבש שלך... " נדמה ששולמית קראה את מחשבותיה, "לא אמרת דבר עליו."
  "אין סיכוי שיבגוד בדרור." ענת הנידה ראשה לאות שלילה.
  הן ישבו כחצי שעה ובהו בגדר הלבנה שתחמה את מדשאת הדשא הקדמית, ספלי הקפה שענת הכינה בידיהן. אנשים מעטים חלפו ובאו במדרכה שממול. ציוצי הציפורים נשמעו ופה ושם חתול יילל. הכול היה כל כך פסטורלי וענת חשבה על הבית הזה שנראה כמו בית בובות שנבנה ביד אמן לכבוד נסיכה.
  הן היו ממשיכות לשבת כך אילולא עצרה מכונית כסופה חדשה מול הבית וגיתית יצאה מפתח דלת הנהג. בו בעת נפתחה דלת אחורית שממנה יצאה כנרת במרץ. גיתית הוציאה מזוודת לואי וויטון יקרה גדולה ועוד אחת קטנה יותר במימדיה אך מאותו הסט, בעלת גלגלי עזר וידית גרירה שהתאימה בדיוק למידותיה של כנרת. הילדה סחבה את מזוודתה למדרכה והמתינה לאמה שנעלה את הרכב.
  בעודה עומדת להיכנס לביתה, הבחינה גיתית בענת ושולמית. תחילה לא זיהתה את ענת ותהתה מה עו"ד שולמית עושה בביתה. פתאום נזכרה שראתה את ענת בבית החולים מטפלת בשלי. היא נכנסה דרך השער ופנתה אל שתי הנשים שכבר ראו אותה ונעמדו על רגליהן בבהלה.
  "אני זוכרת אותך," פנתה גיתית לענת, עפעפיה הוצרו עד כי בקושי נראו אישוניה, "את ישבת ליד האישה ההיא." היא לא יכלה לבטא את שמה של שלי.
  ענת לא ענתה. כשגיתית יצאה ממכוניתה, שולמית והיא חיפשו מקום לנוס אליו ממנה אך זה היה מאוחר מדי. המדשאה הקדמית הייתה קרובה מדי למדרכה והיא כבר ראתה אותן.
  "שולמית? מה את עושה כאן? ועוד עם הבחורה הזאת?" גיתית הייתה מופתעת לא פחות מהן מהמפגש. שולמית הייתה הראשונה להתעשת.
  "הבחורה הזו היא ענת," החליטה לא לשקר לגיתית, "ושתינו מתנדבות במרכז סיוע." היא לא הוסיפה והניחה לגיתית להבין בעצמה שהן כאן לא מאהבת דרור. אך גיתית פנתה לכנרת שפניה פתאום אורו מסקרנות וביקשה ממנה להיכנס לבית.
  "מה אתן רוצות? לא נמאס לכן לרדוף אחרי בעלי? ואיך בכלל נכנסתן לכאן?" היא פתאום זיהתה את הספלים היקרים שלה על השולחן ובתוכם שאריות קפה.
  "אני מוכנה להסביר הכול אם תתני לי," אמרה שולמית וניסתה לשמור על ארשת רגועה למרות שבתוכה הייתה נסערת.
  "מה יש לך להסביר? נכנסת אלי הביתה פעמיים בעורמה. הביקור הקודם שלך לא היה אקראי. תכננת אותו!" היא בערה מכעס וכבר לא היו חשובים לה נימוסים טובים. שנים של חיים במחיצת דרור לימדו אותה לסווג מיד אויבים פוטנציאליים ולנסות לחסלם מיד לאחר זיהוים. לא היה מקום להתמהמהות ולכן הרימה קולה וצעקה: "עופו מפה שתיכן ואם לא, אני קוראת למשטרה. אין לי שום עניין לשמוע דברי בלע על בעלי. לכו. תסתלקנה מפה!" קולה התעצם יותר על רקע השקט ששרר ביישוב. דבש הופיע לפתע בחוץ, לבוש מכנסיים קצרות בצבע זית וחולצת טריקו לבנה וניכר היה שקם בבהלה משינה.
  "מה קורה פה?" שאל בקול רם.
  "אני רוצה שתסלק את שתי הפולשות הללו מיד מביתי!" המשיכה גיתית לצעוק. כמה שלא השתדלה אף פעם לא יכלה ליצור את אותו אפקט דרמטי שאחרים, כשהם צועקים, יוצרים. אצלה זה תמיד התקבל ככעס קל. לכן דבש לא מיהר לעשות כרצונה, מה עוד שידע שגיתית לא הייתה מודעת לכך שענת היא חברתו.
  "רגע. תירגעי." הוא נשם נשימה עמוקה, "תכירי, זו ענת, חברה שלי," הציג אותה במחשבה שגיתית כועסת בגלל שחשבה אותה לזרה. הפעם אישוניה של גיתית נפקחו במלואן מתדהמה, כמו שלא נפקחו מעולם.
  "זו הבחירה שלך? היא? אתה יודע מי היא?" הרימה גיתית שוב את קולה.
  "מי? היא?" דבש תמה על דבריה, "היא ענת, סטודנטית לעבודה סוציאלית, רווקה שעובדת למחייתה כמלצרית," אבל גיתית הנידה בראשה לאמור 'לא ולא'.
  "היא מתנדבת באיזו עמותה שכל מטרתה להביא את דרור למשפט," הצביעה לעברה בנחישות.
  דבש שתק והתבונן בענת בשאלה. גם היא הסתכלה עליו. עיניה מלאו בדמעות מבעד למשקפיה ושפתיה רעדו בזמן שראתה כיצד הבעת פניו הפכה לפגועה משלא סתרה את דבריה של גיתית.
  "זה לא מה שאתה חושב," אמרה לו בשקט.
  "הכול היה שקר? בטחתי בך, הכנסתי אותך לעולמי, הראשונה שהעזתי לבחור בה לכל ימי חיי, והנה עתה... " נראה שנשימתו נעתקה ממנו.
  "לא הכול היה נסתר בי, רק החלק שאני מסייעת לנפגעות, רק החלק שבו ליוויתי את שלי בימיה האחרונים." פניה התחננו להבנה מצידו. שולמית התבוננה בה כרואה אותה בפעם הראשונה. אין ספק שענת מאוהבת בו עד כלות ואין ספק שהיא עלולה לאבד אותו... אולי אף יחלפו שנים עד שתתגבר על כך.
  "בפעם הראשונה שנפגשנו... ידעת מי אני?" המשיך לחקור אותה.
  "לא ידעתי שאתאהב בך," פניו הפכו לנוקשות לשמע וידויה.
  "אמרתי לך, היא מתחזה," אמרה גיתית בתרועת ניצחון.
  "כדאי שתלכנה מפה," אמר בשקט ועמד להיכנס לבית בדיוק כשמיקי יצאה לראות על מה המהומה.
  "עכשיו!" פקדה עליהן גיתית.
  "מה קורה פה?" שאלה מיקי, "ומה את עושה פה?" פנתה לגיתית כאילו לא היה זה ביתה מאז ומעולם.
  "היכנסי. אספר לך בבית." לגיתית לא היה שמץ של מושג שמיקי כבר השתלטה על העניינים.
  "אני מצטערת," אמרה שולמית בשקט וחיבקה את ענת, אבל ענת התנערה בעדינות ממנה כמבקשת שלא תרחם עליה.
  "זה בסדר. הוא היה מגלה מתישהו. אני עולה לקחת את חפצי ונלך. אחר כך נחשוב מה הלאה," אמרה בנחישות הכי רבה מאז הכירה את שולמית. עתה הכל היה בהיר לה. היא הבינה שההחלטה הייתה מול עיניה כל הזמן. לכן לא סיפרה מיד על הרומן עם דבש. לכן לא סיפרה מיד לדבש על פעילותה בעמותה. היא רק המתינה להחלטה שתקבע מסמרות בתוכה.
  ענת נכנסה לבית. גיתית ומיקי שעמדו במטבח, השתתקו כשחלפה על פניהן. היא לא הסתכלה לעברן ועלתה ישר לחדרו של רוני ששרה החליטה שישמש את דבש ואותה כל עוד הם שם. לא היה אף אחד בחדר והיא אספה את בגדיה לתוך תיק היד הגדול. היא דחסה אותם מבלי לקפלם ברפיון. בדרכה החוצה, מיקי וגיתית עדיין עמדו שם והתבוננו בה בכעס.

***

בני היה בצרות צרורות. לא היה מי שימלא את מקומו של דרור בפרויקט הכי גדול שלו וגם מיקי לא יכלה להועיל ולמלא את מקומו, כי לא הייתה מספיק מנוסה. מדובר היה בפרויקט שהיה שווה עשרות מיליוני דולרים והוא היה קשור בו בחוזה דרקוני. כל סטייה מלוח הזמנים כמו שהחברה התחייבה לו, תגרום לא רק להפסד ממון ויוקרה אלא שבעתיד, מן הסתם, אף מדינה לא תסמוך עליו והוא יוכל לוותר על חלומו להיות האיש העשיר בעולם.
  "דרור," הפציר בני, "תגיד לי דרור, אתה מסוגל להמשיך לעבוד?" ניער את זרועו של דרור ומשלא הגיב התבונן בגיתית שהתבוננה במזוודתה שעדיין עמדה במרכז הסלון סגורה, כלא בטוחה אם היא רוצה שתוכנה יוצא מתוכה או שייקחו אותה שוב הרחק משם. עתה כבר הגיעה שעת אחר הצהריים וגיתית הייתה מבכרת להשאירה סגורה למקרה שתחוש צורך לברוח שוב.
  "דרור, אני צריך אותך," המשיך בני בתקווה שאם ידע שהוא נחוץ, יתעשת ויחזור להיות העובד החכם שלו.
  "כואב לי הראש," ענה לו דרור. הוא היה מודע לבני ולבקשתו אך לא מסוגל להביא עצמו לכדי ריכוז. בני התקשר ליחיאל שהגיע מיד, כי אם איש עשיר כמו בני מבקש, מי יסרב לבקשתו?
  "מה ניתן לעשות? אני צריך אותו מרוכז," אמר לפסיכולוג עוד בטרם הלה חצה את המפתן.
  "ניתן לו תרופות במינון גבוה יותר, אבל ייקחו שלושה שבועות עד שהם יתחילו להשפיע כמו שאתה מקווה." יחיאל תהה אם הוא לא חוצה גבול כשהוא נכנע לבני.
  "שלושה שבועות אני יכול לחכות," אמר בני והתבונן בגיתית, "את נשארת?" פנה אליה כאילו היה מעבידה.
  "איני יודעת. חזרתי רק בגלל שהבת שלי הייתה עצובה ורצתה את אבא שלה, לא בגלל שזה היה רצוני." החזרה לבית שנראה יותר כאוטי מזה שעזבה, רק הגבירו בה את רצונה להתנער מהכול.
  "תישארי. כך או כך אדאג שזה ישתלם לך. הוא זקוק לך." בני ניסה להפעיל כל מניפולציה, לרבות שוחד כספי ובלבד שתישאר. הוא לא רצה שברגע שדרור יהיה צלול יותר, ימצא עצמו בלי אשתו ויתעסק רק בחורבן נישואיו ולא בפרויקט.
  "אשאר בינתיים." אם היא לא מסוגלת להחליט, חשבה, עדיף לה לחכות לפני שהיא דופקת את המסמר האחרון בארון הקבורה של נישואיה.
  ממיקי בני לא היה צריך לבקש, הוא פשוט הורה לה להישאר לצידו של דרור, למרות שחזרתה של גיתית טרפה לה את הקלפים והיא התהלכה חמוצת פנים.
  את שרה שכנע שאולי התרופה האמיתית למצבו של דרור תהיה חזרתו לתפקידיו השגרתיים, למרות שלא הייתה בפיו הוראה מסוימת אליה. הוא רצה ששתי הנשים תקפנה אותו יומם וליל. ממילא שרה הייתה כבר כל כך אומללה ואבודה שהסכימה למה שקבע בעל הסמכות.
  "אולי אתה צודק, אולי דווקא הצלחה בעבודה תסיח את דעתו מהזיותיו," ענתה והנידה ראשה אנה ואנה.

***

במהלך החודש הבא דרור התעשת מעט. תחילה עבד מהבית ואחר כך היה מגיע למשרדו כשמיקי משמשת לו כנהגת וכמי שאמונה לדאוג שיאכל כהוגן וייטול את תרופותיו בזמן. הוא החל להרגיש ששליטתו בחייו חוזרת ולא רצה לחשוב על האירועים האחרונים, לא על שוקרייה, לא על שלי וגם את טאלב שלנצח יהיה קשור באירוע המכונן בחייו, לא רצה לזכור. את מחשבותיו עליהם החליט לדחות לימים אחרים, כשכוחותיו הפיזיים והנפשיים יאפשרו לו לעמוד מולם.
  דבש הלך מידי יום לעבודתו אך חזר לישון בביתו של דרור בלילה, על מנת לנסוך בדרור תחושת ביטחון ולהשגיח שלא יסטה שוב. אבל הוא לא היה צריך להתאמץ. התרופות שדרור נטל דיכאו את רוב יצריו ושוב לא היווה סכנה לנשים, כך אמרה לו גיתית.
  "רצוננו המשותף, של משפחתו וחבריו, הוא להמשיך את הסידור עד שבמרחק הזמן, בוא נקווה, דברים יתעמעמו ואולי ימחלו לו ובזה תסתיים הפרשה," אמרה לדבש יום אחד אך הוא לא הגיב, רק הסתכל עליה בספק.





פרק 21

הדשא היה רענן וכולו גזום באורך אחד, ממש כמו שיערה של שרה. למתבונן מהצד נדמה היה שהגנן, באותה הזדמנות שגזם את הדשא, גזם גם לשרה את שיערה הקצר שצמח על ראשה משל היה קוצים של קיפוד והבליט את פניה המרובעות והמלאות. השיער עמד בגאון על ראשה ונראה היה שהוא מוסיף לו משקל בגלל עוביו וכתוצאה מכביד על גופה המלא ומכופף אותו מעט.
  היא נעלה כפכפים אורטופדיים בצבע קרם. זה הדבר היחיד שלא היה אלגנטי בהופעתה. ניכר היה שרגליה הנפוחות לא אפשרו לה לנעול נעלי עקב גבוהות. חולצתה המכופתרת ומכנסיה המחויטים היו עשויים מבדים משובחים ובתפירה איכותית, כיאה לאישה שחיה ביישוב מבוסס שתושביו מנו בסך הכול כמה אלפים, כגודל שכונה קטנה בתל-אביב.
  ענת הלכה לקראתה בתקווה שלא תגרש אותה. הימים במחיצתה גרמו לה לחמול עליה, על כי בגיל שבעים ושמונה חזתה בבנה נופל מגדולתו.
  שרה ראתה אותה נכנסת דרך השער ולא אמרה דבר.
  "תקבלי אותי?" שאלה ענת בחשש.
  "אין לי סיבה לדחות אותך, אך במה אוכל להועיל לך?"
  "דבש אינו עונה לטלפונים שלי ואין מישהו מלבדך שיכול לומר לי מה שלומו."
  "בואי ניכנס."
  אחרי שהגישה לה כוס קפה ובעוד ענת לוגמת ממנו דרוכה, פתחה ואמרה: "העניין עם דבש הוא שהוא גרסה צעירה של דרור, בין אם ההשוואה תהיה לרוחך ובין אם לאו. מדובר באותו גן מאצ'ואיסטי. איך תחיי עם זה? את אינך כנועה כמו גיתית."
  "דבש אינו דרור במלואו. לא פגשתי את הוריו מעולם ולכן איני יודעת אילו ערכים נטעו בו. אני מסתמכת רק על החודשים שביליתי איתו. אין לו נטייה לרחף בעולמות אחרים. רגליו נטועות עמוק בקרקע," התקוממה כנגד ההשוואה.
  שרה קמה ממקומה.
  "אני רוצה להכיר לך את משפחתי ואחר כך תגידי לי את אם לא היית רוצה, בטרם נחשפת למה שקרה, משפחה כזו משל עצמך. בואי, גשי למזנון."
  ענת ניגשה למזנון שעליו היו מונחות תמונות ממוסגרות של בני המשפחה.
  "דרור פיקד על משפחתו כמו שפיקד על יחידה צבאית ובדיוק כמו ביחידה צבאית, גיתית והילדים מעולם לא היו צריכים לדאוג למקורות כספיים. הנה אראה לך את הישראלי יפה התואר, קצין ביחידה מובחרת, טייס חובב, בוגר ארבעה תארים מאוניברסיטאות נחשבות שעד לאחרונה היה גבר שנון ובעל חוש הומור." היא הפסיקה לדבר ונראה שמפליגה במחשבותיה לדקה ושוב חזרה למציאות: "עתה הוא גבר בן חמישים ואחת. כבוי. יודע שזה רק עניין של זמן. במשך שנים הסתובב בארצות מסוכנות כיון שהיה מנהל צוות פרויקטים עלומים. הוא עשה ככל העולה על רוחו מבלי לתת דין וחשבון לאף אחד. היה כפוף רק למנכ"ל החברה. רק צוות מצומצם של אנשים בחברת הטכנולוגיה הגדולה שבה עבד ידעו על פעילויותיו. הוא היה חופשי לנסוע ולחזור מתי שבא לו. בגלל החשאיות, גם אנחנו לא ידענו היכן הוא. יחד עם זאת, הכסף נכנס לכיסיו מבלי שביקש."
  היא עצרה והתבוננה בתמונות המשפחה הממוסגרות, נטלה אחת מהן והגישה לענת.
  "זו תמונה של בתי דלית ומשפחתה הצעירה."
  ההבעות שניבטו מהתמונה נראו לענת כאילו צולמו בספונטניות וללא תכנון מוקדם. היא הבינה שהצלם צעק למצטלמים לחייך, אך דלית ובעלה מותק, כנראה, היו עדיין עסוקים בהכנות לצילום וכך נתפסו המצולמים בפוזות משעשעות למדי. שרה ראתה את ענת עם חיוך קטן, לקחה ממנה את התמונה ותחת זאת דחפה לה תמונה אחרת.
  בתמונה נראו "משפחת המלוכה," כמו שקראה להם ענת בליבה. דרור בלט בה לבוש מכנסיים אופנתיות בצבע בז' ומעל למכנסיו, התהדר בחולצת כותנה יקרה לבנה, בעלת צווארון גברי. מתחת לחולצה לבש גופיית טריקו צחורה. ענת הסיקה שזהו קוד הלבוש של האנשים שסבבו אותו. פתאום עלתה בה המחשבה שהיא מעולם לא ראתה איך דבש מתלבש לעבודה. תמיד כשפגשה אותו היה במכנסי דגמ"ח או מכנסיים קצרים וחולצות טריקו. שרה התערבה במחשבותיה ואמרה: "דרור תמיד אמר שלעולם לא יראה גבר את שיערות חזהו או שיערות רגליו בפומבי, אלא אם הוא נמצא על שפת הבריכה, חוף הים או בשעת ביצוע פעילות ספורטיבית. את זה הוא הנחיל לשלושת בניו הגבוהים והנאים כמוהו ולחבריו." ענת הבינה שהיא רומזת שאף בלבושו תמצא את דבש מאמץ קודי לבוש כמו דרור. זה חרה לה. היא חיפשה נקודות שוני ביניהם ושרה הראתה לה נקודות דמיון.
  "התמונה הזו צולמה בערב פסח. מצד ימין רוני ומצד שמאל איתי, אבל את הכרת אותם כבר," אמרה לה שרה וענת ראתה איך שניהם לבושים בחולצות לבנות בעלות צווארון גברי וחולצות טריקו צחות מתחתיהן, כמו דרור.
  "אני זוכרת שהם ביקשו מדרור בנימוס שיאפשר להם ללבוש מכנסי ג'ינס. הוא הסכים לכך רק בתנאי שילבשו חולצות לבנות גבריות. גם בחיק משפחתו לא הניח לדברים להיות ספונטניים, טבעיים. אבל אני זו שהנחלתי לו התנהגות שכזו. אני מראה לך מה שאני סבורה שעלול להיות עתידך." שרה החזיקה קלות בזרועה וענת נרתעה.
  "לא. לא. דבש אולי מעריץ אותו עכשיו, עד כדי תמיכה בו, אבל חסר לו מרכיב הסדיסטיות באישיותו. מלבד זאת, ספק אם אי פעם יסכים לדבר איתי שוב ולכן אולי עתידי אינו עימו." היא נאנחה.
  "איך את חוזה, בהסתמך על היכרות בת כמה שבועות, מה יהיה?" שרה היתה צינית ולענת לא הייתה תשובה משכנעת ולכן שתקה.
  שרה הוציאה מתוך מגירת המזנון תמונה ממסוגרת אחרת, ישנה יותר, ובה נראתה גיתית לבדה, שמנה בעשרים קילוגרמים בערך ממה שהכירה אותה ענת. היא לבשה שמלה פרחונית מתנופפת ונעלה נעלי בובה. שיערה השחור המדורג הבהיר שהתמונה צולמה בשנות השמונים של המאה העשרים, בשדה כלשהו.
  "כך היא נראתה כשדרור התחתן איתה. תראי את פניה המאושרות, מזכירה אותך. כולה מקרינה רעננות." שרה נשמעה לענת פתאום כמו מכשפה חורשת רעות.
  "זה לא אומר כלום. חיי לא ידמו במאום לחייה. אדאג לכך," כעסה.
  "דרור תמיד היה מקסים וחביב מחוץ לביתו, אך בתוך משפחתו התנהג בנוקשות והדוגמה הרעה שאהב להשתמש בה תמיד, הייתה ההשוואה לבדווים. דבש אוהב בדווים?" המשיכה שרה להכעיס את ענת.
  "לא יודעת. מעולם לא שוחחנו על כך."
  "פעם דרור אמר לדבש לא להתנהג כמו בדווי. דבש ענה לו ̵ ברור ̵ אני מוכנה להיבדק במכונת אמת על המשפט הזה." שרה התאמצה מאד לשכנע את ענת שדרור אינו יחיד במינו, עד שענת רצתה לברוח משם מהר ככל שיכלה. שרה ניחשה את מחשבותיה שוב כנראה כיון שאמרה: "אל תמהרי ללכת. אני רוצה לספר לך על ילדיו של דרור, אלו שאמם העמידה במקום השני בחייה, כיון שבעלה גזל ממנה את זמנה ומרצה. דרור רצה שילדיו ידמו לילדי מנכ"ל החברה שלו, בני. ילדיו של זה תמיד היו לבושים במותגים יקרים, תמיד היו מנומסים להחריד עד כדי ששידרו ריחוק של בני אלים לסביבתם. אבל עד כמה שהיה קשה עם הבנים, עם כנרת הקשה יותר." היא נטלה תמונה קטנה נוספת ממוסגרת שבה נראתה בובה בלונדינית מתולתלת, לבושה שמלה יקרה וורודה.
  "בגלל כניעותה מרצון לבעלה, כלתי מילאה רצונו ומיעטה לקנות לכנרת בגדים ספורטיביים, מה שהפך אותה לשונה בנוף הילדים שמסביבה, בודדה, בלי שאף אחד יעזור לה להתמודד עם מצבה. היא אמנם תמיד הוזמנה למסיבות ימי ההולדת של חבריה, אבל היה זה אך ורק כי ההורים רצו בקרבתו של דרור.מעבר לכך לא הצליחה לקשור קשרים עמוקים עם אף ילדה או ילד בגילה." שרה הצביעה על הרקע לתמונה שצולמה כפי הנראה בחדרה של כנרת. בתמונה נראו צעצועים יקרים מונחים לפי סדר כמו תצוגה במוזיאון.
  "היא אף פעם לא שיחקה בצעצועים שדרור הביא לה מחו"ל והעדיפה את הספרים שגיתית קנתה לה. דרור היה אוסר עליה לרוץ בבית או להגביר את הקול של מקלט הטלוויזיה ועוד רשימת איסורים כפה עליה. היא, שפחדה ממנו, התבגרה מהר כל כך שידעה לעמוד בדרישותיו. רק כשהיה נעדר מהבית הייתה מרשה לעצמה להרגיש נינוחה יותר. למזלה אחיה אהבו אותה מאד, כך שהצד הטוב של מה שקרה בחודשים האחרונים, הוא שזה הביא לשחרורה של כנרת מעריצותו של בני האהוב."
  ענת ראתה פתאום שדמעות זלגו מעיני האישה העייפה וחשבה שאחת היא אם לשרה אשמה חלקית במצב או לא, היא אם וסבתא ואין ספק שקשה לה לראות את משפחתה מתפוררת לנגד עיניה, בפרט שעשתה הכל על מנת לשמרה.
  "האמת היא שכנרת ניסתה עד לא מזמן לקבל את תמיכתה של אמה לנוכח הקושי שלה להתמודד עם נוקשותו של דרור, אבל גיתית התעלמה ורק הורתה לה לעשות כרצונו. לימים הבנתי שדרור שהיה עד למה שקרה בנערותו, ראה בכל אינטימיות של אם לילדיה סכנה, מלבד בקשר איתי. הוא לא סמך מאז על נשים שתשמורנה על ילדיהן." ענת נאנחה. שרה שופכת ליבה בפניה והיא, כל מטרתה לשמוע מה שלומו של דבש. לכן רצתה לכוון את השיחה לשם, אך שרה נטלה לידיה תמונה נוספת.
  "אני זוכרת את הרגע שדלית צילמה את התמונה הזו. היא צעקה לדרור ולבנים שיחייכו כמה פעמים. רוני לא יכול היה להביא את עצמו לידי כך, איתי הצליח בחצי פה לחייך ואילו דניאל עשה פוזה עם הידיים כמו של זמר הראפ שאהב. הנה בתמונה רואים את שלושת הבנים כשדרור ביניהם, מחייך. דרור דאג תמיד לחייך בתמונות. הוא היה מודע לכך שבתקופה זו של אינטרנט בכל בית, אין לדעת מי יראה את התמונות ורצוי שיראה חביב ואמין. הנה עוד תמונה של דרור וגיתית. הנה, תראי איך הוא מחבק אותה והיא קורנת מאהבה. תמונה זו צולמה אחרי שבגד בה, אבל לא ידעתי זאת באותם רגעים... לכן חשבתי לעצמי אז שהנה בפני זוג מושלם. איך יכולתי להיות פתיה כזו?" שרה הזילה עוד כמה דמעות בטרם הפכה את התמונה בחמת זעם.
  ענת החליטה שיותר לא תוכל לשמוע ובהפוגה הקלה שהשתררה אמרה מיד: "אני יודעת שזה כואב לך מאד אבל דבש אינו דרור ואני איני גיתית. רק תגידי לי מה שלומו ואלך."
  שרה התבוננה בה במבט מאוכזב.
  "הוא לא מדבר עליך, אם לזה התכוונת. הוא נוסע לעבודתו בכל יום ובערב יושב עם דרור. לפעמים הם משחקים במשחקי מחשב, לפעמים משוחחים, אך לרוב בוהים בטלוויזיה. מי שעושה את הרעש בבית היא מיקי ונדמה לי שהיא מתחילה לעצבן את גיתית. אני לא יודעת מה לימדתי אותך בביקורך זה, אבל את יכולה להגיד לחברותיך שהן רודפות אחרי רוח רפאים. דרור חצי בן אדם. אם יפגע בעתיד במישהו, הרי יהיו אלה בני ביתו ולא זרים. באופן אירוני הבומרנג חזר אלינו," אמרה לה בנוקשות.
  "אני מצטערת שרה, על כל מה שעברת, אבל אני לא קובעת את המהלכים כי אם שולמית ומוטי. הכדור בידיהם." היא רצתה לנשק את שרה על לחייה אך הבינה שזו לא מעוניינת. בכל זאת יצאה משם בטוחה יותר בעצמה מאשר כשנכנסה.
  "אם דבש לא מבין שאין לו מה לעשות עם דרור יותר ואני עתידו, יהיה עלי לגרום לו להבין זאת," חשבה וביטחונה העצמי והאופטימיות הזהירה שלה עלו בבת אחת.

***

צחוק הגורל היה שחודשיים אחרי הפגישה עם טאלב נמצאה גופת אישה שנרצחה פחות או יותר באותו זמן שדרור נעדר, באזור הנגב המערבי. לכן מיד נפל החשד על דרור. מלבד הזכרת שמו של דרור, פורסם האירוע בכל כלי התקשורת והיה לשיחת היום. הוא עורר את חששותיהן של נשות הדרום מפני רוצח שמסתובב חופשי ורוצח מתוך טירוף ולא מתוך אינטרס כלשהו נראה לעין שכן הנרצחת לא נאנסה, כך דווח, רק גופה הושחת.
  מוטי היה זה שהודיע לבני שאין לו ברירה וביקש ממנו להבין שהוא, מוטי, כאיש חוק, לא יוכל יותר להמתין. כיון שדרור חשוד ברצח האישה שנמצאה, כיון שהם כבר יודעים למה הוא מסוגל, עליו להביאו לחקירה, למרות שהוא מבין שהמהלך ישבש את יכולתו לבצע את עבודתו ב'סֶנס'.
  הישיבה נקבעה באותו בוקר בדיוק, בשעה שבה רגילה הייתה להתקיים בכול יום בשבוע, מלבד בשישי ושבת. אבל שיחת הטלפון ממוטי הדירה שינה מעיני בני והוא היה עייף וכועס ולכן התרחשה ההתפרצות הזועמת ביותר שמנהלי הפרויקטים שלו ראו אי פעם יוצאת ממנו. סיבת ההתפרצות, דרור, לא נכח בישיבה. בני השתולל מזעם בישיבה, צעק על מנהלי הפרויקטים ולמרות שהיו מורגלים בהתפרצויותיו, הרי שבאותה ישיבה עבר את שיאו והיה כמו אריה רעב שואג. לבסוף, בהתפרצות האחרונה שלו הודיע להם: "הוא מפוטר ולא אכפת לי אם החברה תפשוט את הרגל! כף רגלו לא תדרוך כאן יותר לעולם! תגידו לו את זה מיד!"
  באותו הבוקר, מוטי ביקש מדבש להישאר עם דרור שכן הוצא צו מעצר נגדו. גיתית שבה בדיוק הביתה אחרי שהסיעה את כנרת לבית ספרה. כשמוטי הגיע בליווי שני שוטרים במדים, נכחו בבית רק רוני, איתי, מיקי ודבש.
  דרור נראה אדיש מכולם. הוא ישב על הספה, רגליו פסוקות מעט וידיו נשענות על ירכיו. ראשו היה מוטה מטה אך עיניו התבוננו מעלה במבט קר. פיו התכווץ מעט לשמע הדברים אך הוא לא אמר דבר. כולם שתקו בזמן שמוטי דיבר.
  מיקי עמדה בצד. מיד אחרי ששמעה מה עומד לקרות צנחה לתוך הכסא שהיה בסמוך לה, התבוננה בדרור באהבה ואמרה לגיתית: "מהנדסים יודעים איך מהנדסים אחרים חושבים. דרור ואני, שנינו מהנדסים. הקשר המוחי בין מהנדסים נרקם באופן לא פורמאלי במהלך לימודי ההנדסה, למרות שאף מרצה לא עמד על כך. בנוסף, התרופות החזקות משפיעות עליו לטובה ומוחו מתחדד, נצחונו קרב ובא," אמרה בעיניים נוצצות וגיתית חשבה לעצמה, "על מה היא מדברת?"
  אצל גיתית השקט היה חיצוני בלבד. בתוכה כעסה על כי הפרשה ממאנת לדעוך ורק מסתבכת יותר ויותר. היא לא הייתה אמורה להימצא בסיטואציה הזו בשלב זה של חייה אלא הייתה אמורה להיות בעלת עסק מצליח, לתור את העולם עם בעלה המושלם, להיות גבירה. כל חלומותיה ירדו לטמיון בגלל שהוא, דרור, לא שמר מספיק על שניהם והרשה לעצמו לחרוג מהנורמות. את העובדה שהיו לו הפרעות אישיות לא הטילה על כל מה שעשה. לדידה סרח ביודעין.
  "אילולא בז לערכים המשפחתיים, כל זה לא היה קורה," חשבה והתבוננה בבעלה שהיה ערני לחלוטין, מודע לדבריו של מוטי, עטוף בשתיקה, אף על פי שהמילים "גופת אישה", "חולות", "רצח" ועוד, נאמרו בהקשר אליו.
  דרור לא זז מתנוחתו ועיניו היו מקובעות בדבש במבט קר למשך דקה שהקפיאה את דבש, עד שהלה נאלץ להסיט את מבטו. מבטו של דבש פגש את מבטה של גיתית. דרור לא נראה כמרחם על אשתו. הדבר נעלם מעיני גיתית שחשבה על דבש. היא ידעה שהיא מעצבנת את הבחור בשקט המנומס שלה. בעבר ציין שהוא מייחס אותו לאצילותה. היה ברור לה שאצילות שכזו לא מתאימה לסיטואציה מעין זו. משום מה ראתה בדבש את דרור הצעיר וחשה שהיא רוצה שיישאר לצידה. בפרץ של זדון שאף פעם לא חשבה שהיה בה, הסיטה את הנושא לענת.
  "אני מניחה שאם החברה שלך הייתה במקומי, הייתה משתוללת ומגדפת," ניסתה לצייר אותה באור שלילי.
  "לא משתוללת ולא מגדפת, אבל לא מפסיקה להביע את דעתה בקול, זה מה שהייתה עושה," אמר לה, מופתע מכך שנזכרה דווקא בעת ההיא בענת.
  לפתע פתאום, בזמן שמוטי הקריא לדרור את זכויותיו והשוטרים אזקו אותו, פנה דרור אל גיתית בקול ענייני: "מה תעשי כשאשב מאחורי סורג ובריח? תשתוללי עם גברים אחרים?" שאל בארסיות והיא נחרדה ממילותיו. אך הוא לא החשה, אלא הוסיף: "את יודעת, לנשים הנימולות קל יותר לחיות חיי שגרה שהרי אין להן חשק לחפש ריגושים." היא חשבה שרמז לה משהו בכיוון המילה. בו ברגע הבחינה בעיניו מבט של טירוף. גיתית הבינה שזהו זה, רשמית עליה להכיר בכך שיש בו משהו חולני.
  את דרור הוציאו מהדלת האחורית כדי שמתנדבות, סתם סקרנים ומצלמות, לא יקלטו את המחזה. דרור לא הביט בגיתית אבל מבט של בוז הופיע על פניו. היא תמיד כלאה הכול בתוכה וגם עכשיו, ברגעי ההשפלה של משפחתה, שמרה על ממלכתיות למרות שההמון בחוץ דרש את דמם. הוא חי כל חייו במראית עין. הוא בז עתה למראית העין ובז גם לאלו שחיים בה.
  שרה בכתה חרש. היא לא קמה מהשולחן בזמן שהשוטרים הוליכו את בנה לרכב שלא היו עליו סימני זיהוי. היא כשלה בניסיונה למנוע את בוא הרגעים הללו, בהסתירה את מעשיו. איכשהו, התבוננה במיקי שלעומת האיפוק של גיתית ושלה, הביעה את כעסה בקולניות כששמעה שלוקחים את דרור מהבית לחקירה.
  "לפחות עתה תעזוב את הבית," חשבה שרה שהחשדות בדבר מניעיה האמיתיים של מיקי קונים להם מקום בליבה, "שתלך כבר."

***

מוטי חיכה לביקורה הוודאי של שולמית במשרדו אך לא ציפה למקהלת מתנדבות פמיניסטיות כועסות שתבואנה יחד איתה. אבל הן באו והצטופפו להן במשרדו הקטן, בעל שולחן העץ ושני הכיסאות התואמים שארון מתכת אפור תפס חלק נכבד מגודלו, גדוש באין ספור תיקיות חומות. המשרד השרה תחושה שהוא קטן יותר ממה שהיה באמת.
  מבעד לחלון המסורג, הן יכלו לראות את מגרש החנייה המשטרתי שבו חנו מכוניות המשטרה לסוגיהן ואת חלונותיהם של משרדי תחנת המשטרה הנוספים, ששכנו בבניינים בני ארבע קומות והקיפו את המגרש מכל צדדיו.
  שולמית התיישבה על כסא אחד וטובה על השני. חמשת המתנדבות הנוספות עמדו נשענות על הקירות החשופים וביניהן ענת. המזגן הישן והמרעיש לא יכול היה לחמם את כל החדר. לכן מוטי כיבה אותו ופתח את החלון כשממילא אפילו בימי סוף דצמבר הקרירים היה מחניק בחדר, כמו תמיד.
  "כמה קורבנות עוד יתגלו?" שאלה שולמית והמתנדבות הנהנו בראשן לאות הזדהות עם השאלה.
  "עוד לא הוכח שזה הוא," ענה לה מוטי.
  "הכול מתאים. הוא היה באזור באותו זמן. תתעוררו! הוא רוצח קר מזג ורק מעמיד פני משוגע!" שולמית דפקה על השולחן.
  "הוא לא מעמיד פני משוגע, בזאת אני בטוח." מוטי לא התכוון להיכנע לה. הוא הבהיר לה שיטפל בחקירה הזו כמו בכל חקירה אחרת וכל לחץ לא יועיל.
  "אני רוצה אותו מאחורי סורג ובריח לנצח!" עיניה של שולמית רשפו זעם.
  "אני מבטיח לך שבתום החקירה ימוצה הדין. עד אז, תנו לנו לעשות את עבודתנו," ענה לה בשקט.
  שולמית נשפה נשיפת בוז, כאומרת "ראינו איך עשיתם את עבודתכם. הוא ברח לכם מבין הידיים וביצע עוד פשע." מוטי הבין את נשיפת הבוז שלה.
  "יכול להיות שזו מקריות. לא הייתה פגיעה מינית בה. זה לא אופייני לו. העניין המיני הוא מהות התנהגותו. זו האובססיה. הוא מחפש להכאיב לנשים. הנרצחת הייתה בדווית והייתה לבושה מכף רגל ועד ראש כשמצאו אותה. קיימים עוד פרטים שאיני יכול לחשוף," אמר לה את האמת והוסיף: "אנחנו מתחקרים את בעלה ובני משפחתה כרגע. יכול להיות שזה רצח על רקע כבוד המשפחה," ניסה להרגיען.
  "בוז-ז-ז... " קראה שולמית, "בוז לכם, נטפלים אל משפחתה של הבדווית מתוך גזענות כי הם בדווים והוא, דרור כץ, גבר אשכנזי מהמערכת? יש לך מספיק הוכחות!" פקדה עליו ונראה היה שמוטי החל לאבד את סבלנותו.
  "אין לנו מספיק הוכחות להגשת כתב אישום נגדו בגין המקרה הזה. הוא ישהה כמה ימים במעצר ואז נראה. די לך." בקושי התאפק מלהתפרץ.
  "כל יום שהוא מוקף על ידי חבורה שכל מעניינה הוא לשמר את הדימוי שהם יצרו, זה הנקרא דרור, מלח הארץ, גיבור, מצליחן, כל יום שהוא אינו עומד לדין בגללם, הוא יום של סכנה לנשים." שולמית ספק דיברה, ספק נאמה, משל עמדה בהייד-פארק בלונדון.
  "זה מספיק לעת עתה," הוכיח אותה מוטי וקם מכיסאו. שולמית וטובה קמו גם הן מכיסאן ושאר המתנדבות נעמדו לדום מיד.
  "אנחנו לא נשתוק," אמרה טובה.
  "מה תעשו?" התעניין מוטי.
  "חכה ותראה," ענתה לו שולמית והובילה אותן משם בטור, מותירות את מוטי ספקן באשר ליכולת שלהן לחבל בחקירתו. הוא צעק אחריהן: "הרי לא תעשנה משהו הנוגד את החוק. אם תלכו לבית משפט, המשטרה תדע להתמודד עם זה." מחוץ לחדרו הן הספיקו לשמוע את שאמר אך נראה שלא התרגשו מאיומיו.


הן פנו לביתו של דרור, בידיהן שלטים 'הלאה הפושע' ו'צדק-צדק תרדוף' ועוד כאלו כיתובים. הן עמדו כעשרה במספר מחוץ לביתו של דרור וצעקו. כשהן החלו להתמקם מול הבית, בלט חסרונה של ענת. היא ביקשה משולמית שתיתן לה זמן להתאושש מהפרידה מדבש. במשך חודש השקיעה את עצמה בלימודים ובעבודה ומדי פעם כשליבה שבור, ביקרה במרכז לשעה קלה ומיד נסה על נפשה משם, שמא יראו עליה את הייסורים. הדמעות זלגו מעיניה ללא התראה לעתים קרובות. או אז הייתה מפסיקה כל פעולה שעסקה בה והייתה מחפשת מקום מבודד להתפרק ולשאול עצמה, הכיצד חייה השתנו מבלי שהיא עצמה תכננה שכך יקרה. תמיד הייתה בשליטה ולא חשבה שאי פעם תלך לאיבוד. עד שפגשה את דבש, אהבה לדידה הייתה משהו שקורה לאחרים. מחירה של התמסרות כזאת היה גבוה מדי לטעמה אז. שנים של התאוששות מהשבר לא הצדיקו בעיניה ריגושים זמניים. איך לא קיימה את ההבטחה לעצמה ונכנסה למנהרה חשוכה שכזו בקלות?
  אלא שאחרי ביקורה אצל שרה, הייתה החלטית ברצונה להשיבו אליה. אבל אחר כך החליטה שאם הוא אינו יוצר איתה קשר, עליה לשכוח ממנו ולהתמקד בקריירה שלה. אך שוב הייתה משנה דעתה והייתה נחושה להחזירו וחוזר חלילה, עד כי רוב הזמן הייתה מבולבלת. כששולמית החליטה שעליהן להפגין, החליטה לתפוס מרחק ולחזור לשגרתה מלפני הפרשה, לימודים ועבודה בקפה של סאלח. אך לא היה ברור לה עד כמה באמת תוכל להתרחק. הכל עמד על כרעי תרנגולת.
  "ענת? את באה?" הייתה זו טובה מעבר לקו.
  "לא חושבת. אולי הוא נמצא שם, בביתו של דרור. אולי יש עוד תקווה שירצה בי? אם יראה שאני מפגינה נגד דרור יהיה זה הסוף באמת." הנה החולשה פורצת דרך ומעמידה עצמה בראש.
  "וכזה גבר את רוצה?" התפלאה טובה, "האין את נאחזת בזיכרון המתוק של הימים הראשונים שמטבעם הם חסרי חשיבות ומזויפים משהו?"
  "איני יכולה להימנע מכך," שמה על השולחן את חולשתה.
  "כרצונך. אם תרצי בכול זאת לבוא, נשמח מאד," נשמע שטובה ראתה באהבה מחלה שצריך להחלים ממנה.


ענת בכל זאת גמעה כמה מאות מטרים כשהלכה ובאה בביתה, בניסיון להחליט אם ללכת להפגנה או לא. נאמנותה לעצמה ולערכיה דרשו שתחזיר את בטחונה העצמי ותלחם עם המתנדבות. לבסוף החליטה שעל ייסורי האהבה תתגבר וממילא לא נראה שדבש מעוניין בה יותר. ככל שתחליט מהר יותר להרים עצמה מהקרשים ולא לשקוע בדכדוך, כך ייטב מצבה. היא התלבשה בחופזה, חטפה את תיקה הגדול ונסעה ל'ארמון'.
 





פרק 22

דרור שהה בחדר החקירות שעות רבות. כששחררו אותו לאחר חקירה בת יומיים למעצר בית, סירב ללכת מיד לביתו וביקש לשהות בבית מלון. הוא דרש רק את חברתה של גיתית. מוטי הסכים לכך. לא נראה שדרור היווה סכנה במצבו, אך ליתר ביטחון הטיל על דבש להישאר בסביבתו. יחיאל התחייב גם הוא להיות אמון על איזונו הנפשי של דרור ולכן שכרו לו חדר במלון המפואר שבו שהתה הפמליה, על חשבון שרה.
  דבש ארז את חפציו בביתו של דרור ועמד לנסוע למלון כשעיניו פגשו את עיני ענת מבעד לוילונות הכבדים בחדרו של רוני שהיו פתוחים מעט. לאחר מכן ראתה אותו מכניס את מזוודתו לתא מטען רכבו, מבט של כעס על פניו.
  ענת ניגשה ונעמדה מולו ומנעה ממנו לזוז. דמעות זלגו מעיניה.
  "אני אוהבת אותך יותר מאשר את חיי," לחשה לו ואצבעותיה אחזו בזרועו קלות כמתחננות. הוא נשען על מכוניתו ולא הזיז את אצבעותיה מזרועו.
  "כשתהיי שם, במקום שאת שואפת להגשים את אמונותיך, לא יהיה לי מקום. אני לא אוכל לעולם להתפתח בכיוונים שלך. מתישהו בחיי אהיה מותש וארצה לשקוע בביתי יחד עם רעייתי וילדי ואילו את תהיי כל הזמן בדרכים, כי זו את, האישה החדשה," אמר לה ושילב ידיו.
  "אמרת שאתה אוהב אותי. האם האהבה לא שינתה אותך ולו במעט?" ליטפה את לחיו.
  "בטעות, ורק בטעות, נוצר הרושם שאני רווק הולל. האמת היא שהתחוור לי שהייתי כל הזמן במסע חיפוש אחר המיועדת. בקרוב אהיה בן ארבעים והייתי רוצה חיים שקטים, הגם שאני מוכרח להודות שחיים במחיצתך יהיו מעניינים ומאתגרים בכל יום ויום. אך השבועות האחרונים המחישו לי מה יצפה לי איתך. הם גרמו לי לחוש מרוקן ואיני יכול לבקש ממך להתמתן, להמתין ולראות אם אוכל אי פעם להתגבר על התערערות שיווי המשקל שחוויתי לאחרונה. לכן החלטתי לתת לך ללכת ולו רק כדי להיות הוגן איתך."
  הוא נישק אותה על מצחה, נכנס למכוניתו ונסע משם. לא היה לה ספק שהוא אוהב אותה. גם לא היה לה ספק שהוא חושב שהיא גדולה ממידותיו ולא היו בו הכוחות, ואולי גם היכולות, לגדול בעצמו. העשור שהפריד ביניהם, ניסיון חייו לעומת רוח הנעורים שבה, נדמה שכל אלו קיבלו ביטוי חזק בעקבות הפרשה.
  מגרונה החנוק מדמעות שמעה את עצמה לוחשת למכונית שהפכה לנקודה באופק, "איני יכולה לעשות יותר ממה שעשיתי. עתה זה אתה ויכולותיך, אתה ואומץ ליבך להפוך את עצמך לגבר החדש ולא להניח לי, האישה החדשה, ללכת במשעולי החיים לבד."

***

המשטרה חקרה את דרור שוב ושוב. מוטי לא חשב שנדרשה חקירה כל כך מעמיקה שהרי היה ברור לו שדרור אינו זוכר דבר מאותו ערב, אבל לחציהן של שולמית והמתנדבות עשו את שלהן ומשהו קטן קטנטן בליבו פחד שמא הוא טועה בהערכת מסוכנתו של דרור ואם ישאיר אותו לחלוטין תחת חסותם של גיתית ודבש, הוא עלול להפתיע ולברוח מהם.
  דרור לא היה מוכן להודות בדבר ממה שהטיחו בו בחקירה. הוא התגונן ואף תקף במילים את חוקריו. הם מצאו שאינם יכולים להתקדם לכדי הגשת כתב אישום. לכן, על מנת ללחוץ עליו מעט יותר, עצרו אותו שוב עד תום החקירה. הם תרצו בפני השופט שיש סכנה בשחרורו והלה נענה לבקשתם.
  את גיתית דבר לא יכול היה להפתיע יותר. היא הייתה מותשת מימים שלמים בחברתו ומעצרו נתן לה מעט מרחב נשימה עד שתחליט כיצד להמשיך. ביתה התרוקן מאנשים ובכללם מיקי. בחוץ עמדו המפגינות אך הוילונות היו מוגפים כל הזמן בכל חדרי הבית. היא חשבה שמא שיוותר מקשר אהבה של עשרות שנים, יהיו רק צלליות שילכו וייטמעו בתוך החושך שעוד מחכה לה.
  אט-אט חדרה בה האמונה שכך צריך להיות, שלא יכול להיות אחרת. לפתע הבינה שהאישה העצמאית שקיוותה להיות, לא תהיה לעולם. זרעיה של אישה כזו מעולם לא היו בה. היא תמיד הייתה אשת איש בתוכה, שונה מנשים עצמאיות כמו שולמית שנלחמו והקריבו כדי להשיג את שרצו מתוך בטחון בעצמן שאם תיפולנה, שוב תקומנה על רגליהן ותמשכנה לצעוד אל עבר המטרה. תקומתה לא נראתה באופק. החיים מחוץ לנישואיה נראו מאיימים. היא פחדה מהבדידות יותר מחיים לצד בעל שסר חינו מעיניה.


דרור ישב בתא גדול יחסית לבדו ולא היה עצוב או עצבני. ארבעת קירותיו של התא דמו מבחינתו לרחם אימהי. לא היו בו גירויים ודיבורים רמים, רק קולות עמומים ששמע מרחוק ולא עניינו אותו. באורח פלא ההזיות נעלמו ממנו. אם כי נטה לייחס את זה לתרופות, בכול זאת עול ירד ממנו. הוא כבר לא היה צריך להעמיד פנים. בפעם הראשונה בחייו הודה בפני עצמו שהיה לו קשה לשאת עול ומורכבות של משפחה למופת כשבתוכו מקננת מחלה. אתגר כזה התאים רק לגברים חזקים רגשית, כאלו שהכירו בחולשותיהם, אולי כמו חבריו.
  לפעמים בלילות, לבדו בתא, בינו לבין עצמו, היה חושב שאילולא כנרת הייתה באה לעולם, יכול להיות שמחלתו לא הייתה מתפרצת. המחשבה שתינוקת שבאה לעולם, בשר מבשרו, הייתה אשמה במעשיו, הובילה אותו להאשים את גיתית שהרתה אותה מבלי להתייעץ איתו.
  גיתית ושרה היו מבקרות אותו, הבנים נמנעו. הם תיעבו את אביהם וכעסו על אימם וסבתם שהסתירו סודו במשך שנים. רוני אמר לגיתית שאילו הייתה מאיימת שתעזוב אותו ברגע היוודע לה בגידותיו, יכול להיות שהמצב לא היה מתדרדר כל כך. הוא האשים את אמו בפחדנות. גיתית לא ענתה לו. הוא לא נמצא במקומה כדי לשפוט, חשבה.


באחד הימים הגיעה מיקי לתא המעצר. מאז שעזב למלון התהלכה כעוסה יומם וליל. כל עמלה היה לשווא. היא נאלצה לעזוב את ביתו. למרות החלטתה הראשונה לספוג את הפסדה ולהמשיך הלאה בחייה, משהו דחק בה לראות את דרור באותו היום.
  "למה באת?" הייתה השאלה הראשונה שדרור שאל, בתוקפנות רבה.
  "לבקר אותך."
  "אל תבואי. אני נשוי, מה את לא מבינה כאן?" הכל נזרק לפרצופה, העובדה שלא משנה מה, תמיד תהיה בסדר עדיפויותיו אישה אחרת לפניה. הוא ידע שדחייתו הבוטה תגרום לה לסבל רב אך משום מה עדיין נהנה להכאיב לה. אחר כך קם מבלי להוסיף מילה וחזר לתאו. חרון אפה של מיקי היה כה גדול, שמיד ניגשה לנקום בו על הפגיעה.


מוטי הופתע לראותה אך מיד הציע לה באדיבות כוס קפה.
  "באתי לספר לך על כל מעלליו," החלה במונולוג שמוטי התקשה להפסיק. לבסוף, אחרי שהקליט את שטף דיבורה, הצליח להשחיל שאלה: "את מכירה מי מהנשים הללו שהזכרת, מלבד שלי?"
  "האמת? לא מכירה אף אחת מהן, אבל הוא פתח את ליבו בפני," אמרה בנחרצות וחשבה שדי היה בוידויים שלו בפניה כדי שעדותה תהיה אמינה. מוטי נראה ספקן.
  "זו עדות שמיעה. יכול להיות שהוא התרברב בפניך?" המשיך להקשות.
  "מה? לא. יש בינינו יחסים כנים." לרגע לא חשבה כיצד דבריה נתפסו באוזניו של החוקר.
  "האם נכון לומר שהיית, ואולי עודך, מאוהבת בו?" זרק לה כשהוא יודע את התשובה.
  מיקי החלה להבין שהוא מטיל ספק בדבריה ומניעיה. היא טעתה לחשוב שהוא יאחז בכל דבר כדי להביא את דרור לדין. היא טעתה לחשוב שהוא מחפש לנקום בו. כיון שעדת מפתח לא תהיה בפרשה הזו להערכתה, קמה בכעס ממקומה, סיננה לו "אתה כפוי טובה!" ויצאה מהחדר, מותירה אותו חסר הבעה.
  אבל מיקי גרמה למוטי לחשוב במשך שעות אחר כך, על שדרור הפך למטרה שחיצים נורים לעברה, אפילו ללא קשר לעבירות שעבר ומבלי היותם של אותם אנשים נפגעים מהתנהגותו. הוא לא היה מוכן שיתירו את דמו. הוא החליט שהדרך היחידה שעמדה בפניו, היא להשאיר את תיק החקירה פתוח להרבה שנים, עד כי לא יהיה בו עניין לציבור. העונש לדידו היה צריך להלום את העבירה. העובדה שדרור נפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא וחיי משפחתו ושלו נהרסו, הייתה עונש הולם על מעשיו.

***

בסוף ינואר כבר הוכח ללא עוררין שמי שרצח את הבדווית האומללה היה בעלה ולא דרור.
  "אין טעם להשאירו במעצר. הוא אינו מסוכן לנשים ואינו יכול לחבל בחקירת מותה של שלי. לכן שחררנו אותו. בינתיים אנחנו מחכים שתבואנה עוד נשים להתלונן עליו. החקירה תמשך." מוטי כבר לא פחד מהקולניות והאגרסיביות של שולמית, רק כי לא יכלה להאמין כיצד בקלות כזו דרור שוחרר לביתו.
  "מה יקרה איתו עכשיו?" שאלה בייאוש.
  "הוא לא יכול לחזור לעבודתו וכנראה גם לא יעבוד בשום מקום אחר. מן הסתם יסתגר בביתו, בחיק משפחתו, מוקף על ידי אוהביו. הוא יהיה תחת בקרה כך או אחרת. יש מי שימנע ממנו מלבצע מעשים נוספים וממילא התרופות מדכאות כל יצר שלו ומרגיעות את הזיותיו. זה יהיה גורלו עד יום מותו כפי הנראה, להיות כלוא בתוך עצמו," ניסה לשכנע אותה, "דרור ייענש עד סוף ימי חייו ולא בידי אף אחד אחר מלבד בידי עצמו." הוא שתק כדי לבחון את תגובתה. שולמית נראתה מאוכזבת אך לא הביעה התנגדות. בניסיון להקטין את אכזבתה הוסיף: "עוד משהו, גם סביבתו הקרובה, אותה חומה בצורה שהסתירה את מעשיו, גם היא נדונה לחיות בתוך הריסות המבנה החברתי שבנתה, כך שאולי לא כל תאוותך בידיך אבל חלק ממנה בטוח. אם לא הייתה נמצאת גופת אותה אישה, הסידור היה ממשיך והוא עדיין יכול היה לבוא במגע עם נשים. עתה הוא מורחק מחברתן. זה צריך לנחם אותך." בכך סתם את הגולל על הפרשה מבחינתה. לעצמו חשב, "ולנחם אותי שהגעתי להסכמה ביני לבין עצמי בדבר החלטתי."
  שולמית כינסה את המתנדבות והסבירה להן שהגיעו לסוף המאבק לעת עתה. היא סיכמה את התוצאה, הוא ימשיך להיות בן, בעל ואב עד שימצאו ראיות נוספות. בינתיים נפסקו מעשיו.
  "אז כל זה היה לשווא?" שאלה טובה מאוכזבת.
  "לא. מנענו ממנו מלהמשיך במעשיו בגלל שחשפנו אותו." שולמית ידעה שרוח הלחימה עלולה לצאת ממפרשיהן ורוח זו היא המקיימת את המרכז ומשיגה תוצאות שהמוסדות הרשמיים לא תמיד משיגים. לכן הוסיפה, "אל תשכחנה שהוא לא יחיד, יש רבים כמותו ואם נצליח למנוע ולו מאחד נוסף בלבד מעשים שפלים, דיינו."
  "וכל הסובבים אותו?" שאלה אורה.
  "הם תקועים עם הצעצוע המקולקל שלהם," ענה לה פרוכטניס.
  "מגיע להם, עשבים שוטים גדלו בחצר הפרטית שלהם והם לא עקרו אותם. הללו התפשטו וכולנו סבלנו מכך. מי אנחנו שנרדוף רק אחריו ולא נראה את הקרקע שעליו צמח הגידול הזה?" השיבה טוני וכולן הנהנו בראשן לאות הסכמה.
  רק ענת חשה שלא בנוח למשמע הדברים. אם כך ואם נכונים דבריה והיות שדבש אף הוא היה אחד מאותה חבורה שהסתירה את סודו של דרור, מה זה אומר עליה עצמה שהתאהבה בו? האם רק הורמונים הם, כמו שיחיאל ציין באוזניה, שניתנים לשליטה ואחראים לכל? איזה טעם יש לתובנה האנושית אם בני אדם הם סוג של רובוטים שנשלטים על ידי חומרים כימיים שגופם מייצר?" שקועה במחשבותיה חדלה להקשיב לדיון מסביבה.
  שולמית התבוננה בה כשריחפה בעולמה. היא הפכה למסוגרת ושקטה, לא דמתה כלל לבחורה מלאת החיים שפגשה אצל סאלח בפעם הראשונה. היא החליטה שאחר כך תשוחח איתה ביחידות, "ענת זקוקה עתה לתמיכה לא פחות מהנשים המטופלות במרכז," חשבה.

***

בשקט שהגיע אחרי הסערה, בשבועות הבאים שהיו הקשים ביותר עבור ענת מאז החלה הפרשה, היא חיה בין זיכרון האהבה הגדולה הראשונה שלה, לבין ציפייה שפיתחה בצר לה שאולי עתה משנרגעה הפרשה, יתרצה וישוב אליה. משלא שמעה ממנו, חשבה שגם אם הוא סובל וכואב לא פחות ממנה, הרי שהיה עקשן וגאוותן מדי מכדי למחול לה על מה שראה כרמייה. היא חשה שראה בה נסיכה עדינה וכנועה כשהתאהב בה, אך בן רגע הפכה ללוחמת פמיניסטית חסרת פשרות. ענת לא ידעה איך אי פעם תוכל לגרום לו להאמין שהיא בסך הכל נמצאת באמצע שתי הקצוות הללו. לא כנועה אך לא מאיימת.
  היה לה זמן לדמיין את חבריו לקבוצה מדברים אל ליבו שאין אדם שלא חווה אהבה נכזבת ועם הזמן יתגבר עליה. היא ידעה שלא יעלה בדעתם לאחד בין דבש לבינה. היא ודאי מוקצית בעיניהם.
  אט-אט התגבשה אצלה ההחלטה לפגוש אותו פנים אל פנים והיא מצאה אומץ לארוב לו בקאנטרי קלאב. אך משהתקרבה אל החבורה בהיסוס, הבחינה בבחורה נאה היושבת צמודה אליו ונהנית מאותה תשומת לב שהיא נהנתה ממנה, כשעוד חשבו עליה חברי הקבוצה כאחת משלהם. ענת הסיקה מכך שהמשיך הלאה בחייו וכבר מצא לו בת זוג חדשה.
  היא ברחה משם בדמעות כל עוד נפשה בה, הישר למרכז. ידיה רעדו כשבקושי יכלה לפתוח את הדלת במפתח ששולמית נתנה לה, כשם שציידה את כל חברות המרכז. שם, בחשכת האולם שתריסיו היו מוגפים, התפרצה בבכי גדול. במשך שעה ארוכה לא הפסיקה ולא זזה מהכורסא שישבה עליה.
  פתאום נפתחה הדלת ושולמית נכנסה והופתעה ממראיה של ענת. היא זרקה את תיקה מידה ומיד ניגשה לחבק אותה.
  "די. די, מתוקה. מה לך?" אמרה בשקט ועטפה אותה ככל שיכלה. לאחר כרבע שעה שהתייפחה בזרועותיה, נישקה אותה על ראשה וניגשה להביא לה כוס מים בזמן שענת ניגבה את דמעותיה.
  "הלכתי לקאנטרי לנסות ולהסביר את עצמי אבל הוא ישב עם מישהי אחרת צמודה אליו. כל כך מהר שכח אותי," המשיכה לבכות, "הייתי צריכה להיות יותר קונפורמיסטית," ניסתה למצוא דופי בעצמה.
  "ואז מה? להיות חדלת אישים? אישה שמוכנה לבטל עצמה כליל? אם דבש יבחר אחת מסוגה של גיתית, לא בהכרח יחיו באושר רב," הוסיפה שולמית בהטעמה, "האם דבש חושב שמתאים לו זוגות-זוגות? כמו בתיבת נוח? להזדקן ולמות מבלי לדעת משמעות החיים מהי?" השאלות שבמהותו של דבש, רגשותיו בעצם פשוטים ובסיסיים, לא עודדה את ענת. שולמית משכה כסא וישבה מולה.
  "מנגנון ההדחקה עובד יפה מאד על גברים. על פניו נראה כאילו שליטתם בענייני חיזורים, מוסכמות החברה המתירות להם לחזר אחרי נשים בכל עת שירצו, למצוא תחליפים, מעמעמים את רגשותיהם והם שוכחים מהר אהובות משכבר הימים. אבל זה לא נכון, הם פשוט מדחיקים ולוקחים לפעמים שנים עד שהרגש שוב פורץ מתוכם, אותה אהבה גדולה שזנחו מהר, אהבה ישנה ואבודה. האמיני לי, הרבה אחרי שאת תשכחי אותו, הוא עוד יכאב את הפרידה." שולמית דיברה בשקט.
  "אני לא רוצה שיכאב בכלל. אני לא רוצה לכאוב בעצמי. אני רוצה שנתגבר על הכול ובלבד שנהיה ביחד," בכתה ומשכה באפה.
  "האגו שלו נפגע. נראה כאילו התאהב בבחורה שרימתה ושמה אותו ללעג בפי חבריו. הוא הציג אותך לעולם כמישהי שעליה חלם כל חייו ופתאום צידך הנסתר שהיה מקנה לך נקודות זכות אצל גבר ליברלי, אצל החבורה השמרנית והצבועה הזו לא היה אלא צד שיש לבוז לו. אני לא אומרת שאין יתרונות לגבר שמרן בתחילת הזוגיות, אך לאחר מכן שמרנות זו הופכת להיות למעמסה על האישה," המשיכה שולמית בשקט וליטפה את ראשה של ענת.
  "אף על פי שבתודעתי אני יודעת שאת צודקת, הרי שבליבי אני שואלת את עצמי איך אוכל להתגבר עליו אי פעם?" ענת ניגבה את דמעותיה בממחטת הנייר ששולמית הגישה לה.
  "תוכלי. ייקח הרבה זמן ותחושי הרבה כאב, אבל תתגברי. את לא גיתית. אינך מסוגלת לבטל עצמך רק בגלל חוסר מסוגלות לסבול את החור שאהבה נכזבת מותירה בלב. את תמלאי את החור הזה בכל גודלך. אינך זקוקה לאחר שימלא אותו יקירתי. את אחרת, את פתוחה לחיים, מוכנה לשנות, ליברלית, לא חלק מתבנית נוף מולדתו. אינך חיילת, יש בך מחשבה עצמאית וגם אם כעת אינך מודעת לעצמך, הרי בעוד כמה זמן תכירי בערכך ואף גבר שבעולם לא יוכל להגדיר אותך עד סוף ימי חייך. הנה, נכנסת כחומר ביד היוצר אל המרכז ועיצבת לעצמך את הצורה שרצית." ענת הרימה עיניה וראתה את שולמית מתבוננת בה במבט מעריץ. האמנם השתנתה, שאלה את עצמה, "כי אם כן אז כל זה לא היה לשווא," חשבה.


בשבועות שלאחר מכן, המתח ירד במרכז. כרגיל, אחרי התרגשויות והתלהטויות, הופיע סוג של שקט מביך שגרם לחשוב שאולי אפשר היה בלי כל כך הרבה רגשות סוערים להשיג את אותה תוצאה.
  ענת קיבלה את עצתה של שולמית והשקיעה עצמה בלימודים, בעבודה אצל סאלח ובשהייה במרכז. היא אגרה כוחות גם על ידי טיפול בנשים חלשות ממנה, עשתה כל אלו ועוד כשדמעות בעיניה, בציפייה שיום אחד, כמו ששולמית הבטיחה לה, "עיניך יתייבשו והשמיים שוב יתבהרו."





פרק 23

שנה חלפה מאז שדרור פגש את שלי. העובדה הזו חלפה במוחו, אך הוא לא התעכב עליה. היה חשוב לו יותר להרוויח נקודות במשחק המחשב שהיה משחק בו כמעט כל היום, יום ביומו, 'כדורים קופצים'. עבודתו נשללה ממנו והוא פוטר וקיבל פיצויים גבוהים ביותר מבני. גיתית ויתרה על הרעיון לעזוב אותו ונותרה לגור בבית, אך שלחה את בניה משם, במחשבה שאם יישארו, לא יוכלו להתרכז בבניית עתידם. נשארה לה רק כנרת ובה התנחמה. לה הקדישה את רוב משאביה.
  זו הייתה הפעם הראשונה מאז הכירו שדרור וגיתית הקדישו את מירב זמנם לחשיפות רגשיות ומחשבתיות. שניהם היו ספונים בביתם רוב הזמן ונמנעו ככל שיכלו מחברת אחרים. דרור הודה בפניה שהטריגר שגרם לכל הייתה כנרת. גיתית החלה לחשוש שמא בטרוף רגעי ובלתי נשלט, יפגע בילדה שחשדה שהוא מאשים בהרס חייו.
  היא לא ידעה מה תעשה איתו בימים הארוכים שעוד נכונו לה בחברתו. יציבות נישואיהם הייתה תלויה תמיד באיזון בין שהייתו בבית לבין שהייתו מחוץ לבית ובפרט בחו"ל. אז היה ניתן לגיתית מרחב נפשי כדי לאגור אנרגיות שהיו חסרות לה. דרור שאב ממנה תמיד אנרגיות רבות. עתה היה גבר בשנות החמישים המוקדמות לחייו וכבר חי חיים של אדם זקן שלא זז מהבית, נטל כדורים בשעות היעודות, לא עסק בספורט יותר, אכל כל דבר ללא אבחנה והיה מנותק אף מאקטואליה.


יום אחד, כשחשבה על חברי הקבוצה, עלה בדעתה הרעיון שמא הם לא מבקרים יותר כי לא הוזמנו. לכן החליטה להתקשר אליהם ולהזמינם לארוחת שבת. יקיר וגיא אישרו את בואם מיד ואחריהם כל השאר. האמת ניתנת להיאמר שחברי הקבוצה ביקשו מדבש שהיה איש הקשר בינם לבין דרור, לארגן מפגש עם דרור אך דבש מנע זאת מהם, מתוך הגנה על רגשותיו של דרור. דרור ביקש שיזכרוהו כמו בימיו הטובים, בטרם תדמיתו נסדקה. דבש סבר שמפגש עלול לשבור את ליבו ולהחמיר את מצבו. אך היות וגיתית יזמה פגישה, הוא לא ראה לנכון למנוע זאת. היחיד שלא הראה רצון לבקרו היה מתי שרצה להתנתק ממנו.
  "חייבים להיפרד ממנו," הציע להם בשבת בבוקר, אחרי שסיימו לשחות וישבו בבית הקפה של הקאנטרי לארוחת בוקר משותפת. הם המשיכו לעסוק בספורט ולטייל כקבוצה בלעדי דרור. תחילה הכל התנהל כבשגרה כי היו בטוחים שישוב אליהם וציפו לחזרתו ולמנהיגותו, אך לאחר זמן מה כשראו שאינו יכול או רוצה להופיע, הלכה ודעכה רוח הצוות והיו שבתות שרק חלקם הופיעו.
  "לא נאכזב את אשתו. נלך לארוחת צהריים, ניפגש איתו, אבל מבחינתי זו הפעם האחרונה." מתי היה נחוש בדעתו אך אף אחד לא ענה לו. הם רצו לשמר את החבורה ודרור, הגם שיזם והקים אותה, כבר היה 'נגוע' בתדמית שלילית ולא התאים יותר. אלא שחלקם לא אבו לסיים את היחסים במכה אחת כמו מתי.
  "הוא אחד משלנו ונמשיך לתמוך בו, אבל לא נערב אותו בעניינינו. נשאר עמו בקשר רופף," הציע גיא מדיניות בנוגע לדרור.
  "תוציאו אותי מהחשבון." מתי היה כעוס משהו על כי גיא עלול לפתוח פתח לחזרתו של דרור לקבוצה. קשר עימו, אפילו קלוש, אפילו לעתים רחוקות, עדיין היה חוט מקשר ודרור היה מין 'בעל מניות רדום' כי הוא זה שהגה את הקמת הקבוצה והיה עלול להתעורר בכול רגע ולדרוש את חלקו.
  "איך אפשר? אתה חלק מאיתנו, הלא לא תתנתק גם מאיתנו?" שאל אותו גיא ומתי קם על רגליו עצבני.
  "נתראה אצלו בצהריים." מתי לא השיב מה בדעתו לעשות. הוא עצמו לא ידע והחליט שהעתיד יבחר בשבילו. זו הייתה מנטרה שאיתה הלך כמעט כל חייו.


בצהריים הגיעו כולם בבת אחת בתזמון מושלם, כמו שדרור היה דורש מהם כשעוד היו קבוצה בהנהגתו. גיתית קיבלה אותם בסבר פנים יפות. בגלל שהיה קר בחוץ ולא ניתן היה לשבת בגינה, סידרה כסאות בסלון רחב הידיים והניחה מיני מאכלים טעימים ונאים לעין על שולחן המהגוני, פיזרה פרחים באגרטלים קטנים מסביב ועשתה הכול על מנת שירגישו בנוח ויחזרו לבקרו גם בעתיד. הדבר התכתב עם שאיפתה הנואשת להחזיר את המצב לקדמותו או לפחות בחלקו.
  אך רוב הביקור עבר עליהם כשדרור מכונס בעצמו וכמעט מנותק מנושאי השיחה הלא מחייבים שדשו בהם. מבטו היה חלול והוא לא הישיר אותו אליהם ולו פעם אחת. מדי פעם עלה מבט על פניהם שאמר שבינם לבין עצמם הם תוהים מה עובר לו בראש, אם משהו בכלל מעסיק את מוחו. מדי פעם גם השתררה שתיקה מביכה והם העבירו מבטיהם אחד לשני.
  בשלב מסוים, גיתית שהבחינה במה שקורה, גאלה אותם ממבוכתם כשהזמינה אותם לקחת צלחות ולהעמיס עליהן מאכלים. הם הודו לה בליבם על כך ושקעו באכילה, תוך כדי שהם משבחים את מעשה ידיה. היא העמיסה מזון על צלחת שיועדה לדרור. כיון שנשאר לשבת על הספה, הניחה לו אותה על שולחן הסלון מולו בהפגנתיות.
  גיא ויקיר התיישבו על הספה, כל אחד בצדו האחר של דרור, בתקווה שאולי נושאי מזון יובילו לשיחות גם על נושאים אחרים. אך הם סיימו לאכול והוא עודנו ספון בעצמו. הוא לא התייחס אליהם במלוא ערנותו. לכן קמו ונפרדו ממנו ומגיתית לשלום, כשהם מותירים את דבש לשבת על כסאו ליד דרור ומבטו הנוקב לא מש ממנו. אחרי שנטרקה הדלת מאחורי אחרון חברי הקבוצה וגיתית פנתה לנקות את המטבח, נותר עמו ביחידות.
  "למה התנהגת אליהם כך? הם חבריך ורוצים בטובתך." דבש ידע שהתנהגותו של דרור הייתה מכוונת.
  "אני יודע." דרור התבונן בדבש באותו מבט ענייני ומרוכז שזמן רב לא נראה על פניו. הוא נשען לאחור והושיט ידיו לצדדים.
  "אז למה לא התייחסת אליהם? למה העמדת פנים שאתה מנותק מהם?" המשיך דבש בניסיון להבין את המשחק ששיחק דרור בפני חבריו.
  "אני רוצה להרחיק אותם. הם יקרים לי. אני חייב להרחיק אותם ממני," הסביר לו בשקט.
  "למה?"
  "שווה בנפשך אם יקיר או גיא היו הולכים בדרכי ונגררים לבצע... שווה בנפשך כיצד חייהם היו נהרסים רק בגלל הערצתם אלי... משהו לא בסדר בי ואני צריך להגן על אלו שאני אוהב מפני... " דרור נראה מפוכח. דבש התפלא שחשיבתו לא נפגעה לגמרי והוא מסוגל לראות את המציאות מבעד לכאוס ששרר בראשו.
  "ראית שהם באו למרות הכל," דבש ניסה לעודד אותו.
  "הם לא באמת רוצים אדם פגום בחברתם. הם רצו גיבור והייתי לגביהם כזה במשך תקופה ארוכה. עתה כל רצוני הוא להיזכר בליבם כגבר נערץ. רק ממרחקים ורק הזיכרונות המתעתעים יהפכו אותי לכזה. אני מפציר ממך למנוע מהם להמשיך את הקשר איתי." דרור התחנן בפניו. דבש, כיון שכבר שמע מהם שגם הם הגיעו למסקנה שדרכם ודרכו נפרדו, הבטיח למלא רצונו.
  "זה רצונך. אמלא אותו." דבש הסתיר ממנו שזה היה גם רצונם.
  "ובנוגע אליך... אני מודה לך על כל מה שעשית למעני אבל אני מבקש גם ממך להניח לי ולא לבקרני יותר," הפתיע את דבש.
  "אבל... למה?" המחשבה הראשונה שעלתה בראשו של דבש הייתה שדרור מתכוון להתאבד.
  "אל תיבהל. אני לא הולך להזיק לעצמי." מוחו האנליטי של דרור פעל במלוא העוצמה גם עתה. הוא הצליח לנחש את מחשבותיו של דבש. "אני רוצה להתבודד, לחשוב על חיי, על המשך דרכי בעולם הזה, להתנתק מכול הזיכרונות המרים. אני לא יכול לעשות את זה כשאתם מקיפים אותי. אל דאגה, יש לי את גיתית." עננה חלפה מול עיניו של דבש כשחשב הכיצד האישה החלשה הזו תכיל את חברו, אך חברו ביקש והוא חש הקלה על כי הוסר עול ממנו. גם הוא צריך לזכך נפשו ולחשוב על המשך דרכו. הוא קם על רגליו. בפעם הראשונה מאז היותו ילד, נישק גבר ולו רק על מצחו.
  "תשמור על עצמך. ברגע שתקרא לי ארוץ אליך מכל מקום בעולם שבו אשהה." עיניו התמלאו דמעות על העליבות שחברו הגיע אליה. הוא מיהר לצאת מהבית לבל יצער את דרור.
  נותק חבל הטבור שאיחד את דרור עם החבורה. ניתן היה לחשוב שהם ודרור יכאבו הרבה זמן, אך האמת הייתה שאצל גברים כמותם, כמו אצל גברים כמותם, נופלים וקמים וממשיכים ללכת מבלי להפנות את הראש לאחור, כך חשב דבש זמן רב לאחר מכן.
  עוד באותו יום נענה להצעה לעבוד במדינה זרה. הוא נפרד מהחבורה במסיבת פרידה קטנה בלא לידע את דרור ועלה כעבור כמה ימים על מטוס מערבה. דבש גם לא יידע את ענת שחדלה לברר עליו, כדי שתוכל להמשיך הלאה בחייה. בפגישה מקרית עם מוטי באחד הימים, עדכן אותה.
  "אני חושב שנסע שבור לב. לפחות כך התרשמתי כשבא להיפרד ממני."
  "ממילא הוציא אותי מחייו וממילא קיבלתי החלטה למלא ימי בעשייה ולכן אין חשיבות לכך שלא בא להיפרד ממני," אמרה אבל ידעה בתוכה שרצה לחסוך ממנה כאב נוסף כשלא בא. הוא החליט לגבי שניהם ולא שינה החלטתו.

***

דרור באמת האמין שלא ניתן להרוס יותר ממה שהרס, אך אדם אחד פתאום עורר בו יצרים אפלים לאחר שבועות של רגיעה. גיתית. הוא החל להתרעם בתוכו על שהפכה עצמאית יותר ולא התייחסה אליו בחרדת קודש כמו בעבר. עתה הייתה היא הסמכות בבית, בין שבחרה בכך ובין שלא, כיון שהיתה אחראית לכל מחסורו. הדבר החל לכרסם בו וחוסר בטחונו בעצמו ירד לשפל.
  שרה הייתה מבקרת אותו מידי יום ביומו לכמה שעות, על מנת לשחרר את גיתית מנוכחותו שהפכה למעיקה וחונקת יותר מתמיד. היא הייתה יושבת ליד בנה ושותקת. הוא לא שיתף אותה מעולם בחייו כשהיה בהם עניין ועתה משחייו הפכו לקודרים ונטולי ריגושים, לא היה במה לשתף. כשדרור לא שיחק במחשב וכשהיא לא ישבה ובהתה, בילו מול הטלוויזיה. שרה שהזדקנה מאד בן לילה, הייתה כבדה בהליכתה ובתנועותיה וכל פעולה מצידה דרשה זמן רב. אבל התנהלותה האיטית התאימה לדרור כיון שנסכה בו שלווה.


בכל פעם שגיתית יצאה מהבית, היה נכנס למתח רב ולחשש שמא לא תשוב ותזנח אותו שוב. היא כבר הוכיחה שהיא יכולה לקום וללכת. ביום אביבי אחד של חודש מרס אמר לה: "מאמי, אני רוצה לדבר איתך על משהו." גיתית הופתעה שכן כבר חודשים לא שמעה אותו מתחיל שיחה, אלא רק מגיב בלקוניות על שאלותיה.
  "דבר," ציוותה עליו.
  "אני מרגיש שאת מבלה יותר ויותר מחוץ לבית, הלא כן?" זה היה נכון. היא למדה לברוח מהבית, לפעמים אף הייתה משוטטת סתם כך ברחובות במכוניתה. היא לא הייתה מסוגלת לשהות באווירת הנכאים ששררה בביתה.
  "מה פתאום?" שיקרה.
  הוא ניגש למחשב, הדפיס כמה דפים והגיש לה אותם: "רשמתי בכול פעם שיצאת מהבית את שעת היציאה, אורכה ומטרתה כפי שהצהרת." הוא הניד בראשו, שפתיו קפוצות, כאומר לה 'יש בעיה עם זה'. בשלב הראשון גיתית לא נבהלה מכך שעקב אחריה. יחיאל שוחח איתה רבות והיא למדה ממנו שהוא אינו יכול שלא לשלוט בנשים שמסביבו בדרך זו או אחרת, יהיו קשריו הדוקים או רופפים איתן, אך היא תמיד חשבה שמעמדה יוצא דופן בקרב כל נשותיו. היותה המאהבת החוקית והרשמית שלו ואם ילדיו-ממשיכיו, אמורה הייתה להגן עליה מפני עריצותו. אך הוא הפתיע אותה כיון שסברה שאיבד שליטה על חייו והנה הוא מוכיח שבתחום הזה לפחות, הוא עודנו אקטיבי.
  "אתה עוקב אחרי?" שאלה אותו בכעס.
  "אני עדיין בעלך, יש לי זכויות, כידוע לך," ענה לה בקרירות.
  "היו לך זכויות. אין לך יותר," ענתה לו בקרירות.
  "כל מה שצברת בא ממני. חליתי בגללך," הטיח אשמה כבדה בה, למרות שידע שלא הייתה זו האמת, "בגלל רצונך לכבול אותי אליך, בגלל שחשבת שללדת לי ילד רביעי יהפוך אותי לבעל נאמן יותר. תודי בכך." דרור המניפולטיבי צץ מאי שם לנגד עיניה. לפתע זכרה את האמרה 'הזהר במה שאתה מייחל לו'. שנים רבות ייחלה שיחזור להיות רק שלה. היא לא שיערה שאם יחזור להיות רק איתה, יהיה זה לרעתה.
  "אתה מפיל עלי עכשיו את כל התיק?" גיתית הסתכלה עליו ומחשבה עלתה בראשה שעתה משהוסר האיום שיועמד לדין, משנטל כדורים שהשפיעו עליו לטובה ואיזנו אותו במידה רבה, כשהכול הפך גלוי, כשלא נותרו שדים בתיבה שלא יצאו החוצה, עתה הגיעה הנקודה הקריטית בחייהם שבה שניהם עמדו האחד מול השנייה ללא מטרה, עמדו עירום ועריה כמו אדם וחווה אחרי הגירוש מגן עדן.
  "אם היית אחרת... " דרור היסס בדיבורו בניסיון להתרכז ולמצוא את המילים שיתארו את האישה שהיה רוצה שגיתית תהיה, אך מוחו החל להתערפל והוא החל להתעצבן על כי אינו מצליח לבטא עצמו. גיתית לעומתו הייתה פתאום חדה ותוקפנית כמו לביאה מאוימת.
  "אחרת? בימבו? כמו שלי? או אולי גסה ואינטרסנטית כמו מיקי? איך אחרת? איך יכולתי להיות יותר מושלמת עבורך ממה שהייתי? בגופי פגעתי למענך, מנעתי מזון מפי, החדרתי לתוכי שתלים שעלולים היו לסכן את בריאותי. שיערי המסכן כבר שנים מנסה לצמוח בריא בתוך סביבה של חומרים כימיים, עד כי הפך לקש ועוד לא התחלתי לדבר על שנים וחודשים של מאמץ וזמן להפוך את המעון שלך לארמון!" היא המשיכה כך בלהט, מתארת את ההקרבות שלה במשך השנים בקול רם ואפילו נפנפה בידיה פה ושם. כל איפוקה קרס. לא היה אכפת לה להרוס. היא חשה שאינה אוהבת אותו יותר. היא חשה שמגיע לה משהו טוב יותר ממנו ושהיא עודנה צעירה ותוכל לשקם את חייה.
  חמתו של דרור החלה לבעור בו על חוצפתה זו שמעולם לא באה לידי ביטוי בצורה חריפה כזו. הוא ראה לנגד עיניו פתאום את המעוז האחרון בחייו עומד להתמוטט ומבלי יכולת לשלוט בעצמו סטר לה על פניה. ועוד אחת. הוא הכה בה באגרופו, בעט בה ברגליו. היא נפלה על הרצפה והוא המשיך והמשיך. אילולא שרה הייתה מגיעה ועמה רוני ואיתי, מי יודע כיצד הייתה גיתית ניצלת.
  "חדל!" צעקה עליו שרה ומשכה אותו בכוחה הדל, "תפסיק! מה אתה עושה?"
  שני הבנים מיד עזרו לסבתם לעצור את השתוללותו הפראית, עד כי רוני שהיה חזק ממנו, הטיל את אגרופו בפניו. איתי רץ לאמו המדממת ועזר לה לקום.
  "אני בסדר, אני בסדר," מלמלה, כולה כואבת ומושפלת.
  שרה התקשרה לדוקטור רחל שתבוא מיד. היא לא רצתה לערב רופאים זרים שמא יאסרו את בנה על אלימות. מטרתה הראשונה היתה לוודא שגיתית לא נחבלה קשות ולא תזדקק לבית חולים. גם עכשיו גוננה על בנה.
  רחל בדקה אותה ושרה נאנחה אנחת רווחה כשהתברר שדרור לא פגע באיברים חיוניים. אבל רחל התעלמה מאנחת הרווחה של שרה ושאלה את גיתית אם היא רוצה להתפנות לבית החולים.
  "לא צריך, הכול בסדר," ענתה לה גיתית בלחש ובדמעות ורחל הבינה שאישה כל כך מסוגרת כמוה, לא תהיה מוכנה לחשיפת חייה ברבים, איומים ככל שיהיו. המראה היחיד שעמד באותם רגעי שפל לנגד עיניה של גיתית, היה מראה של שלי שוכבת במיטת ברזל גבוה, לבושה בחלוק בית החולים המוכר לכולם, חסרת זהות כמעט. רק נשים רחמניות מסביבה. היא העדיפה למות ובלבד שלא יראו בה דמיון לשלי.
  "את לא תקבלי ממני גט לעולם," שמעה את דרור אומר לה מבעד לדמעותיה. כמה הייתה רוצה להיות מיקי עכשיו, חזקה וחופשייה. האם מיקי תדע אי פעם את המחיר שאישה משלמת בעבור אהבתה לגבר? את ההקרבה, האובדן העצמי? מיקי לא תדע.


בימים שבאו לאחר מכן, רחל ניסתה לדבר אל ליבה של גיתית שתעזוב את הבית. דרור התכנס בתוך עצמו וכמעט ולא פצה פיו. הוא ביכר לישון בחדר נפרד ואכל את ארוחותיו בגינה. הוא נהג לבהות בעשבים השוטים שצמחו כיון שלאף אחד לא היו משאבים רגשיים לעקור אותם.
  "את במקום אחר היום. באין לו למי להפנות את אלימותו, הוא מפנה אותה כלפיך ומי יודע מתי שוב יתפרץ." רחל החליטה שדי לה בשרה שניסתה לשכנע את גיתית שהתפרצות זו חד פעמית היא וכל שעל גיתית לעשות הוא להיות סובלנית איתו ולהעריף עליו רוך ואהבה. "חייך לפניך וכל מה שמשאיר אותך כאן אלו זיכרונות העבר," המשיכה.
  "אני מודה לך מאד על דאגתך אך מאוחר מדי, חיי טמונים בתוך חייו ורק בידיו המפתח להוציאם ממנו." גיתית ידעה שהייתה תלותית בו ונשארה כזו בתוכה, על אף העצמאות החדשה כביכול שהחלה להתהדר בה. היא העדיפה את הרע המוכר על פני הסיכויים לטוב שאולי יבואו או לא.
  "עייפתי ואיני מוצאת בתוכי אנרגיה מתחדשת. מעט האנרגיה שנותרה לי בקושי מספיקה כדי שאתעורר בבקרים ואעביר את ימי." פניה היו נפולות וכל הזמן נראתה כמו דחליל שהלבישו עליו פריטים ישנים שלא התאימו האחד לשני.
  רחל הגיעה למסקנה שגיתית לקחה רחוק מדי את עניין 'באש ובמים'. "אם כך, הייתי רוצה שלפחות תשוחחי עם יחיאל. אני מבטיחה לך שאדאג שיחרוג מתקנת שמירת הסודיות בין חולה לרופא בפעם האחת היחידה הזו וייקח אותך לתוך נבכי נפשו של בעלך. אולי אז תשני דעתך ותצילי חייך," התעקשה רחל וגיתית ראתה בזה ניסיון אחרון לצקת בה עוז לעזוב ולהתחיל את חייה מחדש.





פרק 24

"לזכותה של שרה אומר שמיד אחרי שנודע לה שדרור אובססיבי לנשים אחרות, לפני כעשר שנים, הייתה נחושה להפסיק את הטירוף, כמו שקראה לבגידותיו." יחיאל ישב במשרדו המהודר מעברו האחד של השולחן וגיתית מעברו השני. היא ביקשה לשוחח עמו ארוכות על בעלה והוא ניאות לכך. "שרה חשבה שמדובר בטיפול קצר מועד שיחזיר אותו למסלול. היא האמינה שחש לחץ מהתווספות ילד נוסף למשפחה. כמובן שאז לא הבינה כלל וכלל את מצבו הנפשי."
  "גם היא האשימה אותי על כי הריתי?" שאלה גיתית בדאגה.
  "כלל וכלל לא. הראייה לכך שהסתירה מפניך את המידע. היא בחרה בי לטפל בו, כי הייתי מכר וידעה שאיני פוצה פי בכל נושאי מקצועי, לרבות מחקרי באוניברסיטה. מלבד זה הכרתי את דרור מהיום שעברו ליישוב. אבל איני רוצה לדבר אליך בשיחה זו כפסיכולוג אלא כאדם, כחבר. רחל ידידתי ואני חושבים שמצבך הוא המורכב ביותר שהרי אין ידיך במעל מצד אחד ומצד שני אין ספק שאת משלמת מחיר גבוה ביותר. לכן מן הראוי שאחשוף בפניך מעט מאופיו כפי שהתגלה לי במהלך ביקוריו אצלי."
  "רחל הייתה בסוד העניינים?"
  "לא. אנחנו ישוב קטן." הוא שתק ואז המשיך, "אבל רחל ואני דיברנו בינינו ואנחנו רוצים לעזור לך במידת האפשר. לכן השיחה הזו מתקיימת."
  הוא התבונן בה במבט מהוסס. למרות ניסיונו, לא ידע כיצד תגיב לדבריו. "תמהתי ממה ששמעו אוזני בפגישה המקצועית הראשונה ביני לבין דרור. מיד עלה בדעתי שלא מדובר בסתם ערעור שיווי משקל בגלל מאורע חד פעמי אלא משהו עמוק יותר שטיפול פסיכיאטרי יועיל יותר ממני, אך ידעתי שאם אציע זאת מיד לשרה שהייתה בקשר אינטנסיבי איתי, תחוש טינה על הבחנתי זו שכן כשפנתה אלי, כבר קבעה שאצליח במשימתי ובנה ישלוט על תשוקתו לנשים אחרות. היא קשרה לי כתרים של כל יכול, כמעט אלוהים. כל מחאה מצידי, ולו הנחרצת ביותר, לא הייתה מתקבלת. אם לומר את האמת, מחמאותיה התקבלו אצלי בשביעות רצון. הייתה בהן השפעה קטנה על החלטתי בסופו של דבר לטפל בכפייתיות שמצאתי בו. בחרתי בטיפול התנהגותי ולא תרופתי, למרות שתרופות יכלו להרגיע את חוסר מנוחתו. הרי הכניס את סביבתו למתח סמוי. בפרט אותך, האף שלא עמדת על כך. כל התנהגותך, השינויים החיצוניים שעברת, הויתור על מאווייך לטובתו, לא היו אלא תגובה לחוסר השקט שלו." שטף דיבורו וקולו השקט גרמו לכך שגיתית חשה שתוכל להכיל בתוכה כל דבר רע שהפסיכולוג יגלה לה על בעלה.
  "אתה אומר שאם היה שלו ושקט יכולתי גם אני לצמוח?" שאלה במרירות.
  "אין לי ספק שהוא הוביל אותך להשקיע את האנרגיות שלך במקום הלא נכון," ענה לה באותו שקט. היא הורידה ראשה.
  "נקבע שהפגישות תהיינה דו שבועיות ותתקיימנה בימי ראשון ורביעי אחר הצהריים. במשך השבועות הראשונים, ככל שסיפר על מאהבת ועוד מאהבת, התחזקתי בעמדתי הראשונה שמה שיועיל לו הוא רק טיפול תרופתי. אובססיה לא ניתן לרפא על ידי עצות להתנהגות אחרת. אך היה לי קשה לדבר על ליבה של שרה, כי בכל פעם שעמדתי לומר משהו, נסוגותי מפאת הביטחון הרב שבטחה בי וקולה המיואש. ידעתי שגם היא צריכה לעבור טיפול כלשהו כדי לצאת ממצב של הכחשה. מבחינתה, ללא האמונה שדרור יוכל לשוב ולהיות חלק מהסדר החברתי שהכירה והאמינה בו, תאבד תקוותה."
  "אני האמנתי באמונותיה מבלי לבחון אותם," העירה גיתית.
  "כן, אלא שלא בטוח שהיית נוהגת אחרת מכפי שנהגה, הלא גם את היית עיוורת מאהבה. בכל אופן, לאחר כמה פגישות שלא הועילו במאום, קראתי לה לשיחה והודיתי שאיני יכול לעזור לו ודרוש טיפול תרופתי שינתן בידי פסיכיאטר, אך היא סירבה נחרצות. כל הסברי שזה חזק ממנו ושאין לו בחירה אלא להתנהג כך כי המתחים בתוכו כל כך גדולים והוא חייב לשחררם, הביאו רק לידי כך שדמעות נקוו בעיניה והיא נשברה לנגד עיני. אבל היא התעשתה, קינחה את אפה וקמה בכבדות של גוויה עם פנים נחושות. כתבתי לה על פתק את שמו ומספר הטלפון של חברי, פסיכיאטר נודע."
  "מוזר שהסכימה כל כך מהר לשנות דעתה," הפריעה את דבריו גיתית.
  "לא בדיוק – מה זה – שאלה אותי. עניתי שזה שמו של פסיכיאטר מצוין. היא קפאה על מקומה וזרקה לי בקור שלא שמעתי ממנה אף פעם – שום פסיכיאטר, אתה ורק אתה תמשיך לטפל בו – בעודי המום מכך שאינה מבינה את חומרת מצבו של דרור, הוציאה מתיקה פנקס המחאות, רשמה בו מספר בן חמש ספרות והושיטה לי אותו אותו – זה יספיק לשלושה חודשים – אמרה – כל שלושה חודשים תקבל את אותו הסכום עד שיבריא – הסכום היה פי שלושה ממה שגביתי. אבל היה העלבון על כי לא בטחה בדיאגנוזה שלי."
  "הלכתי אחריה כמו רות המואבייה אחרי נעמי. זנחתי את מורשתה של אימי. טובתי עמדה במקום השני אחרי טובתו של בנה." גיתית התכווצה ופניו של יחיאל הביעו רחמים.
  "אם זה מנחם אותך, היא קראה לכסף שהציעה לי 'מעורר מוטיבציה'. למען בנה לא בחלה בדבר. היא חשבה שרק כסף יכול להוציא ממני יכולות נוספות. שערי בנפשך שכל הפרקטיקה שעסקתי בה רוב חיי לא נחשבו בעיניה. היא חיפשה קסמים." גיתית הישירה מבטה אליו.
  "פדית את ההמחאה?" פתאום הייתה מפוכחת.
  "לא מיד. ניסיתי להתעלם מההשפלה שההמחאה ביטאה, אבל היה דבר מה נוסף שגרם לי להמשיך ולטפל בו. מאז ומעולם התחבטתי בשאלה מקצועית בדבר גבולות הנורמטיביות, הגבול העליון והגבול התחתון של מה שדרוש לקיום חברה שלא תכחיד את עצמה. השאלה עלתה ביתר שאת כל אימת שטיפלתי בגברים אלימים. שם היו טמונים הרגשות המוקצנים ביותר, בין אם הייתה זו אלימות גדולה או אדישות מוחלטת לנעשה סביבם."
  "אני מבינה שהגבול העליון שדרור חצה הייתה אלימותו כלפי נשים ששום חברה לא יכולה לסבול, אך מה בדבר הגבול התחתון? היש דבר כזה גבר אדיש מדי?" גיתית רצתה להבין פתאום הכל.
  "ישנם גברים שמונעים מעצמם ומבנות זוגן כל הנאה, לרבות הנאה מינית, גברים א-מיניים שלא חשים רצון מינימאלי לגעת או שיגעו בהם. הכיצד היית יכולה את לחיות עם גבר כזה שהינו ההיפך הגמור מבעלך, אם נניח הייתי מביאו לגבול התחתון?"
  "הרבה יותר טוב. הייתי מתרגלת לחיות עם התסכול," אמרה במרירות.
  "מצוי בתוך גבר כמו בעלך, איש מערות שלא התפתח. אני מאמין גדול שכולנו נולדים כאנשי מערות. החברה מעצבת ומגבילה אותנו, ברצותה להיות חברה תרבותית. טוב שכך. שרה הייתה צריכה לפעול כבלם שתפקידו היה להכניס את דרור בין שני הקווים, הקו העליון והקו התחתון, תהא הדרך אשר תהא. הרי היא זו שהטיפה כל הזמן לחברה תרבותית."
  "אני מבינה שזו אינה אשמתך שנכשלת," נראה שחשבה שתמה השיחה אך הוא הפתיע אותה.
  "גם אני אשם. מאז ומעולם הייתה בי שאיפה להשפיע על נורמות, לשנות אותם, להמציא יותר חופש לחברה השמרנית שלנו, למתוח את הגבולות לכאן ולכאן. תביני, הרי אין אלו אלא תדמיות של מה מותר ומה אסור כי אין בטבע מגבלות לכלום. ראי חיות הטורפות אחת את השנייה. למה לא לתת לדרור מעט יותר חופש, חשבתי וטעיתי. מדוע לא לאפשר לו לממש את גבריותו עם נשים רבות ככל שיחפוץ? לא המצאתי את הגלגל, בתרבויות רבות לגבר נשים רבות." בזמן שדיבר ראה איך פניה מזדעזעות. היא קמה מיד מכיסאה.
  "לא ציפיתי ממך שתעשה משהו שיפגע בי בכוונה," אמרה בכעס.
  "אני אשם בכך שלא פניתי אליך. למעשה, כלל וכלל לא עלית בדעתי. המקרה שלו ריתק אותי וכל שחשבתי היה שאם אתן לו מעט יותר חבל, מתישהו ישתעמם ויחזור להיות מה ששרה ואת רציתן שיהיה. אני חוקר. כיון שידעתי שלא אוכל להועיל לו מצד אחד ומהצד השני שרה לא נתנה לי להפנות אותו לטיפול אחר, ניסיתי למצוא דרך חדשה. שבי בבקשה, עוד לא סיימתי." היא התיישבה והוא המשיך.
  "חשבתי שהשערת המחקר שלי, לפיה מתיחת הגבול העליון רק במעט, לא תזעזע את ערכי החברה מחד ומאידך תיתן תוספת קטנה של מרחב לאלו כדוגמת בעלך שאינם יכולים להיות מונוגאמיים בשום אופן מלבד דיכוי יצריהם בעזרת תרופות. בלי ועדת הלסינקי, בלי מימון ובלי אישור, רק על ידי מניפולציות, התחלתי להוליך אותו לאן שרציתי. שערי בנפשך עד כמה הייתי להוט לבדוק את השערתי. לא עצרתי לחשוב ולו לרגע על חוסר האתיקה שבדבר."
  "אף על פי שאתה מודה, זה מאוחר מדי. תמשיך, כיצד הפעלת את המניפולציות שלך?" שאלה בציניות.
  "הצעתי לו שיכין את בנות זוגו. עליהן היה להבין שמדובר במשחק שבו הגבר שולט ואילו היא, המאהבת, נשלטת. זה תקף אך ורק לצורך סיפוק תאוותיהם. לא עשיתי דבר חריג ממה שעושים זוגות רבים במשחקים ביניהם. נתתי לו לגיטימציה, שחרור מסוים מהנוקשות והצדקנות של שרה. כמובן שאמרתי לו שעליו לבחור את הנשים המתאימות, כי לא כל אחת תסכים לכך. בד בבד לימדתי אותו לרסן עצמו, לקבל שגם כאן יש חוקים חוקים – הרגש קובע את תפיסת המציאות – אמרתי לו – לכן עליך לרסן רגשות אלימים במיוחד – זה לא השתמע לשני פנים."
  "הצעת לו להיות 'קצת אלים'? יש דבר כזה 'קצת אלים'?" היא הנידה בראשה והתבוננה לתקרה כאומרת לו "טיפש."
  "לא נתתי לו לגיטימציה להיות אלים ולהפר את החוק," אמר לה נעלב, "לא ידעתי שזה קיים בו בצורה כל כך קשה. הכל פרץ כשכנרת נולדה. אך אף אחד מאיתנו לא ידע באותה נקודה מה מתחולל בתוכו."
  "או, מצאנו את האשמה... כנרת," אמרה וצחקה צחוק מלאכותי מריר.
  "מה פתאום? אני יושב מולך ומודה שנכשלתי ולא רק בגלל הניסוי הקטן הבלתי מבוקר שערכתי, אלא בגלל שאני עצמי מעולם לא חוויתי רגשות קמאיים כאלה. אפילו כשנשים רצו שאהיה מעט יותר אסרטיבי ביחסי עמן, שאהיה 'ילד רע' שמתאים לסטריאוטיפ המאצ'ו, לא יכולתי להעניק להן את מבוקשן. מכאן דעתי הייתה שיכול להיות שחלק מהנשים כן ביקשו משהו ממה שדרור היה מסוגל להעניק. זה הגיע לגמרי מהחוויה האישית שלי וזלג לטיפול שנתתי לו. טעיתי, נכשלתי, אך בשלב מסוים בכל זאת רציתי שיקבל טיפול תרופתי." הוא עצר ונראה שקיווה שתבין אותו אך היא שתקה והוא המשיך.
  "אבל לא לגמרי הנחתי לדברים להתנהל כך סתם. תכננתי כיצד לפעול אם הדברים יצאו מכלל שליטה, אם דרור ילך רחוק מדי. ידעתי מה היעד והאסטרטגיה. דרור הודה בפני שהיו נשים מעטות שסירבו לו ורציתי לדעת מה אפיין אותן. הוא ענה – הזהירו אותן מפני ולכן הן לא הסכימו אף לדבר איתי – כמה פשוט למנוע מנשים מליפול בפח, צריך רק להזהיר אותן. המשכתי לשאול מה הוא חש כשהוא נתקל במישהי שמצאה חן בעיניו – אני משתגע, מפסיק להתרכז במה שאני עושה, מתחיל להזיע. ראייתי מתערפלת. מושכות אותי בפרט אותן חסודות נשואות עטופות במשפחה ובעל מגוננים כשלמעשה הן חיות בבדידות נוראית. הן רצויות רק כשהן מועילות. אף אחד לא באמת מתעניין בשלומן. כאן אני ממלא את החלל – לא היה לי ספק שלא אני הוא האיש המתאים לפתור את הבעיה, אחרי שהודה בדברים."
  "עדיין איני מבינה כיצד נפלו ברשתו בקלות כזו?" גיתית רצתה לדעת הכל.
  "הוא היה מתעניין בהן, מחזר אחריהן בעקשנות, יוצר אינטימיות ללא מילים מפורשות, כדי לא להתחייב. מבט רך, משפט קצר שדורש בשלומה אך לא התעניינות מעמיקה במעשיה. שיחות קצרות על עניינים שוליים. פירורי אינטימיות. הוא גאון בלכבוש נשים. ככל שרבו כיבושיו, כך נעשה אלים יותר. עלי לציין שהוא הגיע לפגישות עמי עם בלוק ועט ורשם כל דבר. לכן הטעה אותי לחשוב שהוא אכן מעוניין להשתנות."
  "הוא היה צועק בפגישות? משתולל?" גיתית הייתה להוטה לדעת את מסתורי ליבו של בעלה.
  "כלל וכלל לא. המפגשים התנהלו באווירה רגועה, על אף שסיפר על דברים איומים שעשה. זר היה נחרד לשמע תיאוריו, כיצד היה בונה להן מלכודות. הוא אף חשב שאני שותף לחוויותיו. הוא הופתע כשאמרתי לו שאיני יכול לעזור לו יותר ועליו ללכת לפסיכיאטר. הוא כעס מאד על הצעתי ועיניו קיבלו מבט מטורף, אפילו חשתי מאוים ממנו. למזלי קיים לחצן מצוקה מתחת לשולחני. כל גובהי מטר וחצי, כתפי צרות מכתפיו, מימדי הפיזיים אינם רחוקים ממדי אישה. למעשה חוויתי אימה רגעית שאולי שלי ונשים אחרות חוו גם הן."
  "ראיתי לאחרונה את המבט הזה," אמרה גיתית בשקט, "אכן מפחיד."
  "להפתעתי הוא הסכים לפגוש פסיכיאטר, אבל התנה זאת בהמשך ביקוריו גם אצלי. באותם רגעים הייתי מסכים לכל. הוא כמו אקדח טעון לרקה כשהוא באמוק – לא תתנגד אם אלך לפסיכיאטר אחר במידה ואמצא שחברך אינו עונה על ציפיותיי – שאל-קבע. לא ראיתי רע בזה אז. אלא שהוא ביקר אצל חברי רק פעמיים, קיבל ממנו מרשם אך אחר כך הבנתי שזרק את הכדורים לאסלה, כך שבעצם היה נטול טיפול כלשהו, מלבד ביקוריו הנדירים אצלי. לכן הוחמר מצבו וביצע בשלי את שביצע."
  "איך יכולת, ממרומי ניסיונך, לא לחוש בפגישותיך עמו שאין הוא בקו הבריאות הנפשית?" הטילה את האשמה עליו.
  "בחייך... הוא הביא עמו קרקרים ושוקולד לפגישות והתרכז באכילתם תוך כדי שהוא אומר לי בשיא חוצפתו שהעביר את תאוותו ממין לאוכל! הוא כל כך ערמומי שאין לתאר. חשבתי שהדברים הסתדרו אצלו במידה מסוימת כשביקש להמשיך ולהמעיט בביקוריו אצלי. הוא כבר ידע שאדווח לשרה וכך הוריד אותה מגבו. כל מה שסיפרתי לך התברר לי רק בדיעבד כשעורך דין מסוים התקשר אלי." הוא לגם מכוס המים שהייתה מונחת לידו ונאנח. עיניה של גיתית נפערו. כמה הפתעות עוד נכונו לה?
  "הוא פגש אותה כשביקר במשרדו של חברו, עורך דין. היא הייתה מזכירתו הזמנית של אותו חבר שאותו לא ראה הרבה זמן והגיע אליו רק משום שרכש דירה להשקעה והיה זקוק לייעוץ משפטי. משפגש את מזכירתו, החבר זכה אחר כך לביקוריו התכופים של דרור. הוא לא הבין את פשר הקסם שפתאום השרה על בעלך, אך דרור הרגיע אותו ואמר לו שהוא מרגיש שהיה רוצה לשוב ולהדק את הקשרים איתו שכן האמין שיש ביניהם יותר מן המשותף מאשר מהלא משותף. עורך הדין סיפר לי שנע בחוסר נוחות וניסה לחשוב כמה משותף יש ביניהם. הוא עצמו לא עסק בספורט כמו דרור והיה מוכן לנסוע לטיולים רק אם היה מדובר במלונות חמישה כוכבים ובמחלקת עסקים, לעומת דרור שאהב לנסוע לטרקים במזרח הרחוק ובדרום אמריקה, ולא הפריע לו לישון בשטח מתחת לכוכבים. מעבר לכך, הבנתי שאשתו ואת לא חיבבתן אחת את השנייה. לכן לא היה מה לדבר על מפגשי זוגות. דרור קשר עם המזכירה קשר רומנטי, אלא שמתישהו נהג בה באלימות פיזית וחיבל בה כל כך קשה, עד כי נזקקה לאשפוז בבית החולים. זה גרר את מעבידה, עורך הדין, לבקר אותה עם זר פרחים ענק ובונבוניירה. המזכירה התרגשה כל כך, עד שבאסונה וחולשתה הרבה סיפרה לו מה שדרור עולל לה. החבר לא ידע את נפשו מרוב תדהמה וצער ואיים לפנות למשטרה אך דרור הודה שהוא בטיפול והפנה אותו אלי. עורך הדין פגש אותי ואני ברוב נאמנותי לשרה, שכנעתי אותו להשתיק את הפרשה תמורת פיצוי כספי. זה קרה לפני שנתיים."
  "שתקת?"
  "סיפרתי רק לשרה ודלית. כן, אפשר לומר ששתקתי."
  "מעלת בכל קוד אתי מקצועי שיכול להיות!" עמדה וצעקה לו. גם הוא נעמד וצעק לה חזרה בבוז.
  "מה את רוצה? מה שרה רוצה? עכשיו יש לכן בדיוק את דרור שרציתן, דרור המאולף שחי בין הקווים שהתוותה לו החברה. מה תבקשי עוד? הוא שלך לנצח ולא יגע באחרת לעולם. קיבלתן את מה שרציתן, לעזאזל!"
  בפנים אדומות מכעס יצאה את משרדו וטרקה את דלת העץ הכבדה בחוזקה, עד שהייתה יכולה ליפול, אילולא היה העץ כבד כל כך.


אחרי פגישתה הטעונה עם יחיאל, הקדישה זמן רב למחשבות. שתיקותיו הארוכות והפאסיביות שבהן דרור היה שרוי, הופרעו לפעמים על ידי התפרצויות זעם שהיו גורמות לה לחשוש מפניו. היא ידעה בליבה שהיא נידונה לחיות כך עד שיזדקן ויהיה תשוש מכדי לקום אפילו מהספה שעליה ישב ברוב שעות היממה. רק זיכרונות מתוקים מן העבר של שניהם החזיקו אותה מליפול לתוך נקמנות בו. גיתית האמינה שהיא נענשת על חטא היוהרה, על שום שליבה הקשיח לאותן נשים חלשות שלא שלטו בתשוקתן לבעלה. היא האמינה שעליה להישאר עמו ולספוג את עונשה עד שתיטהר.
  בנוגע לכנרת, הייתה לגיתית רגישות מיוחדת לכל מה שעבר על הילדה. היא הזילה דמעות חרישיות בכל פעם שחשבה על בתה, אבל כנרת לא הכירה משהו אחר ולמרות שסבלה מרודנותו של אביה כלפיה ושתיקותיה של אמה, אהבה אותם. היא התבגרה מעבר לשתים עשרה שנותיה. גיתית הייתה בטוחה שהחלה להבין את המצב לאשורו. היא חששה פן תושפע לרעה ותמיד תראה ביחסי זוג רק מאבק קשה ותו לא, לכן תמנע מליצור זוגיות נכונה ובריאה לעצמה.
  ככל שהימים חלפו, כנרת שהתה מחוץ לבית יותר ויותר כי לא הייתה מסוגלת לסבול את השקט והבדידות. היא נשאה על גבה את נטל מעשיהם של הוריה, ללא תמיכתם של אחיה שעזבו לבנות את חייהם. היא התנחמה ברחל שידעה שאהבה אותה ללא תנאים מיום היוולדה, אך גזרה על עצמה בדידות מרצון כמו אמה, מפחד רכילויות חבריה.
  כנרת שיתפה בחייה ומחשבותיה רק את הרופאה שראתה את הנולד. רחל ראתה כיצד עלולה בת חסותה להישאב לחייהם האומללים של הוריה. רעיון הפנימייה בשוויץ עלה בראשה לאחר שטיפלה בחולה אלצהיימר בשנות החמישים לחייו. אשתו התעקשה לשלח את שני ילדיהם רחוק מהבית לבל יראו את אביהם מתדרדר ומצאה את הפנימייה הטובה ביותר בשוויץ.
  רחל טפטפה את הרעיון לגיתית אט-אט, עד שזו השתכנעה שמסלול חייה של בתה נועד להיסלל בארץ אחרת ולא בנוף מולדתם של הוריה. היא חששה לגורלה בחברת דרור, לאחר שראתה שמידי פעם צץ שד חדש מתוכו. היא ידעה שלעולם לא תוכל לפצות אותה על כי נמנעו ממנה חיים כמו שלה עצמה היו בילדותה ובנערותה, רק בגלל חוסר שליטתה בכמיהתה לבעלה מימים ימימה ובאי יכולתה לוותר עליו גם לאחר כל ההתרחשויות.


כשרחל וכנרת נפרדו מגיתית בשדה התעופה לטובת הפנימייה היוקרתית בשוויץ שלשם לקחה אותה רחל, ידעה גיתית שבפעם הבאה שתראה את הילדה שהביאה לעולם רק בגלל חששה שמא בעלה בגד בה ורצון לכבול אותו אליה, בפעם הבאה תראה בת בטוחה יותר בעצמה שתביא עמה חוויות שלא היו קשורות כלל לחוויותיה של גיתית. כנרת לא תהיה יותר תלויה בה, לא תחפש אצלה מזור לכאבה, לא עצה לבעיה ואפילו לא תבקש ממנה שתקנה לה שמלה. שתים עשרה שנה בלבד והיא נפרדת מבתה וצוללת לחיים נטולי שמחה עם הגבר שלו הקריבה חיים שלמים.

***

שולמית התבוננה בענת הרכונה על ספריה, בפינה קטנה באולמו של המרכז. הסטודנטית השתנתה, ללא ספק. היא הפכה למסוגרת ורצינית בהרבה מאותה בחורה עליזה שפגשה כמעט שנתיים קודם לכן. היא ניגשה אליה והתיישבה לידה.
  "מתכוננת למבחנים?" התעניינה.
  "המבחן הראשון בעוד חודש, בתחילת יולי," ענתה. ענת התבוננה מהורהרת בספר הפתוח שלפניה, אך ניכר היה שמחשבותיה מצויות הרחק ממנו.
  "מה עם השחייה? הנה אנחנו ביוני כבר ולא שמעתי ממך שחזרת לשחות."
  "נכון, כי לא חזרתי. איני מסוגלת ללכת לקאנטרי. יותר מדי זיכרונות." ענת נאנחה.
  "אולי תלכי לבריכה העירונית? היא לא רעה בכלל," הציעה שולמית.
  "לא חשבתי על כך. האמת היא שקצת חילוץ עצמות לא היה מזיק לי," הודתה.
  "אז הסכמנו? אני רוצה שתצאי מעט מהאולם הזה. את מבלה יותר מדי זמן במקומות סגורים, בביתך, באוניברסיטה וכאן. טוב שלפחות סאלח ולואיז הוציאו שולחנות מחוץ לבית הקפה. צאי מעט לאוויר החופשי." שולמית חיבקה אותה ונשקה על ראשה.
  כבר ביום המחרת, ענת מצאה עצמה טומנת גופה במי הבריכה העירונית הנעימים. להפתעתה, מלבד גבר זקן, לא הייתה נוכחות שחיינים אחרים. היא שמחה על כך שכן נזקקה לשקט מסביבה.
  כשסיימה, הרגישה שמעט מהמועקה ירדה ממנה. היא ידעה שזה עניין של זמן עד שתשכח אותו. החוויה גרמה לה לשוב ולפקוד את הבריכה. כך נמשך הדבר במשך חודש. בכל אותו זמן הסיטה את מחשבותיה אל עיסוקיה.
  אותו בוקר לא היה שונה. היא הייתה מרוכזת במבחנים הקרבים ובאים, עד כי כשיצאה מפתח הבריכה לאחר שחייה מרגיעה, לא שמה לב אליו. הוא נשען על מכונית ספורט אדומה ושילב ידיו. על פניו היה נסוך חיוך קל.
  "ממהרת לאן שהוא?" שאל בקול רם כשהתקרבה אליו לטווח שמיעה. מופתעת הרימה ראשה למשמע הקול המוכר וראתה את דבש לבוש במכנסי דגמ"ח בצבע זית וחולצת פולו שחורה. היא התקרבה אליו רועדת כולה עד כי כמעט הפילה את תרמילה אך הוא תפס אותו מיד.
  "כרגיל את סוחבת איתך את כל הבית," אמר בחיוך כובש, אבל היא רק התבוננה בו בעיניים דומעות מהתרגשות.
  "בואי, בואי אלי." דבש לקח אותה בזרועותיו והניח לה להתייפח כמה דקות על כתפיו, עד שניתקה עצמה ממנו והתבוננה בו.
  "איך מצאת אותי?" שאלה.
  "הלכתי למרכז ושולמית הסגירה את מקום הימצאותך. לא בקלות דליתי ממנה את המידע," ענה בקריצה.
  "למה רצית לראות אותי?" שאלה בחשש, "מצאת מישהי שתתאים לדרישותיך ורצית לבשר לי?"
  "מצאתי כבר בעבר וידעתי שזו האחת אבל התמהמהתי, לצערי," אמר ברצינות. ענת טעתה לחשוב שזו אהובה מיתולוגית וכל מה שרצה היה שיודע לה מפיו ולא ממישהו אחר. פתאום הביטה בו במבט קשוח והוא נרתע לרגע אך אמר: "היה קשה לי לומר לך את הדברים כשעזבתי. באמת ובתמים האמנתי שלא אוכל להשתנות, שאשאר שמרן בתוכי. היה ברור לי שאין סיכוי שתהפכי לשמרנית בשבילי. נסעתי, יותר נכון ברחתי. בניכר, רחוק מהכול, היה לי זמן לחשוב." הוא שתק ולקח את ידה בידו.
  "ולאיזו מסקנה הגעת?" משהו ברוך שלו אמר לה שלא בא לבשר לה בשורות רעות.
  "כפיתי על עצמי בדידות בארצות הברית. הסתכלתי על עברי, ניסיתי לנחש את עתידי ואיכשהו לא ראיתי עצמי חי בישוב קטן ויוקרתי עם בובת פורצלן. איכשהו שמחתי למחשבה על בית בעיר גדולה עם אישה שמנמנה, ממושקפת ומתולתלת שלא מפסיקה להתלהם. פתאום הבנתי שמצאתי את מה שרציתי, אותך." הוא חיבק ונישק אותה ולא הוריד ידיו ממנה אבל היא הדפה אותו מעט וסובבה ראשה הצידה. הוא הופתע והמתין. ענת החלה לדבר לאט.
  "אין לי ספק שאתה שלם עם החלטתך שאילולא כן לא היית פה. אבל אם נתקדם מכאן, עליך להבין שיחסינו לא יהיו תמימים כבתחילה, עתה משעברנו את החוויה הנוראית בחודשים האחרונים. אני לא אוכל לאהוב אותך אלא בעיניים פקוחות לרווחה."
  "לא ארצה שתאהבי אותי אחרת כי אז אהבתך תהיה פחותה בעיני. כשאת מתבוננת בי ורואה אותי כמות שאני ועדיין רוצה בי, זו האהבה האמיתית." הוא נראה מאושר על כי לא דחתה אותו.
  "הינשאי לי," הציע לה ונישק אותה.
  "לא," ענתה לו בנחרצות והוא הופתע לחלוטין.
  "אבל אמרת זה עתה שאת אוהבת אותי." דבש אחז במותניה.
  "אין לזה קשר לנישואים כדת וכדין. אוהב אותך ואחיה לצידך כל עוד נרצה אחד את השני ותשמע את הדברים גם כשאתחייב בקול רם בפני עורכת הדין שולמית בר-נוי כשנחתום על הסכם ממון והסכם שיתוף חיינו בכל דבר ועניין. הנה לך משהו בעל ערך גדול יותר מאשר נישואים כדת וכדין." היא ליטפה ונישקה אותו כדי לעודדו. דבש חייך.
  "אם כך, הופתעתי. כפי הנראה ההפתעות יהיו מנת חלקי גם בעתיד, אבל אני אוהב אותך כל כך שאספוג ממך הכל."


הפנטזיה, ימיה קצרים. האהבה, ימיה ארוכים. אך כל אהבה מקורה בפנטזיה.





סוף דבר


***


   
   
   
   
   

© כל הזכויות שמורות

מירה מרקוספלד

אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני, אופטי או מכני או אחר כל חלק שהוא מהחומר שבספר זה, בין לשימוש פנימי או מסחרי. כל שימוש החורג מציטוט קטעים קצרים במסגרת של ביקורת ספרותית אסור בהחלט, אלא ברשות מפורשת בכתב מהמחברת, מירה מרקוספלד.

תגובות

ofnamira@gmail.com